שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    סליחה שהתייתמתי
    אבא שלי נהרג ביום כיפור אבל אני בת 45 ונחשבת פגת תוקף. המדינה, משרד הביטחון, הכנסת, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, אפילו הצבא – כבר לא מכירים בי ובאלפי יתומים בגילי. אני צריכה לשלם 408 שקל בשנה כדי להיכנס למועדון שלהם. נדרש חוק מיוחד כדי שאוזמן לטקסי זיכרון. יש אלמנות שטוענות שאני גוזלת מהן כספים. מתי יבקשו סליחה מהיתומים הבוגרים?

     

    רות משאט (סמדר כפרי)
    רות משאט(סמדר כפרי)

    זו כפרתכם!

     

    אל תצומו. אל תבקשו סליחה. אל תתפללו. אל תפרסמו פוסטים כוללניים. אל תפרסמו תמונות מבתי הקברות ומהלוויות. זו פורנוגרפיה של השכול. אל תעלו לבתי הקברות ואל תלכו לאזכרות שלנו - למתים זה בטח לא יעזור וגם לא לנשארים אחריהם. אל תספרו בראיונות במבט מושפל על "היתומים", כי אני "היתומים" של אותה מלחמה. אני נולדתי באותה מלחמה ואני התייתמתי בה. עשו את המעשה הנכון והראוי: תסתכלו לנו בעיניים. פעם אחת ולתמיד. תודו שטעיתם.

     

     

    זו כפרתכם!

     

    ספרו לכולם שהנסיעות שלכם לחו"ל על חשבון התורמים ומשלמי המסים, סיר במתנה לראש השנה ליתומים, חבורת זמר או קורס מוזל באנגלית, אינם דאגה אמיתית לרווחתנו. הכול למראית עין. ספרו כיצד קידמתם תיקון חוק בכנסת ישראל שמאשר להזמין אותנו סופסוף לטקסים ואזכרות. אם זה לא היה מכעיס ומכאיב, זה היה עלול להצחיק. לאשר ליתומים להגיע לאזכרות רשמיות של הוריהם בחסות החוק. הו, כמה איוולת, כמה אטימות לב, ממש "על תבונה ורגישות".

    זו כפרתכם!

     

    הודאה בטעות. טעות של שנים על גבי שנים. 70 שנות טעות. ועל מה מדובר? על יותר מעשרת אלפים יתומי צה"ל בוגרים (מעל גיל 30) שאינם מוכרים על ידי המדינה. יתומים כמוני וכמו חבריי, שצריכים לקנות את זכותנו להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של "ארגון אלמנות ויתומי צה"ל" ב-408 שקל לשנה, כי העובדה שאבא שלי מת במלחמה ההיא אינה מספיקה.

     

    במלחמה ההיא היו 2,673 חללים, אבל בשום מקום לא דובר על מספר היתומים. חלק גדול מהחללים היו בעלי משפחות, הורים לילדים. תעשו את החשבון לבד. מסתובבים בינינו כמה אלפי יתומים של מלחמת יום הכיפורים. בהודעות הלקוניות של משרד הביטחון לקראת יום הזיכרון מציינים רק יתומים עד גיל 30, ואני, אבוי, בת 45 ופגת תוקף. בלאי. מוצר על המדף.

    שמואל בוטנרו חלל מלחמת יום הכיפורים ()
    אבא שלי, סגן שמואל בוטנרו ז"ל

    הכול נאמר על המלחמה. על האדישות, על היהירות, על הזחיחות, על ההפתעה ועל השבר הגדול שבא לאחריה. עיתוני החג, אתרי האינטרנט ותוכניות הטלוויזיה בימים הקרובים יתמלאו בסיפורים ובזיכרונות ויהיו עטופים בציפוי רומנטי משהו, כי ממרחק 45 שנים, זה טבע הדברים. אבל עוד משהו נשאר במרחק 45 שנים: חבריי ואני מוגדרים בחוק "יתומי צה"ל בוגרים".

     

    אין אלמנות צה"ל בוגרות, אין הורים שכולים בוגרים, רק יתומי צה"ל צעירים ויתומי צה"ל בוגרים. למה? ככה. אין הסבר.

     

    ויש מבין אלמנות צה"ל שבוחרות לספר שאנחנו, היתומות והיתומים, רוצים לגזול מהן כספים. כאימא וכבת, אני לא מצליחה לעלות על דעתי אמירה מופרכת כזאת. אמי, אהובתי, לוחמת שקטה וחזקה, מבועתת כשהיא שומעת אלמנות אחרות אומרות וכותבות דברים מעין אלו. האם הסיפור כולו אינו הערבות שלנו אחד לשני עד יומנו האחרון?

    זו כפרתכם!

     

    אל תסתכלו עלינו בעיניים מצועפות, אל תשפילו מבט, אל תדברו בלחש, אל תשירו שירי מלחמות. אל. עשו את המעשה הנכון. כפרו על עוונותיכם. היו בעלי הזכות להיכתב בספרי דברי הימים של מדינת ישראל בתור מי שחוללו את השינוי. השינוי אינו רק בלשון החוק, לא רק בהכרה, אלא גם במשמעות הנגזרת ממנה: אנחנו כאן, חיים, נושמים, בועטים, מגדלים משפחות, צוחקים. הצלחנו, למרות הכול. תכירו בכך ואז, רק אז, יכופרו עוונותיכם.

     

    • לזכר אבא שלי, סגן שמואל בוטנרו ז"ל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים