שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חצי שעה במטוס פרטי

    חוויה של פעם אחת בחיים (בינתיים...)

    בסוף אוגוסט פרסמה רשות שדות התעופה נתון, לפיו מתחילת 2018 ועד סוף אוגוסט פקדו את נתב"ג כ־700 מטוסים פרטיים, ולפי התחזית עד סוף השנה יעברו בנמל התעופה מעל 20 אלף נוסעים, שיגיעו בכ־5,400 טיסות פרטיות, גידול שנתי של 8% בפעילות זו. בנתב"ג הוכשרו רחבות מיוחדת למטוסים הפרטיים, שחלקם בבעלות פרטית של ישראלים, ואחרים בבעלות של חברות ישראליות או של חברות זרות, שמנהליהן מגיעים מדי פעם לישראל.

     

    אז כן - תקנאו. אני אחת מאלו. לא, לא מאלו שיש להן מטוס פרטי. מאלו שחוו את טעם הטיסה במטוס כזה. פעם אחת - בינתיים...

     

    ומעשה שהיה כך היה: התבקשתי להרצות בכנס מסוים, בו נכחו, בין היתר, אנשי עסקים, שהגיעו במיוחד לכנס מחו"ל. לכנס הגעתי בטיסת ארקיע, כאחת האדם, ובתיקי האישור לטיסת החזרה.

     

    בתום ההרצאה ניגש אליי אחד מאנשי עסקים ושוחחנו אודות ההרצאה. "מתי את חוזרת?" שאל. "הערב", השבתי. "איך?" הוסיף ושאל. "בטיסת ארקיע", השבתי.

     

       (צילום: עצמי)
    יעל ולצר במטוס הפרטי(צילום: עצמי)

     

    "זהו, שלא", הודיע חגיגית.

     

    "סליחה? לא הבנתי" - הבטתי בפניו, לנסות להבין מה אומרת ההצהרה הזו שלו.

     

    "אני מזמין אותך לחזור עם הצוות המצומצם שלי ואיתי במטוס שלי. כך תוכלו את ואנשי הצוות לשוחח עוד קצת, ותעמדי על הארגון אותו אנחנו מובילים".

    לרגע, אתם יודעים, עברו מחשבות מנוגדות בראשי. הצד הספקני שאל: "מה הוא בעצם רוצה ממני?", הצד הרגוע השיב לו: "על הצעה כזאת לא מוותרים".

     

    "תודה", השבתי לו לאחר כמה שניות. "מתי ואיפה לחכות?" (די נועז מצידי – אמרתי לעצמי).

     

    "יבואו לאסוף אותך במונית לשדה התעופה. שם כבר הכל יהיה לך ברור".

     

    מה אומר ומה אוסיף? הרגשתי בחלום, שנמשך קרוב לשעתיים. אבל חלום בהקיץ.

     

       (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    המונית אספה אותי. בשדה התעופה חיכתה לי אשת קשר, שהובילה אותי לחדר ה־VIP, משם למטוס. מטוס??? דירת פאר.

     

    חלצו את נעליי בכניסה, הושיבו אותי לאחר כבוד בכורסת עור – שהפכה לכורסת מסאז'. מיד לאחר ההמראה הגישו יין ("מה בשבילך? אדום, לבן, שמפניה"?), ארוחה קלילה (איזה כריך את מעדיפה? בקשה מיוחדת?), הונחו על המדף שוקולדים תוצרת בלגיה, על המדף גם חיכה לי ורד אדום. והשירותים? בגודל המטבח שבביתי.

     

    אנשי הצוות של אותו אדם ופילנטרופ ידוע של מדינת ישראל - ניסו לדבר איתי. עצמתי את העיניים והשמתי את עצמי ישנה. "באמאשלכם", אמרתי לעצמי, "את רגע העונג הזה אוציא על שיחה? זמן לשיחות יש כל הזמן".

     

     

    לאחר כחצי שעה הודיע הטייס (הפרטי כמובן) שנוחתים ("כבר עברה חצי שעה? אין פה טעות"?). בשדה התעופה חיכתה לי מונית. הודיתי לאיש על הטיסה ועל האירוח. "Any Time" – השיב. הנהג לקח את המזוודה, הגיש לי בקבוק מים קרים. המונית הביאה אותי עד פתח הבית. "זהו", אמרתי לעצמי, "עכשיו נחחתי באמת".

     

    חזרתי ברגע למציאות חיי - שאין לי טענות כלפיה. עם זאת - אודה ולא אבוש - אני מה זה מחכה ל־Time הבא. לפחות לעוד חצי שעה לאילת. ואולי גם בחזרה. גם משהו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים