שתף קטע נבחר

בואו נחזור לקונפדרציה שהוכרזה בכ"ט בנובמבר

הציונות חגגה בריקודי הורה את ההחלטה על שיתוף כלכלי ואזרחי בין המדינות היהודית והפלסטינית. זמן להיזכר בפתרון היחיד שהוא אפשרי וראוי

 

דגל ישראל ופלסטין (צילום: לאנס טראמדול)
(צילום: לאנס טראמדול)

יוסי ביילין מספר שעוד לפני הסכמי אוסלו הוא העלה בפני פייסל חוסייני רעיון של קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, שהיה חביב על הבוס שלו דאז שמעון פרס, שראה בו דרך למנוע הקמת מדינה פלסטינית. חוסייני, מספר ביילין, ענה לו: אני רוצה קונפדרציה, אבל איתכם, עם ישראל. כמעט 30 שנה מאוחר יותר הוצגה לפלסטינים הצעה זהה, קונפדרציה עם ירדן, מתוך אותם מניעים – מניעת הקמת מדינה פלסטינית - ואבו מאזן ענה תשובה זהה: קונפדרציה כן, אבל רק בתנאי שתכלול את ישראל.

 

 

ראשית צריך להבהיר את המושגים. פדרציה היא מדינה ריבונית אחת, המאגדת מחוזות או אזורים בעלי ממשל עצמי חזק. ארה"ב היא מדינה כזו: שלטון מרכזי שתחתיו פועלות "מדינות" בעלות ממשל עצמי משמעותי. לעומת זאת, קונפדרציה היא איגוד של מדינות ריבוניות המוסרות תחומים מסוימים לניהול משותף. האיחוד האירופי קרוב יותר להגדרה הזו.

 

דונלד טראמפ הציע פדרציה ירדנית-פלסטינית, כלומר מדינה ריבונית אחת, ירדן, שתכלול מחוז בעל ממשל עצמי כלשהו בגדה המערבית. אבו מאזן, לעומתו, מדבר על קונפדרציה: מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית שתיכנס לשותפות רחבה או מוגבלת עם מדינות ריבוניות אחרות, ישראל וירדן.

 

התנועה הציונית קיבלה בעבר את רעיון הקונפדרציה כפתרון לסכסוך עם הפלסטינים. היא אפילו רקדה ברחובות לכבודו. שמה המלא של התוכנית שעברה ברוב גדול בעצרת האו"ם בנובמבר 1947 היה "תוכנית חלוקה עם איחוד כלכלי." לכל דבר ועניין, התוכנית שרטטה קונפדרציה בין המדינה היהודית למדינה הערבית, בלי לקרוא לה בשמה.

 

המדינה היהודית והמדינה הערבית היו אמורות לחלוק מערכת מכסים משותפת, בנק מרכזי משותף ומטבע משותף. מערכת הרכבות הייתה אמורה להיות משותפת, הגבולות בין שתי המדינות היו אמורים להיות פתוחים, אזרחי המדינה הערבית יכלו לגור מגורי קבע במדינה היהודית וההפך, וירושלים הייתה אמורה להיות "קורפוס סֶפָּרטום" (גוף נפרד), שהריבונות בה תהיה בין-לאומית, אבל התושבים בה יהיה אזרחי שתי המדינות, היהודית והערבית. בקיצור, שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות שחיות בשותפות עמוקה ומעבירות סמכויות מסוימות למוסדות משותפים בעלי יכולת הכרעה. לזה קוראים קונפדרציה.

 

ההיגיון היסודי שעמד מאחורי תוכנית החלוקה ב-1947 תקף גם היום. שני העמים שואפים וזכאים להגדרה עצמית במדינה משלהם, אבל באותו זמן הארץ הזו כולה, בין הירדן לים, צריכה להיות מנוהלת בשותפות בין שניהם. החל מענייני מים וסביבה, שחייבים להיות מנוהלים בשותפות משום שהארץ הזו קטנה מדי, דרך ענייני כלכלה ושוק עבודה, ועד הדמוגרפיה עצמה.

 

ההפרדה לא רצויה ולא תעבוד

בין אם נאהב או לא נאהב זאת, האוכלוסיות במרחב הזה חיות בערבוביה. יותר מ-20% ערבים-פלסטינים בתוך מדינת ישראל הריבונית, בירושלים 40% ערבים-פלסטינים, ובגדה המערבית חיים כ-400 אלף ישראלים מתוך אוכלוסייה של כ-2.5 מיליון פלסטינים. גם אם ישראל תחזור לגבולות 1967 תוך חילופי שטחים, חלק ניכר מהמציאות הזו תישאר איתנו. שלא לדבר על התוכנית של נפתלי בנט לספח את שטחי C או תוכניות הסיפוח המלא נוסח בצלאל סמוטריץ'.

 

יותר מכך, גם מבחינה רגשית הארץ הזו משותפת. רוב היהודים ורוב הפלסטינים רואים בארץ כולה, בין הירדן לים, כמולדת ההיסטורית שלהם. חברון, בית לחם ושכם הן חלק מהמולדת בעיני היהודים, חיפה, יפו ורמלה הן חלק מהמולדת בעיני הפלסטינים. חבל הארץ שהיהודים קוראים לו ארץ ישראל ושהפלסטינים קוראים לו פלסטין הוא חופף.

זכרונות כ
חוגגים אחרי החלטת באו"ם בנובמבר 1947(צילום: לע"מ)

לכן פתרון המבוסס על הפרדה, למרות האטרקטיביות שלו אצל ישראלים רבים, הוא כמעט בלתי אפשרי והוא גם לא רצוי. לכן קונפדרציה רלוונטית היום לא פחות ממה שהייתה לפני 70 שנה. מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל העצמאית הקיימת כבר היום, שתיהן מבטאות את הזכות של שני העמים להגדרה עצמית, בתוך מסגרת משותפת עם גבולות פתוחים, שתשמור על זכותם של יהודים וערבים לחיות בביטחון ושלום בכל חלקי הארץ, בין אם בתחומי מדינת ישראל או בתחומי מדינת פלסטין העתידית. לשתף את מה שכדאי וחובה לשתף, ולנהל בנפרד את מה שעדיף להפריד.

 

אנחנו, פלסטינים וישראלים-יהודים החברים בתנועת "ארץ לכולם", מקדמים את הרעיון הזה כבר יותר מחמש שנים. אנחנו חושבים שהוא לטובת האינטרס של הישראלים והפלסטינים. בתחילת השבוע התברר שגם אבו מאזן מחזיק בדעה הזו. מהדברים שנשא בירושלים בתגובה לדברי אבו מאזן התברר שגם הנשיא ראובן ריבלין נוטה לכיוון הזה.

 

אבו מאזן מכיר את הרעיונות שלנו. גם ריבלין. ההתייחסות החיוביות שלהם לרעיון הזה תסייע לנו להמשיך לשכנע את הציבור בישראל ובפלסטין שפתרון המבוסס על שותפות תוך שמירה על ייחודיות הוא לא רק יותר מוסרי וצודק. הוא גם אפשרי מבחינה פוליטית. סקר שנערך על ידי מרכז תמי שטיינמיץ באוניברסיטת תל אביב, יחד עם מכון סקרים פלסטיני, גילה שכבר היום, עוד לפני שנעשתה עבודה משמעותית על דעת הקהל, 30% מהיהודים בישראל ו-30% מהפלסטינים תומכים ברעיון הזה (בקרב הערבים בישראל התמיכה יותר מכפולה).

 

אבו מאזן דיבר בשבחי קונפדרציה משולשת – ישראל, פלסטין, ירדן. צירופה של ירדן לקונפדרציה כזו הוא רעיון מבורך. הוא יעשה את הקונפדרציה הזו יציבה יותר. אבל אסור לנו לשכוח שהסכסוך הוא קודם כל ישראלי-פלסטיני, ופלסטינים וישראלים הם אלה שצריכים להסכים לשותפות הזו. זה היסוד. משם אפשר יהיה להמשיך הלאה.

 

  • מירון רפפורט הוא מראשי תנועת "ארץ לכולם"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים