שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    550 נעדרים, ואין קצה חוט: בני המשפחה כותבים
    הם יצאו מהבית ומעולם לא חזרו, חלקם כבר עשרות שנים, כשמאחוריהם נשארו הורים, אחים וילדים. מאות ישראלים הוכרזו נעדרים מאז קום המדינה ופתרון התעלומות לא נראה באופק. בני משפחה של 9 מהם כותבים לנעדרים

     

    ראיון עם מייסד עמותת "בלעדיהם" באולפן ynet

    ראיון עם מייסד עמותת "בלעדיהם" באולפן ynet

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מאז קום המדינה נעדרים כ-550 אזרחים בישראל ואחר רובם המשטרה הפסיקה לחפש לפני שנים רבות. מדי שנה נוספים בממוצע כ-20 נעדרים ועדיין אין כל גוף ממלכתי המסייע בחיפושים אחריהם או תומך במשפחותיהם, שנותרות לחיות עם חוסר הוודאות של האובדן, ללא יכולת לסגור מעגל. אין גוף רשמי שמקדיש משאבים או אנשי מקצוע שעושים למען בני המשפחות, כפי שקיים במדינות רבות בעולם. לפיכך כל נעדר נשאר בגדר סיפור פרטי בלבד.

     

    ורדה ושוקי מיניביצקי, הוריו של דניאל הנעדר זה כארבע שנים, הבינו מתוך החוויה האישית שלהם שכמוהם יש עוד מאות משפחות בישראל. לפיכך הם הקימו עמותה שתקדם את התמיכה במשפחות והטיפול של המדינה בנושא. עמותת "בלעדיהם" לתמיכה במשפחות הנעדרים נולדה מתוך התארגנות של עשרות משפחות הפועלות יחדיו לקידום גוף מקצועי ומוסמך שירכז את נושא האזרחים הנעדרים. בפרוס השנה החדשה, תשע משפחות של נעדרים כתבו ליקיריהן איחולים, בתקווה שאולי במהלכה יוכלו סוף סוף לסגור מעגל.

    סימון-אליהו (צילום: באדיבות המשפחה)
    סימון אליהו(צילום: באדיבות המשפחה)

    רחל בניסטי, בתו של סימון אליהו, מספרת על אביה שנעלם ב-28 במאי 1974, כשהוא בן 50: "הוא היה מכניס אורחים, אהוב על הכלל ודואג לפרט. סוציאליסט אמיתי ואיש עם מוסר עבודה. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי מעולם ואני מרגישה את חסרונו מדי יום ביומו".

     

    "אני יודעת שאינך בחיים", כותבת רחל לסימון. "מאחלת לך ולכל המשפחה שנזכה למצוא את השרידים שלך, שנביא אותך לקבר ישראל, שאימא תקבל את זה שאינך. שיהיה לנו לאן לבוא ולספר ולבכות. שאחיי יוכלו לקרוא עליך קדיש. שנקבל תשובות עוד השנה לתעלומת היעלמותך. אוהבים אותך אבא".

    מוטי-להב (צילום: באדיבות המשפחה)
    מוטי להב(צילום: באדיבות המשפחה)

    אחיו של מוטי להב, שנעדר מאז 15 בדצמבר 2010 בהיותו בן 49: "המונית שבה עבד נמצאה נעולה בפקיעין ומאז עברו שבע שנים ותשעה חודשים ועדיין איננו יודעים דבר. גם למשטרת ישראל אין קצה חוט וחוסר הוודאות מדיר שינה מכל בני המשפחה. מודי הוא גם אזרח אמריקני שחי ועבד שם כמעט 20 שנה. הוא חזר לארץ בשנת 2000, התחתן ונולדה לו בת מקסימה בשם רעות. כשנעדר הייתה רעות בת שמונה וגם היא מאוד מחכה ומצפה לבואו".


    "אז בפרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, כולנו מחכים לך מודי יקר, ומי ייתן שתשב בכיסא השמור שלך כבר שבע שנים ונחגוג כולנו שוב, כי יותר מזה אנחנו לא צריכים. אנחנו ממש מתגעגעים אליך ברמות שלא ניתן לתאר במילים", כותב האח למוטי.

    אסנת-ברקולין (צילום: באדיבות המשפחה)
    אסנת ברקולין(צילום: באדיבות המשפחה)

    איילה, אחותה של אוסנת ברקולין, שנעדרת מאז פברואר 2015, בהיותה בת 45: "אוסנת הלכה את הדרך מאתיופיה לסודן ברגל בתור נערה ועברה הרבה תלאות כדי להגיע לארץ. היו לה קשיי הסתגלות ודווקא כשהחלה להסתדר, לאחר שהילדים גדלו, היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. היא גידלה שני בנים למופת שמתגעגעים אליה מאוד. בנה הגדול שירות בקרבי ועדיין מתנדב במילואים. בנה הצעיר חייל בסדיר. בכל פעם שהם מגיעים הביתה הם מחכים לאימא שתחזור ותיתן חיבוק. היא חינכה אותם לאהבת אדם, לעזרה לזולת ולתרומה למדינה וזה מה שהם עושים. 3.5 שנים עברו ואין שום מידע עליה. כל בני המשפחה חסרי אונים ועוברות עלינו שנים לא קלות. המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ במוחנו – האם היא חיה או לא? האם היא תחזור ומתי?.

     

    "אתמול חלמתי שפגשתי אותה יושבת ישיבה מזרחית צמודה לחברה שישבה לידה. כרגיל היא נראתה לי מחייכת וצוחקת עם הצחוק המתגלגל ושיניה המסודרות. שאלתי אותה איפה היית? אבל תשובתה הייתה לא ברורה. בכיתי כשהבנתי שזה רק חלום. עצוב לנו כשאנחנו חוגגים את החגים בלעדיה".

    אליהו ברזילי (צילום: באדיבות המשפחה)
    אליהו ברזילי(צילום: באדיבות המשפחה)

    רחל קנטור, אחותו של אליהו ברזילי, שנעלם ב-25 ביוני 2009, כשהוא בן 54, כותבת לו: "ביום בהיר אחד, כאילו בלעה אותך האדמה, נעלמת ממעון החוסים שהיה אמור לשמור עליך, על ביטחונך ובריאותך. מאז אותו היום נשארנו חסרי אונים לנוכח מציאות כואבת וחסרת ודאות. עד היום, בחלוף תשע שנים, אין שום גוף או פרט שייתן תשובות או ייקח אחריות. מדי בוקר אנו נושאים תקווה בליבנו שיום יבוא ונגלה מה עלה בגורלך, אח יקר שלי. שנה חדשה בפתח ואולי היא טומנת בחובה בשורות חדשות וטובות שירגיעו את הדאגה והגעגוע. אלי ברזילי, אחי היקר, לעולם לא אפסיק לחפש ודאות לגביך. אוהבת תמיד, אחותך".

    בן-ציון-מרום (צילום: באדיבות המשפחה)
    בן ציון מרום(צילום: באדיבות המשפחה)

    ציפה וצביה, אחיותיו של בן ציון מרום, שנעדר מאז 19 בנובמבר 1971, בהיותו בן 31, כותבות לו: "אחינו היקר, אי-שם. שתי אחיותיך ציפה וצביה מתגעגעות ודואגות לך. מה עלה בגורלך? אבא, אימא וחמשת אחינו נפטרו ושתינו נותרנו מהמשפחה מרובת הילדים. עזבת את הבית בחיפה ומאז נעלמו עקבותיך. כולנו מקווים שטוב לך במקום הימצאך. ואם לא - עליך להשמיע קול כדי שנעזור לך. בנצי, איצי, ציון - כך נקראת בפי כולם. בחור נאה ושנון, עם לב זהב וחוש הומור, עושה להטוטים ומשעשע את החבר'ה. בנצי, שתהיה לנו שנה טובה ומבורכת ובשורות טובות".

    ארז ברוש (צילום: באדיבות המשפחה)
    ארז ברוש(צילום: באדיבות המשפחה)

    מרגלית ברוש, אימו של ארז ברוש, שנעדר מאז 27 בפברואר 2012, בהיותו בן 34: "הוא יצא עם תרמיל כהרגלו כשנהג לטייל בטבע לשבוע-שבועיים אלא שהפעם לא חזר. ארז, הצעיר בילדינו, היה בן נפלא ואח טוב, עם חוש הומור. הוא היה תלמיד מעולה עם מוח חריף. בהמשך היה בקורס טייס ובשייטת, עשה טירונות בגולני ויצא לדרום לבנון. אביו נפטר בזמן היעדרותו ולא זכה לראותו שב הביתה.

     

    "ארז הוא בחור חזק ובריא שמסתדר בשטח. אנחנו בטוחים שהוא תכנן לא לחזור. הוא מחק את כולנו מהמחשב חוץ מאת אחותו שב-2016 נכנסה שש פעמים וכאשר שאלה אותו אם זה הוא שראו בבאר שבע. הוא לא ענה והפסיק להיכנס למחשב. אנחנו בטוחים שהוא חי אך לא מעוניין ליצור קשר. אני עדיין מקווה שהוא יופיע יום אחד. כמו שהוא נעלם כך הוא יחזור הביתה". לסיכום היא כותבת: "ארז יקר מאחלת לך חג שמח והלוואי ונראה אותך בקרוב. המשפחה אוהבת ומתגעגעת".

    ברכה-סקיטל (צילום: באדיבות המשפחה)
    ברכה סקיטל(צילום: באדיבות המשפחה)

    שרה נתן מספרת על אחותה, ברכה סקיטל, שנעלמה ב-28 באפריל 1983, כשהיא בת 25: "היא הייתה בחורה עם שאיפות שאהבה ללמוד. היא למדה עיצוב אופנה ואהבה לצייר. היו לה שאיפות אבל אולי היא מגשימה את שאיפותיה במקום שבו היא נמצאת". 35 שנה אחרי היעדרותה, היא עדיין מקווה: "אני פונה אל אחותי אי שם. אני מאוד מחכה לנס שאולי יבוא היום המבורך ונוכל להיפגש. לא משנה היכן את, אני מאחלת לך חיים טובים וששנה זו תביא בשורה לכולנו. אמן".

    שאול-אבטה (צילום: באדיבות המשפחה)
    שאול אבטה(צילום: באדיבות המשפחה)

    בני משפחתו של שאול ישראל אבטה, שנעדר מאז 29 בנובמבר 2015, בהיותו בן 27: "הוא בחור חמד, צעיר עם הרבה מרץ. שאול היה מופנם מצד אחד, אך בסביבת המשפחה או החברים הפגין את כישוריו ומרצו. שאול כיבד כל אדם וציפה גם שכולנו נתנהג כך. אחר שירותו בצה"ל טס להודו לתקופה והיה ניכר בדיבורו שהתגעגע לשקט של שם. קצת לפני שנעלם, ביקר בכל שבת אצל אחיו הנשואים. כאילו עשה פרידה שקטה מכל האחים והאחיינים. כנראה היה לו משהו מר בחיים משום מה. הוא עבר תאונה קשה כשרכב על האופנוע שלו וכלי רכב פגע בו. שאול הרגיש שחייו הצעירים נפגעו. הוא רצה ליהנות ולא לסבול. הוא עבד שעות רבות לכלכלתו, אך נדמה שרצה בחיים אחרים.

     

    "לפני כשלושה חודשים אח שלנו התחתן ואימא ביקשה לפרסם ברשת הודעה: 'לשאול שלי, אם אתה נמצא באיזה מקום שתוכל לראות או לשמוע הודעה זו, זו אימא. אחיך מתחתן מחר. הייתי מאוד רוצה לראות אותך. אם אתה שומע את זה או מישהו אחר שומע את השיחה הזו, או קורא את המילים הללו, ויכול לספר לבן שלי, אם הוא יודע מקום הימצאו ויכול לספר לו - אני אשמח מאוד לראות אותו. כולנו מתגעגעים אליך שאול'".

    דניאל-מיניביצקי (צילום: באדיבות המשפחה)
    דניאל מיניביצקי(צילום: באדיבות המשפחה)

    ורדה מיניביצקי מספרת על בנה דניאל, שנעדר מאז 11 באוקטובר 2014, בהיותו בן 35: "הוא גר איתנו בתל אביב. זה היה מוקדם בבוקר יום שבת של חג סוכות. הוא אמר שהוא יורד לעשן ומאז לא שב. בחור מוכשר, בעל ידע רב, סופר חכם, מוזיקאי. את השירות הצבאי התחיל בכמה חודשים בקורס טיס ולאחר מכן המשיך בסיירת מגלן, שבה סיים שירות צבאי מלא. החיים לא הסתדרו לו איך שבדיוק רצה ואיך שצריך היה להיות - עבודה, נישואין, ילדים. הוא לא הצליח להתקדם כמו שהיה מגיע לו. הרי לכל אחד מגיע.

     

    "אני מתגעגעת אליו מאוד. מתגעגעת אל הצחוק המתגלגל. מתגעגעת אל הנגינה שלו. מתגעגעת אל הקול שלו. נשאר לנו דיסק של שירים מקסימים שכתב, הלחין ושר בקולו. כואב להאזין להם. אני מתגעגעת לריח שהיה בחדרו, הכול נמוג. אבל נשארו הזיכרונות היפים, ובזה אני נתלית". לדניאל היא כותבת: "דניאלי, אני אוהבת אותך. אני מאחלת לך לקראת השנה החדשה שתהיה מאושר ושמח באשר אתה. אנחנו פה בשבילך תמיד. אימא אוהבת".

     

    האב שוקי מיניביצקי: "החיים אצלנו נעים על ציר של אי ודאות אודות גורלם של יקירנו. זוהי בחירה בלתי אפשרית בין הצורך לאתר בן משפחה שנעדר לבין ההכרח להמשיך בקיום היומיומי. המעמסה מביאה לעתים לכדי פירוק משפחות וחלקן מתמוטטות כלכלית. המדינה לא מעניקה סיוע נפשי או תמיכה כלכלית למשפחות. לכן הקמנו את העמותה שמאגדת תחתיה משפחות נעדרים. אנו פועלים להקמת גוף ממלכתי מקצועי שיטפל בנושא הנעדרים האזרחיים שעד כה לא הושמע קולם ולחקיקה שתסדיר את מעמד הנעדרים במדינה. נמשיך לפעול בכל כוחנו כדי למצוא את יקירינו ולגרום לכך שמדינת ישראל תיקח תחת חסותה את הטיפול באזרחיה.

     

    "אני פונה לציבור בבקשה לסייע להמשך פעילותה של העמותה כדי שתוכל לתמוך באלה המתמודדים לבדם עם האובדן. המדינה אינה ערוכה לטיפול באזרחים נעדרים וחסרות הגדרות רבות בחוק הנוגעות למוסדות כגון ביטוח לאומי, מס הכנסה וחשבונות בנק. אנו מקדמים את הנושא עד כמה שאפשר בעזרתו של ח"כ איל בן ראובן, ונפגשנו עם מקבלי החלטות בכירים. עם זאת, המשך קיומה של העמותה תלוי רבות במימונה".

     

    תרומות לעמותת "בלעדיהם" (ע"ר) ניתן להעביר לחשבון 556127 בסניף 532 של בנק הפועלים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים