שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הריאיון האחרון": הספר הכי משמעותי של אשכול נבו
    בספרו החדש אשכול נבו מצטרף לכמה סופרים ישראלים פופולריים כמו דויד גרוסמן, אתגר קרת וניר ברעם, עם סיפורים שכתובים כמופע וידוי. בדרכו הזהירה והמחושבת, הוא לרוב מקיים מה שהוא מבטיח. התוצאה היא סיפור משמעותי ואפקטיבי

    "כשסופר לא כותב הוא אבוד ומוטרד", הגיבור של אשכול נבו מדמיין את כתב האישום של אשתו, אשת הסופר שסובל ממחסום כתיבה. "כשהוא כן כותב הוא ממוקד בעצמו ומוטרד... הכל מנוצל מיד. נקעת את הרגל? גם הגיבורה תנקע... הוא נותן לך לקרוא את כתב היד ואת רואה שם הכל, כולל פרטים אינטימיים מחייה של הבת הבכורה שלכם, שהוא מספר לעצמו שהסווה היטב, ואת צריכה להעמיד פנים שזה לא שקוף".

     

    חיי נישואים שהתחילו כמו סיפור אהבה בְרומן של אשכול נבו, מוצגים בהווה הספר כחיים מרוחקים במרחב צר. עלבונות שתוקים. פספוסים חוזרים של הזדמנות להביע רוך ואינטימיות, לחזור אחורה בזמן, אחרי שלושה ילדים, אחרי הצלחה והתבססות של שני הצדדים. המקצוענות הספרותית הפכה למכשול זוגי. כלומר, הדיבור המשויף והבלתי אישי. אף דמות לא פונה אל הגיבור בשמו, אבל האנשים המזדמנים שהוא פוגש כסופר, כמרצה, כמנחה סדנאות, אומרים לו דבר אחד בצורות שונות. הפכת לפלקט. הדיבור הפך לדקלום. האנקדוטות, הבדיחות, הדרכים הבטוחות להתחבב, לספק קהל. "נו אופנס", אומרת לו בחורה צעירה, "הראשון שלך היה הכי טוב ומאז אתה רק מידרדר".

     

    אשכול נבו (צילום: יובל חן)
    אשכול נבו(צילום: יובל חן)

    "הראיון האחרון" בנוי כתצוגה של דיבור ישיר. של כנות כביכול מוחצת. הספר מורכב משאלות של קוראים וגולשים שהסופר קיבל מאתר אינטרנט - למעשה, מהשאלות הכלליות, האוטומטיות שסופר יכול להישאל. הוא מחליט לענות עליהן בפתיחות. לעיתים בתשובה של משפט אחד, וברוב המקרים בצורה של סיפור, אפיזודה, פרק ספרותי. ההצטרפות של התשובות קושרת את הדברים לסיפור אחד, שבו מתלכדים גם כאבי הלב והפרידות שבדרך. המחלה הקטלנית והאשפוז של חבר הילדות. הבת הבכורה שעברה לפנימייה מדברית, רחוק מהבית. המראה שחושפת את הגוף שמתחיל להחליד ולאבד צורה. ומחוץ לבית, האווירה הפוליטית השמרנית. ביטויים מנומסים של התקרנפות ואיומים עקיפים שהסופר סופג: הבקשה ממנו לא לדבר על נושאים "שנויים במחלוקת" עם תלמידי תיכון, להישאר "באזור החיוג הספרותי. משפחה, אהבה, נופי ילדות". הגילוי של הלבּנה וצנזורה באחד מספריו, כלומר של קו עלילה שמתמקד בדמות פלסטינית, שסולק מעותקי הספרייה.

     

    הספר הזה לא מיועד למי שנרתע מלכתחילה מסוג הספרות שנבו מתמחה בו. תיאורים רכים, אמפתיים, של הגבריות הישראלית הבורגנית. בחינה של כאבי הלב, החרדות והחרטות של אנשים טובים באמצע הדרך. ועם זאת, "הריאיון האחרון" הוא הזדמנות לקוראים שהתאכזבו משלושת ספריו האחרונים של נבו - שבעיניי היו לפעמים סתמיים ונשכחים - להתרשם מספר משמעותי ואפקטיבי יותר. כמין ישו של הפרברים, כבן דמותו של המחבר ושל קוראים שהתבגרו עם ספריו, הגיבור נושא את הצלב המדכדך של הפיכה לגבר בן 40 ומשהו, שעל פניו אוחז בכל התכונות וההישגים שאמורים לייצג יושר, הצלחה, השתרשות, ובכל זאת מוצא את עצמו נדחק החוצה מתוך החיים שבנה לעצמו.

     

    הראיון האחרון ()

    נבו מצטרף במובן הזה לכמה וכמה סופרים ישראלים פופולריים, לסיפורים שכתובים כמופע וידוי ובמרכזם שגריר ישיר או עקיף של הסופר, גבר כבוי למחצה, שמגף כאילו שקוף מוחץ את החזה שלו, מוציא את האוויר מהריאות. ניר ברעם, למשל, סייד קשוע, אתגר קרת. "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן הוא כנראה הדוגמה הבכירה. הגיבור הגרוסמני, הסטנדאפיסט הכושל, מר הנפש, שעומד ומתפשט מול אולם מתרוקן שנשארים בו אך ורק הצופים הנאמנים ביותר.

     

    הבקשה הזאת לגאולה בידי קורא אמת מורגשת בספרו של נבו, גם אם בעוצמה אחרת ומכיוון אחר. לא החבטה העצמית, הדימום, הביזוי - אלא רגעים פשוטים יותר של חרטה, שיתוף פעולה עם הסטטוס קוו, פחדנות והליכה בתלם. "איני הנהג", מתאר את עצמו הגיבור משקר לטלפון שלו בזמן נהיגה. במקום אחר הוא שב לזיכרון ילדות מביש: ההצטרפות שלו לחרם על ילד אחר בקייטנה. אלה מתקשרים לרגעים אחרים של בושה והצטרפות לעדר, שכביכול מייצגים כל קורא ישראלי, כל קורא של נבו. תמונות מהשירות בשטחים או שיחת טלפון מערערת מרשויות הביטחון בזמן שידיד של הגיבור, סופר ממוצא פלסטיני, נעצר בנתב"ג.

     

    נבו הוא לא סופר סאטירי במהותו ואין לו עניין אמיתי בהלקאה עצמית או בביקורת חברתית והיסטורית. גם אחד הווידויים הטעונים יותר בספר לא יוצר רושם מציק ומחודד: העבודה כיועץ צללים וככותב נאומים לפוליטיקאי כוחני ושמרן, מהצד השני של המתרס הפוליטי של הגיבור. פרנסה. רצון להשפיע. להדפיס טקסט על שלטי חוצות. אפשר להבין. הספר נוגע בנקודות הללו, אבל ממשיך הלאה, ומעמעם אותן ביחס להתפוררות הנישואים.

     

    החלקים החיוניים והמעניינים בספר מתארים מפגשים בין הסופר לאנשים שחוצים את חייו. נפשות מצולקות, אנשים שחולקים עם הגיבור רגעי אינטימיות וחשיפה אישית. הסיפורים הללו - שאפשר לקרוא כמין גרסה סנטימנטלית, אישית, לסיורים הספרותיים־אנושיים שעמוס עוז כונן ב"פה ושם בארץ ישראל" - מתוארים כזיכרון מציאותי, אבל נבו מרמז שהם מייצגים פנטזיה שהקוראים מצפים ממנו לייצר. באחד מרגעי השיא של הרומן, הגיבור אוסף למכוניתו בחורה אמריקאית מפרויקט "תגלית", ומסייע לה לחפש את מי שיכולה להפוך לאהבת חייה: חיילת שהיא פגשה באתר מצדה.

     

    כל האפקטים השמנוניים משולבים בסיפור הזה. הבחורה האאוטסיידרית, היתומה. הרקע הלאומני־צבאי בסיפור מצדה. השילוב בין התרחשות בהווה הסיפור לזיכרון מקביל של שוטטות באותם רחובות באוטו: הסופר ובתו מחפשים כלבה קשישה שברחה מהבית. הסיכוי למצוא אותה אפסי כמו הסיכוי לאתר חיילת מגולני, ללא שם משפחה, ללא טלפון, שכל מה שידוע לגביה הוא שהיא אוהבת גלידה אמריקאית ואת הספר הראשון של נבו. הסופר אומר לקוראים כמעט במפורש: אתם מבקשים ממני את הטיול הסנטימנטלי הזה, ואת הסיום שלו בסניף מקדונלד'ס. אתם מבקשים את הטרמפ הזה שיציל אתכם מהחרטות הקטנות והגדולות בחייכם, את הפוטושופ שיאפשר גם לי לייפות פגמים וחולשות חסרי ייחוד שלי, להלביש את הכשלים שלי על סיפור בצורה של גלויה, של סצנה בסרט דיסני.

     

    אבל הסיפור הזה עובד. למרות ובזכות הסוכר, השומן, המרשם המחושב. המניפולציות הרגשיות לצד הגעגוע למצב של תמימות. הניסוח של ביקורת עצמית וחיצונית שנמנע מביקורת כואבת, מביכה באמת.

     

    לקראת סוף הרומן הרושם הזה מתרפה. אולי זאת ירידה מחושבת לגובה הקרקע. אולי הסיפור פחות סוחב. האזכורים החוזרים של סדנאות הכתיבה נראים פחות

     הכרחיים, פחות חינניים ("אני רוצה להודות לך בשם אבא על הסדנה", אומרת לגיבור בתו של תלמיד שנפטר). גם אם לא מתייחסים אליהן כאל שיווק עצמי, העצות והנחיות הכתיבה שהסופר נותן לתלמידיו ומנסה ליישם בעצמו מקבלות נפח נדיב מדי ביחס לחומרים מעליבים ובוטים יותר מחיי הזוגיות והמקצוע, שנותרו מחוץ לספר ומחוץ לדמיון. ואף על פי כן, לרוב הספר מקיים את מה שהוא מבטיח: נגיעה רכה מאוד שבכל זאת ממקדת את תחושת האשמה המתמדת של מי שהחיים, כלומר השיטה הכלכלית והחברתית, אמורים לחייך אליו, והוא עצמו הולך ומתקשה לחייך בחזרה.

     

    "הריאיון האחרון", אשכול נבו, כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 352 עמודים

     

    הביקורת פורסמה ב-"7 לילות", "ידיעות אחרונות".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים