שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקור בקזינו, עקירת שן ומפגש עם המוות: סופרים חוזרים אל הפעם הראשונה
    אגי משעול לא שוכחת את הילדה הקטנה שישבה על שטיח מול חלון והאמינה שדבר מופלא עומד להתרחש, בגיל 25 חיים באר הרגיש שהוא מתחיל להזדקן כשאיבד דבר שלא ישוב עוד, ומאיה ערד זוכרת היטב איך ומתי הפכה לשקופה – לכבוד ראש השנה חזרנו לכל הפעמים הראשונות

     

    כותבים שונים (איריס נשר, עידו ארז, דן פורגס, מירה ממון, מיטל דנק, דני נוימן, ניצן דרור, ינאי יחיאל, אלישבע בלאק)
    אגי משעול, חיים באר, ענת עינהר, רועי חסן, דורית רביניאן, מאיה ערד, ישי שריד, ניר ברעם, דרור משעני, נעם פרתום (איריס נשר, עידו ארז, דן פורגס, מירה ממון, מיטל דנק, דני נוימן, ניצן דרור, ינאי יחיאל, אלישבע בלאק)

    אגי משעול על הפעם הראשונה בקולנוע

    בראשית היה השטיח המעופף מ"הגנב מבגדד" - הסרט הראשון שראיתי בימי חיי בהיותי כבת שש, בקולנוע "בית רחל" בגדרה. את העלילה לא ממש הבנתי וגם את התרגום עוד לא ידעתי לקרוא, אבל הייתי כולי אחוזת קסם מהדמויות שהתרוצצו מולי על המסך בבגדיהן עזי הצבע, מהארמונות, הנסיכים, הסולטאנים והחרבות הנשלפות. היו שם שד שיצא מבקבוק, סוס מעופף ואיזו עין שרואה הכל, אבל בעיקר הרשים אותי השטיח המעופף. עד היום כשאני חושבת על הסרט, זוהי התמונה שנחרתה בזיכרוני: נער שחום ללא חולצה ישוב על שטיח, לפעמים עם איזו נסיכה, שניהם מתעופפים בשמיים, ולמרבה הפלא אינם נופלים למרות שהשטיח מתפתל ברוח ואניציו מסרקים בעדינות את האוויר. הייתה גם איזו מילת קסם שגרמה לשטיח להמריא.

     

    למחרת בבוקר חיכיתי קצרת רוח לשעה שבה עזבו הוריי את הבית לחנות החשמל שלהם ואז, בהתרגשות הולכת וגוברת, פרשתי במרכז החדר את השטיחון הסיני הקטן שלמרגלות מיטתם, שטיח עבה למדי בצבע ורוד דהוי עם ציור של ארמון וטווס. אין לי מושג איך עשה דרכו שטיח יוצא דופן כזה לשיכון הפועלים. לאניציו הארוכים והלבנים ייחסתי משום מה חשיבות מיוחדת. פתחתי לרווחה את החלון כדי לפלס דרך למעוף, ואז התיישבתי על השטיח, לוחשת את מילות הקסמים, בטוחה לגמרי שאמריא מבעד לחלון אל השמיים. משלא התרוממתי, עדיין הייתי בטוחה שהסיבה נעוצה באיזו טעות שלי הקשורה באניצים. הפעם הצבתי את השטיח על גבי שני כיסאות כשהאניצים שמוטים כראוי, אבל גם הניסיון הזה לא עלה יפה.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)

     

    התיישבתי על השטיח, לוחשת את מילות הקסמים, בטוחה לגמרי שאמריא מבעד לחלון אל השמיים. הטריילר לסרט מ-1940

     

    כשאני חושבת עכשיו על הילדה הקטנה מרחוב רמז 25 בגדרה, יושבת בבוקר מול תריסים פתוחים על שטיח סיני קטן, לוחשת מילת קסם, בטוחה לגמרי כי עוד רגע תמריא ותתעופף למחוזות האגדה, ליבי יוצא אליה ואל הדבר שהותירה בי, שנולד בי אז - האמון הילדי המלא קסם ודמיון, האמונה התמימה בנוכחותו של הפלא בחיינו, זה הממשיך להתעורר בי עד היום בחלומות התעופה החוזרים ונשנים ומגיע אל השירים עם שטיח ובלעדיו.

     

    דורית רביניאן על המפגש הראשון עם יצירת מופת

    איש לא הכין אותי למה שעומד לקרות. הייתי לבדי בבית כשהתחיל הסרט. זה היה יום שבת, שעת אחר צהריים. וגם כשעלתה נעימת הסיום, גם כשעלו הכתוביות ומצאתי את עצמי בסלון החשוך, לא היו שם קול או מבט שיכירו בגודל השתאותי. קול או מבט שיכירו בכך שמה שצפיתי בו כעת הוא מעשה אמנות יוצא דופן, עילאי, מרעיש באמת. בכוחות עצמי הבנתי שזה משהו אחר לגמרי – הסרט האיטי הזה, החולמני הזה, שאיכשהו מצא את דרכו אלינו הביתה – משהו אחר ושונה מכל מה שראיתי קודם.

     

    מרכז כפר-סבא, אמצע שנות ה-80. בחנויות החשמל נמכרים טלוויזיות ומכשירי וידיאו בהמוניהם, ואחד כזה חדש נוחת גם אצלנו בבית, מקרין סרטים ללא הרף: מתיחות של יהודה ברקן, "אסקימו לימון" אחרי "אסקימו לימון", להיטים כמו "סיפורו של אלוף", "רוקי 1" ו"רוקי 2". ובתוך כל אלה, ריצ'רד גיר – הכוכב ההוליוודי הלוהט של הזמן ההוא – שאמא שלי הייתה קצת דלוקה עליו ("כזה שרמנטי"), ובאותו סוף שבוע שכרה בספריית הווידיאו שני סרטים בכיכובו: את "קצין וג'נטלמן" ואת הסרט הזה, המוזר, המהורהר – "ימים ברקיע" שמו.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)
     

    עשר שנים אחר כך, בתל-אביב, אני אלמד מחבריי הסטודנטים לקולנוע מי היה היוצר של הסרט ההוא: "הו מאליק, טרנס מאליק", הם יישאו את שמו בהערצה, "אחד הגאונים". הם יספרו לי שאחרי "ימים ברקיע" נפל על מאליק שיתוק אמנותי והוא לא עשה עוד סרטים במשך 20 שנה. רק אז, בדירת השותפים הראשונה שלי ברחוב רש"י, בעותק שאשכור ב"אוזן השלישית", כשאצפה בו שוב, נפעמת שוב – אבין איזו אחיזה חזקה הייתה לסרט הזה על הנערה שהייתי.

     

    אני אבין אז את הרושם שהותירו בי צילומי הנוף והאווירה המופשטת, המסתורין החלומי ששורה עליו, השתיקות הארוכות, נהמת הרוח. איכות האור שבו, אור שחרית זך, כמו-ורמירי, שכולו דמדומי זריחות וצללי שקיעות מתמשכות. וקולה האקספרסיבי של המספרת, לינדה, העדה הבלתי מהימנה, בעלת הקול הילדותי שמלווה בקריינות אסוציאטיבית את העלילה: אני אבין איזה חותם עז חתם בי הקול הזה בצפייה הראשונה, הלא-מודעת ההיא.

     

    ומעל הכל יישמר בי רישומו של היופי. טביעתה הניצחת של מכת היופי שחטפתי אז. מובן שלא את כל מה שראיתי שם הבנתי, או שהיה בכוחי להבין. ובכל זאת, בת 12, הבנתי די כדי לדעת שהיצירה הזאת שונה מכל מה שהכרתי עד אז. האם באותן 90 דקות נעשיתי אני עצמי שונה ממי שהייתי קודם לכן? אולי. אולי איזו חותמת של ענווה. הייתי בת 12 ונגועה בידיעה שישנו עומק שטרם עלה בידי להשיג.

     

     

    דרור משעני על הפעם הראשונה בפריז

    אפריל, 1999. המונית שלקחתי מכיכר האופרה הורידה אותי בכיכר נאסיון (Nation). שעת בוקר מוקדמת ביום ראשון אביבי בתחילת חודש אפריל. הכיכר ריקה.

    התיישבתי על ספסל, לידי המזוודה הענקית המלאה ספרים ובגדי חורף וקיץ, ועישנתי סיגריה. אור הבוקר היה מסנוור והכיכר העצומה הלכה וגדלה ככל שהתבוננתי בה. אישה מבוגרת הלכה על אחת המדרכות המקיפות אותה, מחזיקה בידה בגט ארוך. לפניה הלך כלבלב קטנטן, קשור ברצועה.

     

    אחרי הסיגריה לקחתי את המזוודה הענקית והתחלתי ללכת בעקבות המפה שציירתי לעצמי בעיפרון במחברת הרשימות. המזוודה נגררה אחריי והרעישה עולמות כי מסביב היה כזה שקט. כשהגעתי לבניין שבו השאירו לי מריקה ומייקל את המפתח לדירה שלהם – זה היה ברחוב שאני לא זוכר את שמו, ומחברת הרשימות עם המפה המצוירת בעיפרון כבר איננה – גיליתי שהדלת לבניין סגורה ושאין לו אינטרקום כמו בארץ. אבל כמה ארוכים ואיטיים היו אז הימים. וכמה סבלנות הייתה לכולנו. ישבתי ליד המזוודה הענקית וחיכיתי עד שמישהו ייצא מהבניין או ייכנס אליו. זה קרה אחרי יותר משעתיים, בשעה תשע. דפקתי על דלת דירתם של החברים, קיבלתי את המפתחות והמשכתי, בעזרת המפה המצוירת, המזוודה הכבדה מיטלטלת אחריי, לדירה של מריקה ומייקל בשדרות וולטר.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)

    מעליות, כמובן, לא היו אז – או בעצם אולי היו מעליות, אבל לא בבניין הישן שבקומה השישית שבו הייתי אמור להתגורר עד שאמצא לעצמי כאן דירה לשנה הקרובה. אבל למי היה אכפת אז להסתחרר במדרגות עד לקומה השישית עם מזוודה ענקית, שהרמתי בשתי ידיים. וכמובן שזכרתי שהדלת לדירה של מריקה ומייקל נפתחת בכיוון ההפוך. ושאת המפתח צריך לסובב חזק, ולפעמים לנסות כמה פעמים ואם גם זה לא עוזר, לתת לדלת בעיטה קטנה בזמן סיבוב המפתח.

     

    אחר כך ישבתי ליד שולחן העץ הגדול שלהם בסלון (מפה אדומה, רקומה, פרושה עליו. על הקירות מסביב תלויים בצפיפות הציורים המוזרים שהם הביאו מאוסטרליה ושרק אחר כך ידעתי לכנות אמנות אבוריג'ינית). בהיתי ברחוב שהתחיל להתעורר שש קומות מתחתיי, ועוד לא יכולתי לרדת למטה ולהתחיל. כמה שנים חיכיתי לנסיעה הזאת לפריז. הוצאתי את הספר שהבאתי מהארץ והתחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק עד שקורה מה שקורה למאדאם בובארי, וכשגמרתי את הספר כבר היה כמעט ערב ומבעד לחלונות הצרים והנמוכים אפשר היה לראות את הגגות משחירים ושוב לא היה טעם להתחיל. וכנראה גם שעוד לא הייתי מוכן.

     

    ישי שריד על הפעם הראשונה שרכב על אופניים

    בגיל 16 לא ידעתי לרכוב על אופניים. זה הפך להיות סוד אפל שהעיק על חיי. כשילדים דיברו על רכיבה שתקתי, ניתקתי מגע ונעלמתי. לא ידעתי מה לעשות, חשבתי שכבר מאוחר מדי, ולא העזתי לדבר על כך עם איש.

     

    עד שנקרתה לפניי ההזדמנות. בכל אלול הייתה מתקשרת דודתה של אמי, צילה מעמק הירדן, להזמין אותנו להתארח אצלם בחגים. אותי הזמינה באופן מיוחד. היא חיבבה אותי והבטיחה שהנכדים שלה יארחו אותי יפה. "דודה צילה מזמינה אותך", אמרה אמא, וכבר עמדתי לסרב שוב, עד שנזכרתי בזוגות האופניים שבהם מלא הקיבוץ, ובמרחבים שסובבים אותו, ועניתי בלחש, "טוב". זו ההזדמנות האחרונה, אמרתי לעצמי.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)
     

    הגעתי לשם בחול המועד סוכות באוטובוס אגד. דודה צילה הזקינה מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה, היא התאלמנה כמה שנים לפני כן, וצעדה בשבילי הקיבוץ לאט-לאט. היא הלינה אותי בחדרון קטן, במיטת יחיד, תחת כרכים של האנציקלופדיה העברית. הנכדים שלה היו עסוקים: הנכדה עם החבר, הנכד צד חזירי בר בשדות, ולא היה לי עם מי להתרועע. שלוש פעמים ביום הלכתי עם הדודה לחדר האוכל: היא אמרה שאני עירוני רזה וחיוור וניסתה לפטם אותי. היה חם מאוד בעמק. בבריכת השחייה זינקו נערים חסונים אל המים, קינאתי בהם והתביישתי להתפשט לפניהם. אבל כל זה לא היה חשוב באמת.

     

    במדשאה שלפני דירתה של הדודה, ליד השיחים, היו זרוקים אופני עבודה ישנים. בלי מהלכים, חלודים, אבל מתאימים באופן מושלם למטרתי. הולכתי אותם רגלית עד לאזור הרפת, רחוק מעין אדם, ושם לימדתי את עצמי לרכוב. ביום הראשון, אחרי המון מעידות אל שביל העפר והקוצים שבשוליו, הצלחתי להחזיק שיווי משקל לאורך כמה מטרים. זה היה הישג חסר תקדים. למחרת התעוררתי עם שחר, בציפייה עצומה. זה היום שבו אצטרף למשפחת האדם. בצהריים כבר נסעתי סביב הקיבוץ בהתרגשות, האופניים הישנים חרקו באקסטזה תחתיי. לפנות ערב, כשהשמש שקעה מעבר להרים, יצאתי משער הקיבוץ ודהרתי, בתוך סילון אבק, עד לאפיק הירדן. שם חלצתי סנדלים וטבלתי את רגליי השרוטות במים. הראש שלי היה בשמיים. נס קרה לי.

     

    לו זכיתי בטור דה פרנס באותו יום, או התנשקתי עם הנערה הענוגה ביותר בתיכון, לא הייתי מאושר יותר.

     

    חיים באר על העקירה הראשונה

    הייתי פחות או יותר בן 25 כשרופא השיניים החליט שאין ברירה וצריך לעקור את השן. אז עוד לא היו השתלות, והוא אמר שלא תהיה בעיה לעשות בהמשך גשר או כתר או תותב. עם פה פתוח, ממילא לא יכולתי להתנגד או לענות – סיטואציה שהרופא ניצל היטב בעיקר בכל הנוגע לנאומים הפוליטיים שהיה נושא בפניי דרך קבע (הוא היה יהודי בעל דעות ימניות מאוד, איש ארץ ישראל השלמה, בימים של אחרי ששת הימים, ואני כבר הייתי די בצד השמאלי, ובעיקר נגד המתנחלים, אף כי היה חוזר ואומר לי, "כל החברים שלך, הסופרים הכי חשובים - חיים הזז, ש"י עגנון, אלתרמן - הם איתנו!").

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)

    רק כשיצאתי לרחוב, כשהלכתי לאורך בן יהודה בתל-אביב - נפל לי האסימון. פתאום, בפעם הראשונה, הבנתי שהחיים הם חד-סטריים. שאין שיבה. שמה שאבד אבד והוא לא יחזור. שהחלל שנפער עכשיו בתוך הפה שלי - שום דבר אמיתי לא יוכל למלא אותו. לא גשר ולא כתר ולא תותבת. שום דבר. השן ההיא, שהייתה שייכת לי, שהייתה חלק ממני, השן הזאת נעקרה לעד. וההבנה שמכאן ואילך רק יורידו ממני דברים, ייקחו לי דברים – הייתה רגע מכונן.

     

    מאז עקרו לי עוד שיניים, אבל אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בבשרי כשאמרתי לעצמי אז, בפעם הראשונה, "זהו, אתה מזדקן. עלית על מסלול שאין ממנו חזרה". זה לא שלא חוויתי חוויות ועברתי דברים עד אז – ראיתי אחרים מתים ואחרים נפצעים - אלא שהפעם זה הייתי אני. פתאום זה על גופי ממש. את השן שנעקרה, אגב, נתן לי הרופא. הסתכלתי עליה ולקחתי אותה איתי, פניתי שמאלה בשדרות קרן קיימת, מה שנקרא היום שדרות בן גוריון, הלכתי לכיוון שפת הים וזרקתי את השן למים.

     

    מאיה ערד על הפעם הראשונה שהרגישה שקופה

    הפעם הראשונה באה לי בהפתעה. זה לא שלא התכוננתי. חיכיתי לה כבר כמעט עשר שנים. ובכל זאת, תמיד דמיינתי שזה יקרה לי עם בחור צעיר בן 25. אבל הפעם הראשונה שלי הייתה דווקא עם בן 80.

     

    הגעתי למפגש ספרותי בבית פרטי בסן-פרנסיסקו יחד עם שתי חברות. הקדמנו. מלבד המארחת היה שם רק פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה מקומית ידועה שפרש לא מכבר לגמלאות. הוא קיבל אותנו במבט זעוף וחמוץ סבר. כיוון שנפגשנו לא פעם בנסיבות מקצועיות, ניגשתי אליו ואמרתי שלום. הפרופסור החזיר לי שלום והשתתק. הצגתי לו את חברותיי. הוא לא הושיט יד, אפילו לא חייך. רק פלט איזה המהום לא ברור ונראה לא מרוצה.

     

    עמדנו שם ארבעתנו, שותקים. כדי להקל במשהו על המבוכה סיפרה אחת מחברותיי לפרופסור שאביה הכיר אותו כשלמד לדוקטורט בארצות-הברית. הפרופסור נהם באי-רצון ששמע את שמו של אביה, אבל מעולם לא פגש אותו.

     

    שוב שתקנו. נזכרתי בפגישתי הראשונה עם האיש, בחיי הקודמים, כשהייתי מועמדת למשרה זוטרה באוניברסיטה שלו. אז הוא דווקא התעניין בי. מאוד. רצה לשמוע עליי הכל. העתיר עליי חיוכים רחבים. סיפר לכולם שעשיתי עליו "רושם בל יימחה". מה השתנה מאז? תהיתי. הרי בכל קנה מידה אובייקטיבי הייתי אז לא יותר מבלשנית בינונית למדי עם חלומות ספרותיים, שתחבה לידו כתב יד של רומן בחרוזים שעדיין לא יצא לאור. ואילו היום אני סופרת לא בלתי ידועה שכתבה כבר תשעה ספרים שזכו לחיים ארוכים ולקוראים טובים. מה יכול להסביר את השינוי ביחסו אליי? אולי יש לו יום רע. ואולי הוא פשוט הזדקן מאז ב-15 שנה.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)
     

    אופס. לא רק עליו עברו 15 שנה. הזעף והחמיצות התבהרו: האיש פשוט קובל על מר גורלו, שגזר עליו לבלות כמה דקות בחברת נשים בשנות ה-40 וה-50 לחייהן. החדר התמלא בינתיים. המפגש התחיל. הבטתי בו, בוהה במחשוף של הדוקטורנטית בת ה-30 שהנחתה את המפגש ומחייך לעצמו חיוך רחב, והזכרתי לעצמי: תתכונני. זו רק הפעם הראשונה.

     

    ניר ברעם על הפעם הראשונה בקזינו

    כשכל האנשים סביב השולחן החלו לסנן הערות ולהביט בי במבטי בוז הבנתי שמשהו לא בסדר. השפלתי את עיניי אל הבד הירקרק, מוללתי אותו באצבעותיי - אולי הם מבינים שאני עדיין צעיר מדי מכדי לשבת כאן ומיד יגרשו אותי? הרעיון שלא אוכל להישאר הפחיד אותי.

     

    בחור סיני שעמד מאחוריי לחש לי, "אתה אחרון בשולחן ואתה לא יודע לשחק". התרחקתי משולחן הבלק-ג'ק כשרעד משונה מקפיץ את ידיי ואת רגליי, סביבי בהקו אורות מכונות, נשמעו צלצולים, צעקות שמחה, ראיתי ז'יטונים במגוון צבעים, לוחות אלקטרוניים, מספרים באדום ושחור, כדורי כסף קטנים מסתחררים על הרולטה. שמתי ז'יטונים על מספרי המזל שלי: 27, 18, 16.

     

    הסיני הופיע שוב. "לא הבנתי", אמרתי לו באנגלית גרועה, "הם שנאו אותי?"

     

    "השחקן שיושב אחרון בשולחן הבלק-ג'ק קובע איזה קלפים הדילר יקבל ומשפיע על השולחן כולו. הוא חייב להיות טוב. אתה לא יודע לשחק", הוא ענה. "בן כמה אתה בכלל?"

     

    "20 וקצת", שיקרתי. למעשה הייתי בן 18, בלונדון, וזה היה הביקור הראשון שלי בקזינו.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)
     

    מ-18 השנים שקדמו לביקור הזה למדתי שאני אוהב להמר. זו אפילו לא הייתה בחירה: סבא אלברט היה קלפן ואומרים שהפסיד את הירושה של סבתא שרה (משפחת סיטון, יש להם כסף) במשחקי קלפים בירושלים של שנות ה-50. גם בנו יצחק היה שחקן פוקר אגדי. הסיפורים עליהם תמיד הועברו אליי בלחש מזועזע בעוד אני מהרהר: גם אני רוצה. אז מגיל שמונה שיחקתי פוקר ובלק-ג'ק בוואדי ליד הבית שלנו, תמיד על כסף, אחר כך בוואדי במרכז המסחרי עם נערים גדולים. היה נדמה לי שאני מבין הימורים – עד שהגעתי לקזינו.

     

    שלוש שעות אחר כך ישבתי ליד הסיני והימרתי עליו: כלומר, הוא קיבל את כל ההחלטות בבלק-ג'ק, אני רק הרווחתי, 200 לירות שטרלינג כבר, בימים שבהם זה היה פי שמונה מהשקל. מספיק לכל חולצות המגבת שאקנה בקמדן טאון, לנעלי דוק-מרטנס ואולי גם למעיל צמר ארוך. אבל זה אפילו לא היה העניין: לא יכולתי להגדיר את התחושה במילים. זה היה מעין ניתוק מסחרר, מענג, מהעולם שהכרתי, מהרעש בתודעה, מכל הפחדים והמחשבות הטורדניות. פתאום איזו צלילות משלה בתודעתי, מעין שקט נדיר, שום דבר לא עניין אותי מלבד המשחק, הקלפים המתחלפים. למעשה, הייתי כמעט מאושר.

     

    נעם פרתום על המפגש הראשון עם המוות

    אור הייתה בכיתה ג' ואני הייתי ב-ב' ושתינו השתעממנו במועדונית וקיבלנו אישור נדיר לשחק בגן השעשועים ליד המתנ"ס. ישבנו זו לצד זו על הנדנדות כשאור שאלה פתאום אם אני יודעת מה קורה לגוף אחרי שמתים. את התשובה שלה לעולם לא אשכח. היא ירדה מהנדנדה, רכנה על ברכיה, גרפה בידה חופן חול זהוב, פתחה את אגרופה והניחה לגרגירים הדקיקים להתעופף ברוח כשהם מתנוצצים בשמש כאלפי רסיסים של כדור בדולח מנותץ. מה קורה לגוף אחרי שמתים? הוא הופך לחול.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)
     

    הרגע הזה פתח, בדיעבד, את מה שנדמה לי היום כ"שנת המוות שלי". השנה שבה התוודעתי באמת, לראשונה, לעובדת המוות, וזו חילחלה לכל פינה של חוויות היומיום שלי. כמה שבועות אחר כך פרצתי בבכי במהלך ארוחת צהריים משפחתית. אמא שלי הכינה רצועות עוף מוקפצות עם בצל מטוגן. לעסתי בשקט כשפתאום זה הכה בי: העוף גם הוא היה פעם גוף חי, תרנגולת, והפה שלי הוא עכשיו בית הקברות. דמיינתי את רצועות העוף הופכות לחול כמו שקורה לגוף האדם אחרי שמתים, כמו שאור הסבירה לי, ואת הלוע שלי נגדש חול. הדמעות לא איחרו לבוא ובמשך כמה שבועות סירבתי לאכול כל דבר שהיה פעם חי. אני זוכרת גם שצפינו בטלוויזיה כשאליזבת, המלכה האם, חגגה יום הולדת 95, ואחי העיר שהיא "עם רגל אחת בקבר". הביטוי הזה זיעזע אותי. רדף אותי. ניסיתי לתאר לעצמי איך זה להיות כל כך זקנה, נוטה למות, עם רגל אחת מתפוררת לחול בתוך הקבר, והתחלתי להתעורר בלילות עם דפיקות לב מואצות ונשימה מתקצרת. המחשבה שלא אהיה קיימת יום אחד, שאהיה רק חול וחול, הקציפה בי בהלה איומה שלא ידעתי איך להסות.

     

    באחד מהתקפי חרדת המוות האלה סיפרתי לאמא שלי על פחדיי. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה לי לחשוב על שמיים כחולים, שדות חיטה צהובים, פרחים ודשא ירוק - ואני הרצתי לנגד עיניי את תמונות הפתיחה של "בית קטן בערבה". אבל זה לא הניח את דעתי ובסוף אותה שנה כתבתי ביומן שלי שיום אחד, כשאהיה גדולה, אצטרך ללכת לפסיכולוג כדי להתמודד עם הפחד. מה שלא ידעתי אז הוא שכשאתה גדול החיים מספקים לך די והותר אתגרים שוטפים בזמן הווה, וזו כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המוות - פשוט לחיות.

     

    ענת עינהר על נסיעת העבודה הראשונה

    היום שבו נחתתי בסן-פרנסיסקו, מוכנה ומזומנה ומלאה אמביציה קרייריסטית לקראת נסיעת העבודה הראשונה בחיי, היה היום שבו נודע לעולם על מותה של הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים. יכולתי להרגיש עליונות מסוימת: הנה אני, אחרי טיסה טרנסאטלנטית בת 15 שעות + קונקשן, ויצאתי לגמרי בחיים; ואילו הנסיכה מוויילס רק הייתה צריכה להעביר נסיעה + מאהב באיזה מרצדס בפריז, ולמרבה האירוניה, דווקא היא לא שרדה כדי לספר. נסעתי מהשדה למלונית שבעמק הסיליקון, ושקעתי בדיווחי החדשות הנסערים ביוהרה לא מבוטלת של צעירה העומדת על סיפה של הרפתקה עסקית.

     

    למחרת אספה אותי אמילי, בלונדינית טיפוסית לחוף המערבי, במכונית החברה ששכרה את שירותי הסטודיו לעיצוב שעבדתי בו, כדי שאבוא לבדוק איך מתקדמת הקמתה של התערוכה המסחרית שעיצבנו אי שם במשרדים שברחוב הירקון בתל-אביב. מכת פרוביניציאליות קלה חטפתי כבר בהיכנסי למכונית: לא היה לי מושג איפה מגששים אחר האבזם של חגורת הבטיחות, ולפני שהבנתי מה קורה, לחצה אמילי על איזה כפתור סמוי שכרך אותי בחגורה באופן אוטומטי, והשלימה את החדרת לשון האבזם אל החריץ בכוחות עצמה, לאמור: אנחנו באמריקה, טיים איז מאני, ואין לי טיפת זמן לסרבול הלבנטיני שלך.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)
     

    אחרי כמה מילים על מזג האוויר ותלאות הטיסה, אמילי ניגשה אל המנה הבשרית: איזו טרגדיה קרתה לדיאנה, או מיי גאד, איזה עצוב, כל העולם בשוק. נתקפתי באותה חלחלה לא-רצונית שפוקדת אותי בכל פעם שמישהו מצטרף למקהלת היגון האוניברסלי: "בסדר, בסדר, זה לא יותר נורא מכל מוות אחר", השבתי לאמילי ביובשנות צברית איומה. וככה, בקושי חמש דקות מרגע היכרותנו, תמו ונשלמו יחסינו הטובים. מאותו רגע והלאה אמילי מנעה ממני בדרכי עורמה אמריקניות מתקתקות כל גישה לאותה תערוכה שלשמה באתי, וגזרה עליי גלות עגומה במלונית המחורבנת בלב השממה של סנטה-קלרה, קליפורניה.

