שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דרך הייסורים של הטבע: פרק מ"צבע החלב"

    1830, אנגליה הכפרית. הזמן חולף בקצב עונות השנה ועבודות המשק המשפחתי העני שבו נולדה וגדלה מָרי. "צבע החלב" מלווה אותה, נערה בת חמש-עשרה, הקטנה בארבע אחיות לא רצויות החיות עם אב שלא חוסך את שבטו. חייה משתנים מקצה לקצה כשהיא נשלחת לגור בביתו של כומר הכפר, שם היא לומדת לקרוא ולכתוב. קראו את הפרק הראשון מספרה של נל ליישון

    אביב

    זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו אני הגעתי לגיל חמש עשרה ואני יושבת על יד החלון ואני רואה הרבה דברים. אני רואה את הציפורים והם ממלאים את השמים עם הקולות שלהם. אני רואה את העצים ואני רואה את העלים.

     

    ולכל עלה יש עורקים שהולכים עליו.

     

    ועל הקליפה של כל עץ יש סדקים.

     

    אני לא מאוד גבוהה והשיער שלי בצבע חלב. השם שלי זה מרי ולמדתי איך לכתוב אותו:

    מ – ר – י.

     

    ככה כותבים אותו.

     

    אני רוצה לספר לכם את מה שקרה אבל אני צריכה להיזהר לא למהר את עצמי מדי כמו שממהרים את העגלים בשער כי אם אני ימהר את עצמי אני אולי יחליק וייפול ומה שלא יהיה אתם בטח רוצים שאני יתחיל איפה שצריך להתחיל.

     

    וזה אומר בהתחלה.

      

    השנה היה אלף שמונה מאות ושלושים לפי השנים של מושיענו. ואבא שלי גר בכפר והיה לו ארבע בנות שאחת מהם זה אני שנולדתי הכי אחרונה מכולם. ועוד גרו בבית גם אמא וסבא. לא היה מותר אצלנו לתת לחיות לגור בתוך הבית אפילו שלפעמים היו נכנסים אלינו כבשים קטנים שאיבדו את אמא שלהם ואז היינו מאכילים אותם בלילה.

     

    הסיפור מתחיל בשנה אלף שמונה מאות ושלושים. כל השנים הם של המושיע.

     

    היום שהכול התחיל לא היה יום חם קודם כול. זה גם לא היה יום קר קודם כול והכפור עמד על הקצה של העשבים. אבל אחר כך השמש יצאה והכפור התנמס והציפורים התחילו להתעורר. וזה היה כאילו שהשמש עוברת בתוך הרגליים שלי כי היתה לי איזה הרגשה כזאת. כאילו שהיא נכנסת ברגליים שלי ועולה לי למעלה עד לראש. המים של הצמחים זרמו בתוך הגבעולים. והעלים התפרשׂו. והציפורים הכינו את הריפוד בקנים שלהם.

     

    וכל העולם נכנס למצב של אביב.

     

    אני זוכרת איפה הייתי ביום הזה כי שחררתי את התרנגולות החוצה בגלל שהם היו בפנים כל הבוקר בשביל שיטילו ביצים ועכשיו הם יכלו לצאת ולרוץ ולאכול תולעים וחרקים בשביל שהביצים שלהם יהיו טעימים ועכשיו הם גם יכלו לאכול מהעשב שהתחיל לצמוח אחרי החורף שהיה קר מאוד.

     

    פתחתי את הדלת של הלול איפה שהתרנגולות גרות וראשון יצא התרנגול והוא הלך כמו במצעד אפילו שלא היה שום מוזיקה.

     

    התרנגולות עמדו בפתח והסתכלו על היום בחוץ ואני גירשתי אותם החוצה לחלקה שעל יד הבית ואז שמעתי את אחותי ביאטריס קוראת לי. היא עמדה בשער של החלקה שעל יד הבית וקראה את השם שלי.  

     

    רוצים לקרוא את "צבע החלב" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    מרי, היא אמרה. מה את עושה?

     

    מה נראה לך שאני עושה? שאלתי אותה.

     

    נראה לי שאת משחררת את התרנגולות, היא אמרה.

     

    באמת? אמרתי. מוזר כי זה בכלל לא מה שעשיתי. התרנגול התינוק ואני רקדנו ועשינו מסיבה ביחד ואחר כך גם החֲזיר בא וישב שם על הכיסא הגבוה ושר לנו שיר.

     

    המצב שלך לא משתפר, היא אמרה.

     

    למה הוא צריך להשתפר? שאלתי. לא נראה לי שאני חולה.

     

    את צריכה לעבוד יותר עם הידיים שלך ולא עם הפה, היא אמרה.

     

    ואת צריכה לעבוד יותר בעצמך ופחות להתעסק עם מה אחרים עושים, אמרתי. איפה היית בכלל?

     

    בכנסייה.

     

    ונראה לך שזה יעזור להאכיל את החיות?

     

    זה אולי יעזור לאלוהים להעניק להם מזון.

     

    תסתכלי אותי, אמרתי. אני סוחבת את הקערת אוכל הזה כל היום. לא ראיתי כאן שום אלוהים עושה את זה במקומי.

     

    הוא אולי לא סוחב את האוכל בעצמו, היא אמרה, אבל הוא זה שמגדל אותו.

     

    איזה אלוהים מחורבן, אמרתי, חשבתי שזה אני ששתלתי את כל הזרעים פה.

     

    את לא צריכה לדבר ככה.

     

    אני ידבר איך שאני רוצה, אמרתי.

     

    את עוד תסתבכי בצרות יום אחד.

     

    הה כן?

     

    כן, היא אמרה, את תסתבכי.

     

    שמתי את הידיים על המותניים שלי. כל החיים שלי אני מסתבכת בצרות, אבל זה אף פעם לא הפסיק אותי מלהגיד מה שאני חושבת.

     

    שמתי לב, היא אמרה.

     

    אז איפה אמרת שהיית?

     

    הייתי בכנסייה, הלכתי לנקות כי נהיה שמה מלוכלך בגלל שיש עכשיו הרבה אבק.

     

    אני יודעת שיש אבק, אמרתי. אני לא טיפשה.

     

    היא דפקה על הצד של הראש שלה. בטוח, מרי?

     

    כן, אמרתי. אני לא טיפשה. ולפני שתגידי את זה – אני גם לא איטית. אני בכלל לא כל מה שאתם אומרים עלי.

     

    ביאטריס הלכה לבית ואני הלכתי אחריה ונכנסנו מהדלת האחורית. היא לא ראתה אבל אמא עמדה שמה והחזיקה ביד דלי שהיה מלא עד למעלה עם חלב. והיא הסתכלה על ביאטריס עם עיניים שאומרות מה את עושה בבית? צאי החוצה לעבוד.

     

    וביאטריס עמדה שמה עם הפה פתוח ואז היא אמרה לאמא, עם פרצוף מתוק כמו חלב שלא מחמיץ, מרי אמרה לי להיכנס, היא אמרה שחיפשת אותי.

    ואז ביאטריס הסתובבה והסתכלה עלי בפרצוף הזה של כדאי מאוד שתסתמי את הפה.

     

    אמא הסתכלה עליה הרבה זמן ואז אמרה לה צאי החוצה. לכי מפה.

     

    וביאטריס הלכה.

     

    ואז נשארנו רק אני ואמא במטבח.

     

    אמא אמרה לי, גמרת עם התרנגולות?

     

    בטח שגמרתי, אמרתי. ביקשת ממני לטפל בהם אז טיפלתי.

     

    נו אז כמה ביצים יש?

     

    ביצים? אמרתי. ביצים?

     

    היא הסתכלה עלי.

     

    עכשיו שתדעו שאפילו זבוב לא מעיז לנגוע באמא. רק פעם אחד בשנה של אלף שבע מאות ותשעים ושתיים שהיא היתה בגיל שבוע אז זבוב אחד ישב על המיטת תינוק שלה. ואפילו אז היא זזה מהר כמו זרם של נהר והיא העיפה את הזבוב משמה ומאז הם יודעים שאסור להתקרב אליה.

     

    כן, ביצים, היא אמרה. כמה היה שמה?

     

    שכחתי לספור, אמרתי.

     

    שכחת לספור? איך יכול להיות?

     

    איך? אמרתי.

     

    כן. איך.

     

    אה, אמרתי. אני יודעת מה קרה.

     

    היא הסתכלה לי ישר בתוך העיניים. וחיכתה.

     

    נראה לי, אמרתי, שהייתי עסוקה מדי בלספור את הצעדים שלי בדרך חזרה לבית ובגלל זה שכחתי שאני צריכה להביא את הביצים.

     

    אם יש לך זמן לספור צעדים, היא אמרה, כנראה שלא קיבלת מספיק מטלות ותכף תקבלי ממני עוד כמה, נכון?

     

    הנהנתי בראש.

     

    או שלאבא שלך כבר יהיה מה להגיד לך. ויהיה לו מה להגיד גם לי. אז כדאי מאוד שתלכי להביא את הביצים.

     

    אז הלכתי בחזרה ללול של התרנגולות ושמתי את הביצים בסל. חלק מהם עוד היו חמות וחלק היו מלוכלכות בחרא ונוצות שנדבקו עליהם.

     

    ואחת היתה מתחת לתרנגולת אז דחפתי אותה ממנה ולקחתי אותה.

     

    ספרתי את כולם. היה עשרים וזה מזל לא טוב כי ביצים צריכים להיות תמיד מספר לא זוגי אז שמתי אחד בחזרה מתחת לתרנגולת ואז היה תשעעשרה. אמרתי להם שכדאי שיטילו עוד ביצים למחר או שהם ימצאו את עצמם בסיר.

     

    אמא עמדה על יד השולחן. היה לה ביד קערה והיא החזיקה אותה כל כך חזק כאילו שאם היא תפסיק אז הקערה תקפוץ מהגוף שלה ותיפול על הרצפה. שמתי את הסל של הביצים בצד והתחלתי ללכת לכיוון של לדלת השנייה.

     

    לאן את חושבת שאת הולכת? היא שאלה.

     

    לחדר השני, לראות את סבא.

     

    שלא תחשבי לך להישאר שמה כל היום. את צריכה לעבוד יותר עם הידיים ופחות עם הפה.

     

    אני יודעת, אמרתי.

     

    ובאמת אני יודעת. אבל אני לא יכולה להתאפק. ככה אני. הלשון שלי זזה מהר כמו הלשון של החתול שהוא מלקק את החלב מהדלי.

     

    נכנסתי לחדר השני והוא ישב על יד האח. לא היה שם אש. ישבתי בכיסא פנים אל פנים אתו וסבא שלי הסתכל עלי וחייך.

     

    מה אתה עושה? שאלתי.

     

    קצת מזה וקצת מזה, הוא אמר, ועוד קצת מזה.

     

    זזתי את הכיסא שלי יותר קרוב אליו. ויולט רחצה אותך?

     

    הו הו, הוא אמר, ועוד איך היא רחצה אותי. לעזאזל, היא קרצפה אותי כל כך חזק שחשבתי שלא יישאר לי עור. היא חושבת שאני איזה פרה שצריך להכין לשוק.

     

    אבל מה, לא יקבלו עלי יותר מדי. כמו שאת רואה, אין לי יותר מדי בשר על הגוף.

     

    צחקתי וסידרתי את המעיל שהיה לו על הרגליים בשביל לחמם אותם, בגלל שהם נהיו משותקות אחרי שפעם מזמן הוא נפל מהערימה של החציר.

     

    אז כמה ביצים היה היום, ילדתי? הוא שאל.

     

    לא מספיק.

     

    תרנגולות מחורבנות. זה הסוף שלהם.

     

    זה הסוף שלי.

     

    תני להם קצת שאריות, תאכילי אותם. צריך להוסיף קצת שומן לגוף שלהם. רק ככה הם יטילו יותר ביצים.

     

    החזיר מקבל את השאריות.

     

    תגנבי לו קצת.

     

    הנהנתי בראש. אני יעשה את זה, אבל החזיר הזה חתיכת חמדן מחורבן.

     

    סבא נדנד את האצבע שלו. אני לא מוכן לשמוע מילים כאלה מילדונת כמוך, הוא אמר. אבל מה, את צודקת, הוא באמת חתיכת חמדן מחורבן.

     

    צחקתי. מה אתה עושה היום? שאלתי.

     

    מה כבר יש לי לעשות. אני יאכל מתי שארוחת הערב תהיה מוכנה ואחר כך אני יעצום קצת את העיניים. אחר כך אני יאסוף לי כמה תפוחי אדמה לקלף אותם ואז אולי אני יאכל משהו יחד עם הכנופיה שלך. ואז נלך לישון ומחר המוות יתקרב אליי בעוד יום.

     

    אל תגיד את זה.

     

    למה לא לעזאזל? הוא שאל. אין לפועלים חבר יותר טוב מהמוות.

     

    גם את זה אל תגיד.

     

    בשביל זה באת לפה, להגיד לי מה להגיד ומה לא להגיד?

     

    לא, אמרתי. באתי לפה לראות שהכול בסדר אתך. לראות אם אתה צריך משהו.

     

    מה שאני צריך זה רגליים חדשות.

     

    אה, אמרתי.

     

    כן, אה.

     

    הוא הסתכל באח שהיה ריק ואז בחזרה עלי. תסתכלי אותנו, הוא אמר, איזה זוג מחורבן אנחנו. לשנינו ביחד יש ארבע רגליים אבל רק אחת מכל הרגליים כאן שווה משהו.

     

    צחקנו ואז קמתי.

     

    לאן את הולכת? הוא שאל.

