הבחור שגרם לי לצאת מהארון ולהפסיק לשקר

נזכרתי בך אתמול, סתם ככה, זה קורה לי לפעמים. אתה כנראה לא זוכר אותי. בכל זאת, נפגשנו רק לכמה דקות ועברו מאז עשר שנים. אני גם לא יודע איך קוראים לך, מאיפה אתה או בן כמה אתה, אבל תתפלא לשמוע שדווקא אתה גרמת לי להתעורר על החיים שלי, ואתה אפילו לא יודע את זה. היתה זו עוד משמרת במסעדה התל אביבית שבה עבדתי. בחוץ היה גשום ואתה נכנסת רטוב מכף רגל ועד ראש. רצית להזמין טייק-אווי וביקשת ממני המלצות. בזמן שחפרתי לך על המנות בתפריט, המוח שלי היה עסוק בדברים אחרים לגמרי, עד שפתאום כל ההמולה מסביבי נעצרה. הזמן כמו עצר מלכת והרגשתי שאני ואתה עומדים מנותקים בתוך בועה משלנו.

לטורים הקודמים של קובי סרדס:

מכתב פתוח לחייל שנמצא עכשיו עמוק בארון

גבר זר במיטתי - ההייתי או חלמתי חלום?

שאלת והתעניינת, ואני דיברתי ודיברתי. הסברתי לך על כל מנה באריכות יתר כי לא רציתי שיגמר לנו הזמן. התלבטת מה להזמין ואני הסתכלתי עליך מהצד וחשבתי איך בחיים לא יהיה לי מישהו כמוך. כשהסתובבתי למחשב כדי להקליד לך את ההזמנה, הרגשתי שהעיניים שלך ננעצות בגב שלי, אבל הנחתי שאני מדמיין. לא הייתי רגיל שדברים באים לי בקלות, והחיים היו נראים לי אז כמו מאבק עיקש וקשה. כשחיכית להזמנה שלך, הסתכלתי עליך מבעד לחלון ואתה החזרת לי מבט וחייכת. אמרתי לעצמי שאני מדמיין גם את זה. חשבתי שאני כבר כל כך חנוק מההסתרה שלי עד שאני מתחיל להזות דברים שאינם קיימים.

קובי סרדס. הבחור מהמסעדה לעד יהיה במחשבותיו(צילום: אוסף פרטי)

הפעמון במטבח צלצל ובישר לי שהמנה שלך מוכנה. צעדתי אליך, אבל התסריט הרומנטי נקטע כשמנהלת המסעדה עצרה אותי ושלחה אותי לקחת הזמנה משולחן אחר. מלצר אחר ניגש לשרת אותך וכשסיימת לאכול, בזווית העין עוד ראיתי אותך יוצא. הסתובבת לרגע, כאילו חיפשת אותי, והגנבת לי מבט אחרון. חזרתי לעמדת המלצרים, שם חיכתה לי המנהלת עם פתקית בידה, כששני מלצרים מחויכים עומדים לצידה ובוהים בי. היא לקחה צעד קדימה, כאילו שהיא על בימת חייה, ומדושנת עונג הכריזה: "הבחור שהיה פה השאיר לך 60 שקלים על חשבון של 45. מה עשית לו?". קרנתי מבפנים. כנראה שהבועה שלנו לא הייתה רק פרי הדמיון שלי. "הוא גם השאיר לך כמה מילים על החשבון", אמרה כממתיקת סוד, ואז הקריאה בקול רם את מה שכתבת לי: "למלצר החמוד, תודה על ההמלצות. אשמח שתתקשר, זה המספר שלי".

החלפתי צבעים, אבל היא סירבה לעצור באדום. "אתה מבין מה אתה משדר לאנשים? יש לך וייבים של הומו, כפרה. אין מה לעשות". היא התקשתה לעצור את הצחוק המתגלגל, כשיתר המלצרים המשועשעים מצטרפים למקהלה. ואני? אני רק זייפתי את הצחוק הכי אמיתי ועצוב שיכולתי לגייס. "אז לשמור לך את המספר קובי?", היא המשיכה ושאלה. גיחכתי ואמרתי: "נראה לך?", ואז היא קימטה את הפתק וזרקה את התקווה שלי לפח. חייכתי וצחקתי כלפי חוץ, אבל מבפנים נחנקתי וידעתי ששוב אני מוותר על עצמי, מוותר על מי שאני ועל הזהות האמיתית שלי.

באותו יום ספרתי את הדקות לסוף המשמרת. בראש שלי כבר תכננתי איך בסגירה אני מוצא את הפתק, מתקשר אליך ואנחנו בורחים יחד לאן שרק תגיד. כמה שעות אחרי שהלכת מצאתי את עצמי שם בכפפות, הופך את הפח הענק, פותח פתקים מקומטים ומלוכלכים, אבל לא מוצא דבר חוץ מחשבוניות אפורות והרבה מאוד זבל. בלילה ההוא צעדתי הביתה בלי אוויר ועם גרון חנוק מבכי. שוב נכשלתי. התביישתי בעצמי. שוב פספסתי משהו שרציתי כי אלוהים יודע ממה אני מפחד.

אתה כנראה לא זוכר את הערב הזה, אבל הוא היה אירוע מכונן, בזכותך. באותו לילה שצעדתי הביתה החלטתי אחת ולתמיד שלעולם לא אתן לעצמי לפספס הזדמנות נוספת בחיים, כי אף אחד לא שווה את זה. איפה אותה מנהלת? איפה אותם מלצרים? באותו רגע החלטתי שאני לא אוותר על החיים שלי בשביל אף אחד מהם.

הרבה זמן ראיתי את המפגש הזה כפספוס כואב, אבל לבסוף הבנתי את המטרה שלו. חודשיים אחרי שנפגשנו הגיעה ההזדמנות האמיתית לחיי והפעם כבר לא הייתי מוכן לוותר עליה בשביל אף אחד. הרשיתי לעצמי לשחרר, להתאהב ולראשונה בחיי לקחתי אוויר, אזרתי אומץ וסיפרתי לעולם. אז כן, אני לא יודע את השם שלך או מי אתה, אבל אתה היית השליח שלי, ואתה שחררת אותי לחופשי. תודה.