     

    עמק הסיליקון הוא מדבר ציה של מבני ענק מאובטחים וכבישי אדירים, ללא הולכי רגל, ללא פיצוציות, ללא קקי של כלבים במדרכות. מה תעשה שם בת המזרח התיכון מרחוב הירקון, וגם רישיון נהיגה אין לה? תשב יום ולילה מול הטלוויזיה ותבהה בג'רי ספרינגר, ריקי לייק, אופרה ווינפרי, מרתה סטיוארט, ובעיקר בהרבה עדויות של או מיי גאד, איזה הלם, הנסיכה דיאנה מתה וכל העולם בוכה. גם אני הזלתי דמעות בין הסדינים הנוקשים של המלונית העצובה. בעיקר על עצמי, וכן, גם קצת על דיאנה.

     

    רועי חסן על הסיגריה הראשונה

    כשהייתי ילד הייתי משוכנע שלא אגיע לגיל 18. זה היה משהו שסיפרתי לעצמי בגיל צעיר מאוד. כשהמבוגרים שאלו אותי מה אהיה כשאגדל, עניתי שתמיד אשאר ילד, ואת רובם זה הקסים. הם לא ידעו שהתכוונתי לזה לגמרי ברצינות.

     

    ובכן, טעיתי. עובדה, אני בן 35. אם הייתי שחקן כדורגל, איפשהו בזמן הזה הייתי כנראה פורש. אבל לא הייתי שחקן כדורגל, למרות שכל הסימנים הראו שזה הייעוד שלי. התחלתי במכבי חדרה, עברתי למכבי נתניה, ובהמשך הגשמתי חלום והתחלתי להתאמן בהפועל תל-אביב. אבל בתחילת אותה עונה התגייסתי. כמה ימים לפני הגיוס הוריי נפרדו ואבא שלי עזב את הבית. מצאתי את עצמי מסתובב בבקו"ם על סף שיגעון מרוב דאגה לאחותי ואחי הקטנים שנשארו בבית שהתפרק.

     

    פעם ראשונה (איור: אלון ברייאר)
    (איור: אלון ברייאר)
     

    בטירונות הדכדוך רק הלך והתגבר. מישהו שלא הכרתי קלט אותי והציע לי סיגריה, שאלתי אותו מה זה ייתן לי והוא אמר שזה עוזר לו להעביר את הבאסה של החיים. לא לקחתי ממנו סיגריה אבל נכנסתי לשק"ם, ואחרי שסקרתי ביסודיות את מדף הסיגריות, ביקשתי את הקופסה הכחולה עם הגמל, כי היא נראתה לי הכי יפה.

     

    לעולם לא אשכח את הסיגריה הראשונה ההיא, שלמרות שעישנתי בקושי חצי ממנה, סיחררה אותי עד כדי כך שנשכבתי על שביל העפר מחוץ לשק"ם ולא הצלחתי אפילו להרים את הראש. בפעם הראשונה מאז שעליתי על מדים, לא חשבתי על כלום. הדופק שלי השתולל, חושך בעיניים, כל העולם הסתובב לי – אבל זו הייתה הרגשה נעימה. פתאום היה לי שקט. תוך שבוע כבר עישנתי קופסה ביום. התאהבתי בדבר הזה שכל כך דחה את הילד הספורטאי שהייתי.

     

    כששואלים אותי מה קרה שם, בזמן ההוא, שגרם לי להפסיק פתאום לשחק כדורגל, אני תמיד מאשים את הסיגריות, את הצבא או את הפרידה של הוריי. אבל

     בתוכי אני יודע שפשוט הייתי משוכנע כל כך שאמות עד גיל 18, שלא יכולתי לדמיין לעצמי עתיד. אז ביום הולדתי האחרון קניתי לעצמי חלקת קבר, ומבחינתי סגרתי את הפינה הזאת. מעכשיו אני מתעסק רק בחיים. כן, אני יודע שאחרי הווידוי הזה של הרוצה לחיות, מתבקש להגיד שאני מקווה עכשיו לזרוק מעליי את הסיגריות שמרעילות לי את הגוף - אבל בפעם האחרונה שרמזתי משהו בכיוון, מיד התעלקו עליי אנשי מכירות של מכוני גמילה. אז הפעם אני מוותר.

     

    הכתבה פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים