שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אישה שמכורה למין לא יודעת איך לאהוב"
    גיבורה נימפומנית עומדת במרכז "בגנו של עוג", ספרה של לילה סלימאני, שהפכה לכוכבת בצרפת בזכות רומן אחר שלה, על מטפלת רצחנית. עכשיו היא מספרת איך סירבה להצעה של הנשיא מקרון ולמה כשיש סקס - אין אלוהים

     

    לילה סלימאני (צילום: Gettyimages IL, Pascal Le Segretain)
    לילה סלימאני. "רציתי לכתוב גיבורה נשית חזקה"(צילום: Gettyimages IL, Pascal Le Segretain)

    לילה סלימאני ישבה בדירתה בפריז, הניקה את בנה התינוק ומצאה את עצמה מרותקת לטלוויזיה. כמו צרפת כולה היא צפתה בנפילה המהדהדת של דומיניק סטראוס-קאהן, אז יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, שהסתבך בפרשת מין שראשיתה בחשדות לניסיון אונס של חדרנית בבית מלון בניו-יורק והמשכה בחקירה של רשויות החוק הצרפתיות בחשדות להשתתפות באונס קבוצתי וסרסרות.

     

    "לא ממש היה אכפת לי מסטראוס-קאהן ולא עניין אותי מה יעלה בגורלו, אבל בעקבות הפרשה הזאת כל אמצעי התקשורת התחילו לעסוק בנושא של התמכרות למין", סלימאני אומרת. "בעיתונים הכי חשובים הופיעו מאמרים על התופעה הזאת וכל מיני מומחים הוזמנו לדבר עליה בטלוויזיה, וזה עורר את הסקרנות שלי. נזכרתי ברומן 'המהמר' של דוסטויבסקי, ספר שאהבתי מאוד, וחשבתי לעצמי שהתמכרות למין יכולה להיות נושא טוב לרומן. חוסר היכולת להגיד לא לפיתוי".

     

    עברו כמעט שלוש שנים עד שהסקרנות התגלגלה לטקסט ספרותי. סלימאני – שהפכה מאז לסופרת מצליחה ומוערכת בעקבות הרומן השני שלה, "שיר ענוג", על אומנת שרוצחת את שני הילדים שבהם היא מטפלת – נרשמה לסדנת כתיבה לחובבים. המנחה, עורך בכיר בהוצאת גלימאר הצרפתית, התרשם מהטיוטות שהביאה למפגשים השבועיים והשיג לה חוזה לפרסום ספר ראשון.

     

    סטראוס-קאהן לא התגלגל אל בין דפי הרומן, "בגנו של עוג", שיוצא עכשיו בעברית (הוצאת מודן, בתרגום רמה איילון). סלימאני לקחה את הפתולוגיה שלו, שכל כך הסעירה אותה, והלבישה אותה על פריזאית בורגנית בשם אדל רובנסון - עיתונאית ואימא לילד קטן שנשואה לרופא, אבל מבלה את רוב זמנה ביחסי מין מכניים, נטולי תשוקה, עם גברים מזדמנים.

     

    דומיניק סטראוס-קאהן. כל צרפת עסקה באובססיה למין (צילום: AP) (צילום: AP)
    דומיניק סטראוס-קאהן. כל צרפת עסקה באובססיה למין(צילום: AP)

    באמצעות הריגוש הראשוני של הסקס היא מתמודדת, או בעצם לא, עם רגשות שאינה מסוגלת לשאת או אפילו לזהות. מסכנת את הקריירה שלה, את משפחתה, בעבור "תחושת הפלא הטמונה במגע עם המסואב והמגונה, עם הסטייה הבורגנית והמצוקה האנושית". בצרפתית קוראים לזה נימפומנית.

     

    "האובססיות שלה בולעות אותה", סלימאני כותבת. "היא חסרת אונים מולן. כיוון שחייה מצריכים שקרים, הם דורשים ארגון מתיש אשר מכלה את כל מחשבותיה, כוסס בה. לארגן נסיעת שווא, להמציא עילה, לשכור חדר במלון... לשקר אבל לא להצטדק יותר מדי. הצטדקויות מזינות חשד... להיות יפה, להיות מוכנה... להחמיץ תור אצל רופא הילדים בשביל זיון שמתארך יתר על המידה..."

     

    "רציתי לכתוב גיבורה נשית חזקה", היא אומרת, "אישה עם אישיות אינדיווידואלית ותשוקה לחיים כמו אמה בובארי ואנה קארנינה, ושאלתי את עצמי מה היה קורה לגיבורה כזאת אם היא הייתה חיה היום בפריז. בניגוד לגיבורות הספרותיות ההן, שהייתה להן אובססיה רומנטית וכמיהה לאהבה בלתי מושגת, חשבתי שגיבורה עכשווית תהיה דווקא משועבדת לסקס. התחלתי לחקור את הנושא, דיברתי עם מומחים וגלשתי בפורומים של נשים שמכורות למין".

     

    מה גילית?

    "ברוב המקרים, אישה שמשועבדת למין לא באמת יודעת איך לאהוב אדם אחר. היא יכולה לחוות רגשות חזקים כלפי בן הזוג שלה, הילדים שלה, אבל אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה אהבה. באהבה יש מרכיב של הקרבה, של ויתור, לטובת האדם שאותו אוהבים, והנשים האלה, כמו גם הגיבורה שלי, לא מסוגלות לזה".

     

    מה הדבר המכאיב ביותר בחייהן של הנשים האלה?

    "בושה. בלי ספק. הרבה יותר מכל דבר אחר. רוב הנשים האלה נשואות ואמהות לילדים, ויש להן חיים חברתיים וקריירה, ומראית עין של נורמליות - אבל הרגש ששולט בחיים שלהן הוא בושה על כך שהן לא מסוגלות להתנגד לפיתוי של הסקס. לעומת התמכרויות אחרות, התמכרות לסקס קשה במיוחד כי הטריגרים - גברים, במקרה של אדל - נמצאים סביבנו כל הזמן. כך שכל יציאה לרחוב, כל מפגש חברתי, מעוררים את הפיתוי מחדש".

     

    זה לא מובן מאליו לבחור בנימפומנית כגיבורה לספר הראשון שלך.

    "בכלל לא התעסקתי בזה. חשבתי שהספרות היא הזירה המתאימה לתאר את החיים הפנימיים של אישה כמו אדל, את הבדידות שלה, בלי להיות שיפוטית. אני חיה בצרפת, בחברה שנחשבת פתוחה מבחינה מינית, אבל הפתיחות הזאת נעלמת כשנתקלים בנשים כאלה. הרבה אנשים פשוט רואים בהן זונות".

     

    הספר שלך יצא ב-2014, כמה שנים לפני מהפכת MeToo והתבססות השיח העכשווי על מיניות של נשים. את רואה קשר בין הדברים?

    "בהחלט. אדל היא לא אישה חופשייה שעושה חיים, אלא אישה שתמיד חייבת להגיד כן לגברים, לספק את הרצונות שלהם. בשום רגע היא לא שולטת. התמסרות לגברים היא הדרך היחידה שבה היא יודעת לתקשר. וככה אנחנו מגדלים את הילדות שלנו: הן יודעות שאישה חייבת להתאים את עצמה לתשוקות של הגבר. אז כשהדרך היחידה שלך לתקשר עם גברים היא באמצעות סקס, כשאת אף פעם לא יכולה להגיד לא, כשאין לך שום חופש בחירה – את בעצם אישה מהדור הישן. את שפחה".

     

    הטריילר לסרט "נימפומנית" של לארס פון טרייר    ( )

    הטריילר לסרט "נימפומנית" של לארס פון טרייר    ( )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    את הרגשת את זה כנערה?

    "בוודאי. מרוקו היא מקום יותר קשה לנשים מאשר צרפת, כי שם באמת אין לנשים שום דרך לבטא את המיניות שלהן. יחסי מין מחוץ לנישואים מנוגדים לחוק, כך שאם את רוצה לקיים יחסי מין יש לך שתי ברירות: להתחתן או להיות זונה. אהבה ותשוקה הן גורמים זניחים בהוויה הזאת".

     

    שרת התרבות? לא תודה

    היא נולדה ב-1981 ברַבַּאט למשפחה מוסלמית חילונית, דוברת צרפתית. אביה היה בנקאי ידוע שהפך לשר, אימה רופאה מצליחה. סלימאני ושתי אחיותיה נשלחו לבתי ספר פרטיים. זיכרון מוקדם: המורה סיפרה לכיתה אגדה על עכביש שטווה את קוריו מסביב לנביא מוחמד, כדי להגן עליו מפני אויביו. סלימאני בת השמונה נעמדה והתעקשה שהסיפור לא הגיוני. המורה סטרה לה.

     

    "במרוקו לא קל לחשוב בצורה עצמאית. ילדים מקבלים את המסר שאסור להם לשאול שאלות או להביע ביקורת. אנחנו אמורים ללמוד בעל פה פסוקים מהקוראן ולהסכים עם כל מה שמלמדים אותנו. אני תמיד הייתי מרדנית; ההורים שלי ניסו למתן את המרדנות הזאת, וגם במקרה הזה הם הסבירו לי שלפעמים עדיף לשתוק. עוד לא ידעתי שלפעמים זה מסוכן להגיד מה שאני חושבת".

     

    אחרי התיכון עברה ללמוד בפריז - שלב מקובל אצל משפחות מרוקאיות מהמעמד שאליו השתייכה. "זה היה שוק תרבותי. מצאתי את עצמי בעיר היפה והעשירה הזאת, הרגשתי שכל הזמן קורים סביבי דברים מסעירים, אבל לא יכולתי להיות חלק מהם. לא היה לי המפתח להיכנס פנימה. נורא רציתי להתנסות, להכיר מבפנים את הזירה התרבותית. לקח לי המון שנים להבין איך זה עובד".

     

    עמנואל מקרון  (צילום: AP)
    הזמנה להיות שרת תרבות בממשלה. עמנואל מקרון (צילום: AP)

    שני ניסיונות כשחקנית מתחילה בסרטים – פעם בתפקיד דוגמנית ופעם כאשת כדורגלן – הספיקו לה כדי לנטוש את קריירת המשחק ("אז עוד לא ידעתי שאהיה סופרת, אבל כן ידעתי שאני שחקנית ממש גרועה"). היא התקבלה לעבודה בשבועון Jeune Afrique ככתבת לענייני מרוקו ותוניסיה, וסיקרה בין השאר את אירועי האביב הערבי. היא נישאה לבנקאי צרפתי וב-2008, כשנולד בנה הראשון, עזבה את העיתונות והתרכזה בכתיבה.

     

    "בגנו של עוג" קיבל ביקורות אוהדות ונמכר היטב, אבל את ההכרה האמיתית הביא לה ספרה הבא, "שיר ענוג", שנמכר ביותר מ-600 אלף עותקים בצרפת לבדה, זכה בפרס הגונקור היוקרתי, תורגם ל-36 שפות והפך אותה לאחת הנשים המפורסמות במדינה. התקשורת אהבה את סלימאני – אישה מוסלמית חילונית עם קריירה משגשגת; סמל להשתלבות אמיתית בחברה הצרפתית בתקופה שמתאפיינת בשיח קיצוני על הגירה, כשמיליוני אזרחים ממוצא צפון אפריקני חיים בגטאות שאפילו המשטרה שומרת מהם מרחק. במילים אחרות, סלימאני היא אורחת מבוקשת בתוכניות אירוח. "אני משתדלת להגיע מעט כדי לא להפוך לקריקטורה. מעדיפה לדבר או לכתוב רק כשיש לי משהו באמת מעניין להגיד".

     

    והיה גם הטלפון ההוא מהנשיא עמנואל מקרון, שהזמין אותה להיות שרת התרבות בממשלתו. סלימאני אמרה לא תודה, אבל כן קיבלה תפקיד התנדבותי שבמסגרתו היא מקדמת את השפה ואת התרבות הצרפתית ברחבי העולם. "אני לא חברה אישית של מקרון, זה לא שאני מרימה לו טלפון מתי שבא לי", היא ממהרת לצנן את ההתלהבות, אבל להצעה שלו הייתה משמעות סמלית מבחינתה: "אחרי הרבה שנים סוף-סוף הרגשתי שהפכתי לחלק מפריז, מהתרבות שלה, שבניתי לעצמי את החיים שתמיד רציתי".

     

    זה השלב שבו אנחנו אמורים לדבר על חייו הפרטיים של מקרון.

    "אני מודעת לאובססיה בעניין החיים האישיים שלו. לאן שאני מגיעה בחו"ל אנשים שואלים אותי על היחסים עם אשתו, איך זה שהוא בחר לחיות עם אישה מבוגרת ממנו. אבל לאנשים בצרפת פחות אכפת. הזוגיות של בני הזוג מקרון נראית מכאן פחות אקזוטית מאשר במקומות כמו איטליה, למשל. אני אוהבת את זה אצל הצרפתים. הם באמת יותר פתוחים בעניינים האלה. מבחינתם, אם אתה אוהב מישהו, זה כמעט תמיד מתקבל".

     

    הקוראות במרוקו הזדהו

    מה שפחות התקבל הייתה ההתבטאות של סלימאני, במהלך ריאיון עיתונאי: "השריעה (ההלכה המוסלמית) גורמת לי להקיא". אמירה שהצליחה להקפיץ בו זמנית את השמאל האינטלקטואלי ואת אנשי הדת המוסלמים. סלימאני לא חוזרת בה. "השריעה מנוגדת לערכים בסיסיים של חופש ושוויון והופכת את החיים של נשים מוסלמיות לגיהינום. נכון, היו כאלה שכעסו עליי, אבל אני חושבת שרוב המוסלמים מסכימים שאפשר להיות אדם מאמין בלי הדיכוי והחוקים שמגבילים את חופש הבחירה של נשים".

     

    ובכל זאת, "בגנו של עוג" הביא לסלימאני פרסום גם במולדת. התקשורת המרוקנית התגאתה שאחת משלהם הפכה לסופרת הכי מדוברת בצרפת. סלימאני דילגה בין ראיונות וערבי קריאה, היא דיברה עם נשים ושמעה מהן על התסכולים והמצוקות שהן מתמודדות איתם במדינה שעדיין נשלטת ברובה על ידי חוקי האיסלאם. "מרוקו היא חברה מורכבת. יש בה אליטה של אנשים קוסמופוליטיים שטיילו בעולם, יש הומוסקסואלים, אפילו בחיים הציבוריים, אבל במקביל יש מין סגירות שאומרת שאם אתה מגזים או הולך רחוק מדי – אתה מסתכן במאסר".

     

    איך התקבל בחברה כזאת ספר על התמכרות לסקס?

    "כשהספר יצא במרוקו קיבלתי מאות מכתבים והודעות בפייסבוק מנשים שאמרו לי, 'בעצם אני בדיוק כמו אדל. אין לי ברירה אלא לשקר כל הזמן. אם אני מקיימת יחסי מין אני צריכה לשקר להורים שלי, לחברים שלי, לאנשים שאני עובדת איתם. אני חייבת להעמיד פנים שאני בתולה, שאני ילדה טובה'. הן מסוגלות להזדהות עם אדל דווקא בגלל שכל נושא המיניות שם מודחק".

     

    המפגשים עם הנשים במרוקו הובילו את סלימאני לפרסם ספר עיון בשם "סקס ושקרים", שבוחן את שלל הדרכים למשטור המיניות בחברה המרוקנית. היא כותבת שם על ילדים שנולדו מחוץ לנישואים וננטשו בפחי אשפה; על נשים שעוסקות בזנות כדי לממן הפלות; על זוגות גייז שמשלמים לשכנים כדי שלא ילשינו למשטרה; על כלות שעוברות הליך שנועד לחדש את קרום הבתולים. ויש אפילו אימאם שמאשר נקרופיליה בתנאי שהיחסים יתקיימו בין בני זוג נשואים.

     

    "דת במהותה היא מיזוגינית. דת היא תוצר של הפטריארכיה, היא רואה בנשים משהו שצריך לשלוט בו, ולכן היא מכתיבה כל כך הרבה חוקים מסובכים שמגדירים מה אסור. מיניות, לעומת זאת, היא דבר שלא באמת ניתן לשלוט בו. זה המקום היחיד באמת שבו אין חוקים, שבו אפשר להיות חופשיים לגמרי. אין אלוהים כשיש סקס - וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך את אנשי הדת. במובן הזה, מאוד הגיוני מבחינתם להציב הגבלות על סקס".

     

    הבחירה לכתוב על נושאים אוניברסליים – מיניות, אימהות, קריירה מול משפחה – גררה גם ביקורת מצד אנשים שטוענים שאת מתכחשת למורשת המוסלמית שלך.

    "אנחנו מדברים כמה ימים אחרי מותו של ו.ס. נאיפול, סופר שתמיד הערצתי. נאיפול אמר שהוא רוצה לכתוב על מה שמעניין אותו, לאו דווקא על קולוניאליזם וזהות לאומית כמו שמצופה מסופר שהיגר לאנגליה מהעולם השלישי. גם אני מרגישה ככה. כסופרת מוסלמית ממוצא מרוקני מצפים ממך לכתוב על מסגדים ועל גמלים במדבר, אבל אני רוצה לעסוק בנושאים שנוגעים לכולם – לקוראים באמריקה, בסין ובישראל.

     

    "זהות לאומית לא מעניינת אותי. אני לא מרגישה שאני שייכת למגזר מסוים או לקהילה מסוימת. לפעמים אני מרגישה צפון אפריקנית ולפעמים אני מרגישה צרפתייה ולפעמים אני מוצאת את עצמי בחברה נשית ולא בהכרח מרגישה שייכת. אנשים שוכחים שבצרפת יש יותר נישואי תערובת בין לבנים ושחורים ובין נוצרים ומוסלמים מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. אז אני מנסה להיות אני עצמי וכל השאר לא מעניין אותי".

     

    את בטח מכירה את הטענה שמדינות כמו צרפת ובלגיה נכבשו על ידי האיסלאם ועומדות לאבד את הזהות שלהן.

    "שטויות. אנשים מנסים להפחיד את עצמם ולהפחיד אחרים. פוליטיקאים מתמחים בזה במיוחד. בכלל, מה זה זהות? אנחנו באמת רוצים שצרפת תחזור להיות מה שהייתה בשנות ה-50 של המאה ה-20? לתקופה של נפוליאון? זהות זה דבר דינמי שממציא את עצמו כל פעם מחדש, וזה נכון גם למדינות כמו ארה"ב וישראל ומרוקו. להגיד שצריך לשמר רגש לאומי, שצריך להיות ככה ולא אחרת – זו בדיוק ההגדרה לפשיזם".

     

    הכתבה פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יח"צ
    מתוך סרטו של לארס פון טרייר, "נימפומנית"
    צילום: יח"צ
    7 לילות
    מומלצים