     

    היא אמרה שאסור לי לשבת פה לקשקש כל היום. היא בטח כבר הכינה לי עוד מטלות.

     

    מטלות מחורבנות. שימי את הישבן שלך בחזרה על הכיסא.

     

    אז שמתי. ראית את ביאטריס? שאלתי.

     

    סבא פיהק. היא היתה פה, הוא אמר. שעממה אותי עד מוות. התחילה להתפלל בשביל הנשמה שלי. היא התפללה כל כך חזק שכמעט נהייתי חירש. מה היא חושבת? שאם היא תבקש מספיק חזק מהאלוהים שלה שיבריא אותי אז אני פתאום יקפוץ מהכיסא ויתחיל לרקוד? למצב שלי לא יספיק נס, צריך משהו חזק יותר.

     

    הוא צחק. ואז העיניים שלו התחילו לבכות בגלל שהוא צחק יותר מדי והוא הוציא את החתיכת בד אדוםלבן שלו וניגב אותם.

     

    איזה מין אחיות אתם, הוא אמר. גם אם היו הולכים לכל הנשים בכפר ולוקחים ילד מכל אחד לא היו מוצאים ארבע אחיות שונות כל כך.

    אבל אותי אתה הכי אוהב, נכון? שאלתי.

     

    הוא הסתכל עלי בשקט ואז חייך והנהן בראש. ברור. אבל שלא תגידי לאחד מהחמורות שמה שאמרתי את זה.

     

    ואז שמענו את הקול של אמא מחוץ לדלת. היא עוד מקשקשת שם? היא שאלה.

     

    קמתי. אני לא יחכה כאן עד שהיא תיכנס לתפוס לי את האוזן, אמרתי. סידרתי עוד פעם את המעיל מסביב לרגליים שלו ופתחתי את החלון. טיפסתי וקפצתי למטה לתוך החלקה שעל יד הבית שלנו. סגרתי מאחורי את החלון.

     

    הלכתי בחלקה לכיוון של הלול תרנגולות והשער השני והיה לי ביד מקל והרבצתי לקוצים שהתייבשו והזרעים שלהם התפזרו באוויר.

     

    מה את עושה?

     

    הסתכלתי למעלה וראיתי את אבא עומד בשער.

     

    תסתכלי אותך, הוא אמר. מסתובבת ומרביצה לדברים כאילו שאין לך משהו יותר טוב לעשות.

     

    אני לא מסתובבת, אמרתי. רק רציתי לראות איפה ויולט.

     

    היא איפה שהיא צריכה להיות, בשדה הקטן, איפה שגם את אמורה להיות.

     

    בסדר, אמרתי. אני הולכת לשם.

     

    אז קדימה, זוזי. את לא משהו מיוחד רק בגלל זה. הוא הצביע על הרגל שלי.

     

    לא אמרתי שאני משהו מיוחד, אמרתי.

     

    המשכתי ללכת בחלקה ועברתי את התרנגולות והשער והמשכתי בשביל לכיוון של השדה הקטן.

     

    לא אמרתי שאני משהו מיוחד.

     

    אף פעם לא אמרתי את זה.

     

    אף פעם אפילו לא חשבתי את זה.

     

    הרגל שלי זה הרגל שלי ואף פעם לא היה לי רגל אחרת. ככה הייתי תמיד וככה היה תמיד ההליכה שלי. אמא אומרת שזה ככה מאז שבאתי לעולם. שהייתי מין

     קטנטונת שיער כמו חלב ונולדתי הרבה זמן אחרי הזמן שאמרו שאני יבוא והייתי מכוסה כולי בשיער כמו איזה חיה והיה לי ציפורניים ארוכות. והיא אומרת שאיך שאני הסתכלתי מסביב פעם ראשונה ישר פתחתי את הפה והתחלתי לצרוח ויש אנשים שאומרים שעד היום לא סגרתי אותו.

     

    ויש אנשים שאומרים שאמא היתה חולה בקיץ ההוא ושהיא עוד המשיכה לעבוד בשדות והיה לה גוש בבטן שזה הייתי אני והיא לא יכלה להתכופף טוב כל כך בגלל שאני הפרעתי לה. והם גם אומרים שהרגל שלי הסתובבה מתחת לגוף שלי ושמאז זה נתקע ככה ולא היתקן.

     

    שהייתי תינוקת הם קשרו לי את הרגל למקל של עץ בשביל ליישר אותה אבל זה גירד וירד לי דם ואני צעקתי עד שהורידו את זה ונתנו לרגל שלי להיות כמו שהיא רוצה.

     

    אז זה מי שאני.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

     

    "צבע החלב", נל ליישון, מאנגלית: רותם עטר, תשע נשמות, 224 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים