שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "כתבתי בציפורן על קיר הכלא: חיסלו אותי": אל"מ מיכּי זייפה על 43 ימים בשבי המצרי
    הוא היה רוקח שנשלח לנקודת או"ם על התעלה, ובבוקר של 8 באוקטובר 1973 מצא את עצמו מול קני הרובים המצריים. כאן החלו 6 שבועות של עינוי פיזי ופסיכולוגי שבהם היה משוכנע יותר מפעם אחת שהמוות השיג אותו. על המכתב שהגניב להוריו, שפת הסימנים עם השבוי מהתא הסמוך והפגישה המפתיעה עם הבכיר המצרי. האיש שעושה מילואים עד היום מספר ל-ynet על החיים בשבי

     

     

    מרבית סיפורי הקרב שהובילו לנפילת חייל צה"ל בשבי שייכים לטייסים, לוחמי חי"ר או אנשי היחידות המיוחדות. נדירים יותר הם סיפוריהם של מי שלא שימשו בתפקיד קרבי, אבל עדיין נשלחו לחזית ונשבו. אלוף-משנה במילואים ד"ר מיכאל (מיכּי) זייפה (73) הוא אחד מאותם מעטים. כאיש רפואה, רוקח בהכשרתו האזרחית ובתפקודו כקצין מילואים, הוא אמור היה להיות רחוק מהחזית הקשה של מלחמת יום כיפור שפרצה לפני 45 שנה.

     

    בימים שקדמו למלחמה התגורר זייפה בירושלים ושקד על לימודי הדוקטורט שלו במדעי הרוקחות. ימים ספורים לפני ראש השנה של 1973, עקב מחסור בקציני קישור למוצבי האו"ם שדיברו אנגלית, הוא הוזעק לשירות בנקודה הצפונית ביותר מבין שמונת המוצבים הקדמיים של צה"ל לאורך תעלת סואץ. בבוקר 8 באוקטובר 1973, יומיים אחרי פרוץ הקרבות, הגיעו הכוחות המצרים למוצב שבו שהה עם שני קציני או"ם.

     

    "הייתי בטוח שאחוסל ברגע שיראו אותי", הוא משחזר בריאיון ל-ynet. "יצאתי החוצה אבל לא הרמתי את ידיי. היה לי קשה כי ראיתי בראש את התמונה של הילד בשואה שמרים ידיים מעל הראש. הם ראו שלא הייתי חמוש, ואם היו רוצים להרוג אותי - היו עושים את זה".

    אלוף משנה במילואים מיכאל זייפה   (צילום: דובר צה
    (צילום: דובר צה"ל)

    מיכאל זייפה יורד ממטוס הצלב האדום (צילום: אלי תבור העולם הזה)
    (צילום: אלי תבור העולם הזה)

    המצרים לא ירו. זייפה ניגש אל הקצין שפיקד על החוליה המצרית, הצדיע לו ומסר לו את שמו, דרגתו והמספר האישי שלו. חודש וחצי של שבי מסויט ומצלק יצאו לדרך.

     

    ככה מרגיש בן אדם כשהוא מת?

    הוריו של זייפה איבדו את רוב בני משפחותיהם בשואה. הם עצמם הגיעו לישראל לפני קום המדינה וזייפה גדל כבן יחיד לאחר מות אחותו הבכורה. לכן הידיעה שגורלו לוט בערפל יסרה אותו קשות. זמן קצר לפני נפילת המוצב הוא הספיק לנסח מכתב קצר להוריו ולהשאירו אצל אחד משני קציני האו"ם שהיו איתו:

     

    אימא ואבא יקרים

    השתדלו להחזיק מעמד – למעני

    הרבה הרבה נשיקות

    ד"ש לכולם

    מבנכם האוהב אוהב

    מיכאל

     

    "זה היה כל הפתק", הוא אומר. "לא כתבתי להתראות, כי לא האמנתי שנתראה. זו הייתה ממש צוואה".

     

    המצרים לקחו את זייפה ואת שני קציני האו"ם לצדה המערבי של תעלת סואץ, שם הופרדו. הקצין הישראלי נשלח לכלא עבאסייה שבפאתי קהיר, מתקן שבו הוחזקו שבויים ישראלים רבים. "הימים הראשונים הם הכי הקשים", הוא מספר. "זרקו אותי לצינוק בלי כלום - ארבעה קירות שחורים, צוהר קטן, מנורה שבקושי מאירה, וזהו, חדר ריק".

     

    אבל התנאים הפיזיים של השבי היו הקושי הפחות חמור שחווה. מסכת חקירות ולחץ בלתי פוסק - הן פיזית והן נפשית - עמדו בפתח. שגרת יומו כללה התעללות פיזית מתמשכת במהלך היום, וחקירות חוזרות ונשנות בשעות הלילה.

     

    עדיין עושה מילואים, גם בגיל 73:

    מיכאל זייפה בתרגיל צבאי (צילום: דובר צה
    (צילום: דובר צה"ל)

    מיכאל זייפה עם  רעייתו חיה והרמט
    (צילום: אלי תבור העולם הזה)

    כבר בימים הראשונים השתכנע זייפה שמגיעים חייו לסיומם: "נכנסו כמה מצרים לתא שלי והעמידו אותי עם הפנים אל הקיר. שמעתי אותם מתרחקים ודורכים את הנשק, והבנתי שעומדים להוציא אותי להורג. חרצתי עם קצה הציפורן על קיר את הכיתוב 'חיסלו אותי, מיכי'. רצחו אותי ורציתי שידעו את זה. שמעתי את אחד החיילים המצרים צועק, ומיד לאחר מכן נשמעה ירייה. הייתי בטוח שאני כבר לא חי. שאלתי את עצמי אם זו התחושה, אם ככה חש בן אדם כשהוא מת?".

     

    אלא שהירי של החייל המצרי לא כוון לגופו אלא נועד להפחידו. עוד דרך שבה ניסו המצרים לשבור את רוחם של השבויים הישראלים. בפעם אחרת, במהלך חקירה בשעות הקטנות של הלילה, התעצבן עליו אחד החוקרים והצמיד את האקדח לרכה שלו: "החוקר התרגז שלא סיפרתי לו את מה שהוא רצה לשמוע ממני. הוא שלף את האקדח ואמר שאם אני לא מספר את כל האמת - הוא יורה".

     

    נקישות של תקווה

    לצד המכות האקראיות והיום-יומיות היו גם עינויים תכופים, אם לאחר חקירה ואם סתם ככה, באמצע היום. זייפה ניסה לשמור על ארשת פנים קבועה, מבלי לצעוק, כדי שלא לספק את הרצון של שוביו לשבור את רוחו. הוא גם צלח בכך, למעט אירוע אחד. "נכנסו אליי שני גברתנים וציוו עליי לשכב על רצפת הבטון", הוא מספר. "הם נעמדו מעליי והחלו להכות עם מגלבים, שוטים, אלות וצינורות. אחד הכה אותי משמאל ואחד מימין. הכאב הגיע לדרגה כזאת שלא הגוף ולא הראש שלי היו יכולים לעמוד בו. כשהם סוף-סוף סיימו חשבתי שאני מפורק, שהאיברים שלי נפרדו. לקח לי זמן לאסוף את עצמי. זה היה העינוי הכי קשה והעינוי היחיד שבו צעקתי – וצעקתי בקולי קולות".

     

    ככל שחלף הזמן, ועברו הימים, הסתגל זייפה לשהות בשבי ופיתח אמצעים שסייעו לו לשמור על שפיות. הוא נע בין עצימת עיניים בשעות המעטות שבהן הונח לנפשו לבין נדידה בראשו למחוזות של חופש, טיולים וחזרה אל מאכלי אמו. הוא הצליח ליצור מערכת מסרים שבאמצעותה תקשר עם שכנו בתא הסמוך, שכן ברוב הזמן נאסר על השבויים לשוחח ביניהם.

     

    ספרו של אל"מ מיכי זייפה:

    עטיפת הספר של מיכי זייפה

    מדובר היה בשפה שקטה ופשוטה שיצר עם חברו: נקישות על הקיר המשותף שמעידות על מצבו של כל אחד מהם. "זה היה כאילו אנחנו לא לבד – אנחנו אחד עם השני", הוא אומר. "זה נתן לי המון כוח. עד היום אני מכנה את מערכת המסרים 'נקישות של תקווה'".

     

    אמצעי נוסף שסיגל לעצמו היה להשתמש במעט שקיבל ולהפוך אותו להרבה יותר. "היינו מקבלים חצי פיתה ביום", הוא נזכר. "האינסטינקט היה לאכול את זה מהר כי אתה רעב, אבל אני הצלחתי לנגוס בחתיכה קטנה של הפיתה ולהחביא אותה מעצמי כך שתספיק לי במשך כל שעות היממה. גם הצלחתי ללעוס את הפיתה שוב ושוב עד שפירקתי את החומר והפכתי את חתיכת הלחם לעיסה מתוקה. הסוכר מאוד חסר כשאתה רעב".

     

    גם כיום, אחרי עשרות שנים, כסימן קטן לניצחונו האישי, מקפיד זייפה לקחת לעצמו מנת גלידה קטנה בכל לילה לפני שהוא הולך לישון - זכר לימי השבי הקשים.

     

    בכל טיסה אני חוזר מקהיר

    בשלב מסוים לאורך השבועות הארוכים בשבי חש זייפה בשינוי קל, איטי והדרגתי, ביחס של אנשי הצוות בכלא עבאסייה. זה התחיל בכך שלאחר זמן ממושך שבו שיערות ראשו הפכו למקשה אחת, גולחו פניו וקדקודו. המצרים ביקשו לצלם את השבויים, אם למטרות תעמולה ואם לצורך העברה לרשויות ההומניטריות הבינלאומיות כגון הצלב האדום. המצרים בחרו להראות לזייפה את התמונה שצולמה והיו צריכים לשכנעו שהוא האדם שמופיע בה. "ראיתי איזה מוזלמן מול העיניים עם פנים כחושות ועיניים שקועות, וזה היה מפחיד לראות", הוא נזכר.

     

    סימן נוסף לשיפור ביחס בא לידי ביטוי באירוע חריג שזייפה היה ככל הנראה היחיד שעבר אותו. ערב אחד הוא הוצא מבין כותלי הכלא ונלקח על ידי קצין מצרי וקבוצת חיילים לווילה מפוארת בפרברי קהיר, שם נפגש עם בכיר מצרי שכל שידע הוא ששמו חוסיין. "ישבנו כמה שעות ושוחחנו על נושאים אזרחיים בלבד", הוא מספר. "זה היה ממש הזוי. עד היום שואל את עצמי למה בחרו דווקא בי להגיע לאותו בן אדם".

     

    בתום השיחה בין השניים אמר הבכיר המצרי לזייפה כי הוא מקווה שישוב במהרה לבית הוריו, וכי בטרם יעזוב את אדמת מצרים - יפגוש בו שוב וייפרד ממנו לשלום. וכך אכן היה.

     

    החזרה מהשבי:

    מיכאל זייפה בבית הוריו  (צילום: אלי תבור העולם הזה)
    (צילום: אלי תבור העולם הזה)

    מיכאל זייפה נפגש לראשונה עם הוריו (צילום: אלי תבור העולם הזה)
    (צילום: אלי תבור העולם הזה)

    ב-15 בנובמבר, כחמישה שבועות אחרי הנפילה בשבי, הגיעה הבשורה: שר ההגנה המצרי, אחמד איסמאעיל עלי, הגיע לבית הכלא, שוחח עם עשרות השבויים הישראלים ובישר להם - "אתם חוזרים הביתה".

     

    זייפה מספר כי בקרב השבויים התעוררה "תחושה של שמחה ואושר שקשה להסביר. גם הקשוחים ביותר מאיתנו בכו". השבויים הוחזרו לארץ בקבוצות. יומו הגיע ב-19 בנובמבר. לאחר שקיבל בגדים נקיים וחדשים הוא עלה על אוטובוס ונשלח יחד עם שבויים נוספים אל נמל התעופה הבינלאומי שבבירת מצרים, שם עלה על הטיסה הראשונה בחייו.

     

    "חנכתי את קו קהיר-תל אביב", הוא מהרהר. מאז ועד היום הוא הספיק לטוס עשרות פעמים, ובכל פעם שהוא נוחת בארץ צפה אותה ההרגשה מיום החזרה מהשבי. "זה לא משנה אם אני חוזר כיום מארה"ב, דרום אמריקה או המזרח – אני תמיד חוזר מקהיר, ותמיד העיניים שלי דומעות, כי זה היה הרגע שבו קיבלתי את חיי בחזרה".

     

    זייפה לא השתחרר מצה"ל בעקבות השבי. למעשה, בימים אלה הוא משלים 55 שנות שירות בסדיר ומילואים ודרגתו היא כאמור אל"מ. תפקידו הנוכחי הוא מפקד גדוד שירותי הדם המטכ"לי במפקדת קצין הרפואה הראשי של צה"ל. הוא מספר כי אין לו שום כוונה לפשוט את המדים בזמן הקרוב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים