האם הוא ראוי?

בימים אלה אנחנו עדים ללידתה של מנטרה מדינית חדשה. מטרתה להציל את הכבוד האבוד של התבונה המיתולוגית של "מחנה השלום" המובס, שבקנאות הדוגמטית האופיינית לו, ממשיך בסירובו להכיר בעובדות. כעת באים ומסבירים לנו כי אהוד ברק למעשה לא נכשל אלא "הקדים את זמנו". כלומר, עלינו לדעת כי דרכו של השמאל לא הייתה שגויה אלא מתוחכמת מדי עבור הרוב האווילי והאטום. על פי המערך האקסיומטי שאימץ לעצמו השמאל, הוא מעצם הגדרתו נבון, נאור, מתקדם וצודק. על כן, כל אלה המתנגדים לו, מעצם התנגדותם, טיפשים, פרימיטיביים, מפגרים וטועים. ושאף אחד לא ינסה לבלבל אותנו עם העובדות. עבור השמאל תוצאות הבחירות הוכיחו רק כי חוץ ממנו – כולם פתיים גמורים.
איש אינו יודע אם ההיסטוריה תוכיח כי מנהיג פלוני או אלמוני הקדים את זמנו או סתם היה נביא שקר תמהוני התלוש מהמציאות. אלא שבמקרה של אהוד ברק, ניתן לקבוע כי הוא מנותק לחלוטין מהמתרחש בהווה ודרכו הייתה בלתי ישימה בעליל במציאות הנוכחית.
אין זה משנה כל כך אם בעתיד הרחוק יתברר כי תכניותיו יהפכו לבנות ביצוע. הרי לא צריך להיות נביא מרחיק ראות או "מקדים זמנו" כדי לדעת שעולם של שיתוף פעולה, התחשבות הדדית, ורגש של אחווה בין הבריות, עדיף על עולם של עוינות ואיבה. אלא שרצון טוב מעולם לא היה סימן למדינאי דגול, המקדים את זמנו. כפי שהתריע מזמן הנס מורגנטאו, מן האבות המייסדים של תורת היחסים הבינלאומיים, כוונות טובות אינן ערובה למדיניות טובה. , לא מבחינת הפרגמטיות הפוליטית שלה ולא מבחינת המעלות המוסריות שלה. ההיסטוריה מוכיחה ששיקול דעת לקוי אצל מנהיגים עלול להביא לתוצאות הרסניות לא פחות מכוונות זדון.
במשך 18 חודשי כהונתו של ברק שוב ושוב התגלו שיקול דעתו כלקוי והערכות המצב שלו כשגויות. דרכו הפוליטית הותירה שובל זרוע שלדי כישלונות, מחדלים וביזיונות בכל רמה שניתן להעלות על הדעת. הוא רמס חוק יסוד כדי להרחיב את ממשלתו ולסדר משרות למקורבים (וילנאי ותמיר) בעלות ניכרת לקופה הציבורית - צעד שבדיעבד התברר לא רק כמופקר אלא גם כמיותר שהרי הוא נשאר עם ממשלה קטנה בהרבה ממה שאף החוק המקורי איפשר. הוא כשל במישור הערכי כאשר הפקיר בני ברית וחברים לנשק בלבנון ופצועים ישראלים בלחימה מול הפלסטינים ביש"ע, ובכך פגע קשה ביסודות מוסר הלחימה של צה"ל. הוא התגלה כנטול תבונה שלטונית כאשר בהתמקדות החד-מימדית שלו בהסדר עם ערפאת הוא הביא להעמקה חסרת תקדים של השסע בחברה הישראלית ולהעמקת המיתון.
אך חשוב מכל נכשל ברק במבחן שהוא הציב לעצמו – מבחן התוצאה. דרכו של ברק, על שלל ההשפלות, החנפנויות, והויתורים המפליגים שלה - לא השיגה דבר. אדרבא, היא נועדה בדיוק כדי למנוע את האירועים המתרחשים כעת לא רק בכבישי יש"ע ובקרבת ההתנחלויות אלא בפאתי כפר סבא, תל אביב, ירושלים, חדרה.
כל זה שייך כמובן לעבר. אולם, לקריסת תפיסתו המדינית והבטחונית של ברק רלוונטיות גם למתרחש כעת נוכח המגעים להקמת ממשלת אחדות. הרי מעל עיי החרבות המפויחים של מדיניות זו מיתמר סימן שאלה גדול: לאור תוצאות כהונתו בעבר, האם ברק ראוי בכלל למשרת שר הביטחון?