שתף קטע נבחר

יצאו גדולים: התלמידים שלא האמינו בהם והצליחו בגדול

אמרו להוריהם שלא ייצא מהם כלום, השאירו אותם כיתה, חבריהם השפילו אותם ומערכת החינוך לא האמינה בהם. אחרי שנים הם הפכו להיות מנכ"לים, מיליונרים ויזמים מצליחים, ומסבירים מה גרם להם לפרוח - למרות הכל. וגם, מה הם היו אומרים למורים שלהם אם היו פוגשים אותם היום?

 

 

לא מעט ילדים בכל הגילים שמעו במערכת החינוך את המשפט הנורא ביותר: "לא ייצא ממך כלום". גם מבוגרים שהמשיכו הלאה, עם או בלי תמיכת המערכת, חוזרים ברגע אחד לכיתה ג' וזוכרים עד היום את שמה של המחנכת שחרצה את דינם, לפעמים עוד לפני שחגגו בר מצווה.

 

לקראת החזרה לספסל הלימודים כינסנו מנכ"לים, בעלי חברות וגם שף מצליח אחד, כולם שמעו את המשפט הזה או דומים לו, ובעיקר זוכרים את התחושה השורפת שהשאיר המסר הזה - מסר של חוסר אמון.

רני צים, רמי לוי, יואב בר ,צבי נטע ,דביר אינדיג ו צורי דבוש (צילום: יובל חן)
משמאל: רני צים, רמי לוי, יואב בר ,צבי נטע ,דביר אינדיג ו צורי דבוש(צילום: יובל חן)

כל המרואיינים שלנו מתעקשים שלימודים זה חשוב, אבל כולם מודים שלולא האני הפנימי החזק שהוביל אותם, הם לעולם לא היו מגיעים כל כך רחוק עם כה מעט אמון ותמיכה מצד המורים, ולעיתים גם ההורים. רגע לפני שהילדים חוזרים לבית הספר, חשוב שכל מורה - והורה - בישראל יקראו את מה שיש לילדים העזובים שהתפספסו במערכת, אבל הצליחו בגדול להגיד.

 

"הושארתי בכיתה ד' שנה נוספת, כשלתי גם במבחן הסקר בסוף כיתה ח' ומשם עברתי לבית ספר מקצועי", נזכר רמי לוי בימים שלפני אימפריית המרכולים והתקשורת שלו. "בתקופה שלי, בעיקר בגלל חוסר מודעות לכל נושא הפרעות קשב ולקויות למידה, המערכת פשוט הייתה מפספסת את התלמידים שלא היו כמו כולם. פשוט ויתרו עליהם מהר מדי ובעיקר הטעינו בתלמידים כמונו את חוסר הביטחון ש'ממך ממילא לא ייצא כלום, חבל על המאמצים שההורים שלך עושים'".

 

בגיל 14 החל לוי לעבוד בתפעול מריצות בעיר העתיקה של ירושלים עבור העירייה, "חרוץ תמיד הייתי והיו לי גם תמיד שאיפות להתקדם". מיד אחרי השחרור מצה"ל החל לוי לעבוד במחסן מזון בגודל 40 מ"ר בשוק מחנה יהודה. "מהר מאוד קלטתי שיש לקוחות שחיפשו לרכוש מוצרים אצל סיטונאי המזון, אך נדחו כיוון שלעסקים לא הייתה יכולת להתמודד עם מכירה קמעונאית. הרמתי את הכפפה ותוך שנתיים כבר התחלתי לשווק מוצרים סיטונאיים לשוק המסעדות, בתי מלון ולקוחות עסקיים אחרים. כל השאר כברהיסטוריה". הרשת, שנסחרת בבורסה ומעסיקה כ־7,000 עובדים, מונה היום למעלה מ־30 סניפים ברחבי הארץ, ומתפעלת גםרשת תקשורת סלולרית.

 

"גם אני, בכל מיני שלבים בילדות שלי, שמעתי את המשפט 'דביר לא עומד ברמה של הלימודים וכנראה לא ייצא ממנו כלום'", מצטרף עו"ד דביר אינדיג, בעלי חברת "בריקסטון" שמתמחה בהקמת מערכת כספות מתקדמת בפריסה ארצית. "כבר בכיתה ג' המורה קראה להורים והודיעה להם שהילד שלהם לא עומד ברמה של הלימודים וכנראה לא ייצא ממנו כלום ואולי יצטרך להישאר כיתה, וגם מבחינה חברתית יהיה לו קשה וכדאי לעבור לבית ספר אחר עם רמת לימודים נמוכה יותר". אינדיג, שניהל כבר מספר חברות בתחום הנדל"ן והתעשייה, משמש גם כסמג"ד קרבי במילואים. מה שנקרא, בחור מוצלח. לדבריו, יש כמה וכמה מורים שיופתעו לשמוע מה יצא מהילד המופרע שהם נואשו ממנו.

 

"לשמוע את המשפטים האלה זה היה קשה, אפילו טראומטי עבורי, משהו שאני אזכור כל החיים שלי. יש כלים ודרכים יותר טובות לפנות גם לפלח תלמידים מהסוג שאני הייתי. אני מאמין שהאיומים שהשמיעו באוזניי שוב ושוב יותר מאשר מדרבנים להצליח, הם מרתיעים את התלמיד. נוצר איזשהו מצב של פאניקה ולחץ, אבל זה לא שינוי פנימי עמוק.

 

אם היית פוגש את מי שהשמיע באוזניך מילים ומשפטים מחלישים כאלה ואפילו מאיימים, מה היית אומר להם?

"הייתי אומר להם 'תיזהרו איך שאתם מדברים לתלמידים. כל משפט שאתם אומרים חורץ גורלות, ובמקום להרתיע ולהפחיד, תנסו לדרבן את התלמיד ממקום יותר פנימי ועמוק. לגרום לו עם חיבה ואהבה להיכנס לתוך הזרם החינוכי והלימודי'".

 

ילד עם חלום

לצד לוי ואינדיג יושבים גם רני צים, בעלי "רני צים אחזקות" שמחזיק במרכזי קניות גדולים בפריסה ארצית, בעלי קבוצת אופיס דיפו, וגם מי שהקים את רשת "כמעט חינם" ומכר אותה לפי שווי של מאות מיליונים; יואב בר, מסעדן והשף המוביל של קבוצת אניס שמחזיקה שלוש מסעדות בתל־אביב; עו"ד דנה הירשברג, מנכ"לית ובעלים של "הירשברג אחזקות" המנהלת את מועדוני הצרכנות של הגופים הגדולים במשק במחזור שנתי של שבעה מיליארד שקלים; צורי דבוש, יו"ר ובעל השליטה ב"קליל חלונות מעוצבים", שמאחוריו כבר אקזיט של כ־30 מיליון דולר; וצבי נטע, יו"ר ובעלים של קבוצת "מכשירי תנועה", יבואנית סוזוקי שמגלגלת מאות מיליונים, ומהראשונים שהשקיעו במובילאיי.

 

דנה הירשברג (צילום: יריב כץ)
עו"ד הירשברג. "הושמע באוזניי המשפט המזעזע 'כדאי שתפרשי מהלימודים'"(צילום: יריב כץ)
כל אחד ואחד מהם הצליח מקצועית מעבר לכל שיעור, ייתכן שיותר מכל יתר חברי השכבה שלהם. ובכל זאת, ההערות האלו בוערות עדיין בנפשם, מחזירות אותם לאחור ברגע אחד.

 

"בכיתה ד' הייתי מצייר המון, כמעט בכל המחברות, והמורה לחשבון אמרה לי מול כל הכיתה 'חבל על המחברות, כי גם צייר לא ייצא ממך'", מספר בר. "כילד משפטים בסגנון הזה מורידים לך את המוטיבציה והרצון ללמוד, ותחושת חוסר הביטחון מלווה אותך בכל תקופת הלימודים. עובדה, בכל שנתיים עברתי לבית ספר אחר: בית ספר חילוני, בית ספר ממלכתי־דתי, ישיבה של חרדים, פנימייה חקלאית - זה כבר אומר הכל".

 
"במקרה שלי", מספר צים, "המשפטים שהושמעו באוזניי היו 'אתה ילד מעופף', 'איזה ילד חולמני'. היום כשאני מסתכל על זה, אני יודע שהצלחה זו מילה שאפשר להתייחס אליה בהרבה מובנים".

 

 איך הגבת אז? בכעס?

"נכון, זה מאוד לא נעים לשמוע כאלה משפטים מפי מחנכת כיתה, ועוד בפני כל הילדים. זה אפילו מביש ומעליב, אבל ניסיתי בכל זאת לפנות לאותה מורה ולדבר אל ליבה. זה אפילו דירבן אותי להצלחה. היו לי מוסר ומשמעת עצמית גבוהה ותמיד היו לי שאיפות וחלומות הרבה יותר מהמורה שלי. בסוף גם יוצאים מזה מחושלים".

 

 כולם מסכימים שזה מחשל?

לוי: "אני זוכר את עצמי יושב כל יום בכיתה ושומע שוב ושוב את המשפט המזלזל מהמורות, 'ממילא אתה לא קולט ולא מבין'. זו הרגשה מאוד לא נעימה, אבל בתוך־תוכי כל הזמן רציתי למרות הלקות ולמרות שהמורות לא האמינו ביכולות שלי, להוכיח להן".

רני צים, רמי לוי, יואב בר ,צבי נטע ,דביר אינדיג ו צורי דבוש (צילום: יובל חן)
משמאל: רני צים, רמי לוי, יואב בר ,צבי נטע ,דביר אינדיג ו צורי דבוש(צילום: יובל חן)

בר: "אני חושב שאני צריך להודות להם. מצד אחד אני מאוד כועס על ההרגשה הלא־נעימה שהייתה לי באותה תקופה בכיתה, אבל מצד שני אני שמח, הצליחו לדרבן אותי ולתת לי עוד יכולת ורצון עז לעשות את הדברים כמו שאני עושה אותם היום".

 

נטע: "אני לא חושב שהדברים שאמרו לי המורים היו הגורם שהניע אותי להיות הכי טוב או להצליח. אני חושב שזה היה תמיד טמון בטבע שלי".

 

"רציתי להוכיח להם"

הם מגיעים מרקעים שונים, בני גילים שונים, וגם את הדחייה מהמערכת חוו בגילים שונים, מהיסודי ועד האקדמיה. אבל על דבר אחד הם מסכימים: אם לא הדרייב הפנימי החזק, חוסר האמון מהמערכת היה שובר אותם.

 

 "ידעתי שאני מבין את החומר אבל לא יכולתי להתבטא בכתיבה כפי שמצפים ממני, והיו מורות שחשבו שאולי אני סובל מאיזה סוג של פיגור", אומר לוי. "מה שחשוב הוא התחושה שהסביבה הפדגוגית העבירה לי כתלמיד: פשוט לא ניסו להבין ולעזור לי, ויתרו לי מתוך פסיקה חסרת בסיס שאין טעם להשקיע בילד הזה, כי ממנו לא ייצא כלום. בקושי סיימתי 8 כיתות לימוד, אין לי תואר מהאוניברסיטה, אבל מגיל צעיר האמנתי בעצמי למרות שהסביבה ניסתה לדכא לי את התחושות האלה. ילד אחר היה כנראה נשבר בדרך ולא מנסה להגשים את עצמו, לי היה מזל".

 

"מאחורי כל תלמיד נמצא ילד שהכל חדש לו. הוא לא יהיה יותר טוב אם ידברו אליו בצורה מזלזלת וחסרת רגישות", מסכים בר. "לכל חלום של ילד יש מקום על פני האדמה. אני יושב כאן בפאנל המרואיינים, ועם יד על הלב, אני גאה בכל אחד פה, וגם בעצמי".

 

"תיזהרו איך שאתם מדברים לתלמידים. כל משפט חורץ גורלות" (צילום: shatter stok) (צילום: shatter stok)
"תיזהרו איך שאתם מדברים לתלמידים. כל משפט חורץ גורלות"(צילום: shatter stok)

"שמעתי את המשפט 'לא עומד ברמה של הלימודים ולא ייצא ממנו כלום'" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
"שמעתי את המשפט 'לא עומד ברמה של הלימודים ולא ייצא ממנו כלום'"(צילום: shutterstock)

הירשברג: "בכיתה י''א התקבלה החלטה שאני לא מסתדרת עם מערכת הלימודים ואפילו הושמע באוזניי המשפט המזעזע 'כדאי שתפרשי מן הלימודים ותמצאי את דרכך במקום אחר'. כיום קיימת בי הבנה מלאה מדוע בחרו בזמנו לא להתמודד עם האישיות הלא־מובנית שלי למסגרת חינוכית. אבל זו גם הבעיה, שתלמידים כמונו פיספסו. אם לא האמביציה שלי, שגרמה לי לסיים בהצטיינות יתרה את הבגרויות ועם 718 בפסיכומטרי, מי יודע לאן הייתי מגיעה עם היחס הזה".

 

לעומת חלק מחברי הפאנל, דבוש קיבל את טריקת הדלת רק כשהגיע לאקדמיה. הוא התקבל ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, אבל לאחר שנתיים הודח. "אמרו לי: 'אתה לא מוכשר מספיק לעסוק בעיצוב! אתה לא ראוי לשאת את השם בוגר בצלאל'", הוא מספר. "זה קשה לשמוע כאלה משפטים, אבל בלב הבנתי שאני צריך להוכיח את ההפך. עשיתי מאבק שלם, עברתי את כל ועדות הערר שהיו קיימות כדי למנוע את ההדחה, אבל זה לא עזר. לקחתי את זה בתור מנוע להוכיח כמה הם טועים.

 

"בגיל 26 הקמתי את החברה הראשונה שלי, בגיל 30 כבר הייתי שותף לרישום חמישה פטנטים המשמשים להעברת מדיה אינטראקטיבית, ואילו בגיל 34 עשיתי אקזיט בהיי־טק של כ־30 מיליון דולר". הצעד הבא היה, כמובן, קשור לעיצוב. דבוש לקח את קליל, מפעל בפריפריה עם חובות של עשרות מיליונים, והפך אותו למפעל הגדול בישראל בתחום תעשיית האלומיניום, עם מחזור מכירות של 400 מיליון שקל. "לפני שנה הצטרפתי כשותף לפיתוח ועיצוב סדרת חלונות מהפכנית ומעוצבת של קליל", הוא מספר על סגירת המעגל.

 

 אם הייתם פוגשים היום את המורים האלה, מה הייתם אומרים להם?

 לוי: "הייתי דן אותם לזכות, כי כשאני הייתי תלמיד לא הייתה מודעות כמו שיש כיום ללקויות למידה, ובוודאי לא לילדים עם דיסלקציה. חלקם לבטח עדיין בחיים, ורואים לאן הגעתי. זו הדוגמה שיכולה ללמד את המורים במערכת החינוך לתת צ'אנס לכל תלמיד באשר הוא".

 

אינדיג: "חינוך עושים באהבה או שלא עושים בכלל. אסור שבית הספר יהיה בית חרושת לציונים, מורים חייבים לאהוב את המקצוע, ולאהוב כל תלמיד ותלמיד. ילדים מיד שמים לב מי אוהב ומעריך אותם, ומחזירים באותו מטבע".

 

הירשברג: "ה'טיפ' שלי דווקא מופנה להורים: הורים, אנחנו האחראים לתוכן ארגז הכלים שיהיה ברשות ילדינו. אל תוותרו! אל תוותרו לילדיכם, הם יכולים וצריכים להגיע להישגים. ולא לוותר לאנשי החינוך שבוחרים לוותר על הילדים שלכם. הם לא יישאו באחריות בעתיד ואף אחד לא מינה אותם להגדיר את ילדינו".

 

צים: "אני לא צריך לדמיין. יצא לי לפגוש את אותה המחנכת לפני חצי שנה במסעדה והלכתי להגיד לה שלום והיא קמה ואפילו חיבקה אותי. כנראה שהיא לא זוכרת מה היה. היא אמרה לי 'תשמע, אני לא מאמינה, אני קוראת עליך ואני עוקבת אחריך'. מסתבר שהיא גם מחנכת של הבת שלי".

 

דיברתם על מה שהיה?

רני: "לא פתחתי את הסוגיה הזו מולה אבל אני גם חושב שזה כבר לא מעניין. בסוף, בשורה בתחתונה, יש מציאות, ובמציאות ברוך השם הצלחנו הרבה מעבר לציפיות שלנו ואת זה אי־אפשר לקחת לנו!"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יובל חן
יצאו גדולים
צילום: יובל חן
מומלצים