שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המתנדבים של מלחמת יום כיפור
    גם 45 שנה למלחמת יום הכיפורים מגיעים הסיפורים על הרכבת האווירית של המתנדבים היהודים - ישראליים ותושבים מחו"ל שהגיעו לישראל בזמן המלחמה ועזרו לטפל גופנית ונפשית באלפי הפצועים במלחמה הגורלית מקום המדינה. הנה סיפורים של כמה מהם מתוך הארכיון של ארגון "נשות הדסה"

    בשיתוף נשות הדסה

     

    בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, יום הצום והסליחות הגדול של העם היהודי, החלו רחובות ערי ישראל להתמלא בכלי רכב ובתי הכנסת החלו להתרוקן. מלחמה פרצה, כשצבאות מדינות ערב, בהנהגת מצרים מדרום וסוריה מצפון, החלו לתקוף את מדינת ישראל. 6 שנים אחרי הניצחון הגדול של ישראל במלחמת ששת הימים, הוכה עם ישראל בהלם וגיוס נרחב החל.

    בית החולים הדסה בזמן המלחמה (באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)
    קבלת הפצועים מהחזית בבית החולים הדסה בזמן המלחמה(באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)

    אחרי שבועות של לחימה עקובה מדם ומשק ישראלי שהוכה בתדהמה, הצליחה ישראל להפוך את המגמה בשדה הקרב, אבל המדינה האבלה שליקקה את פצעיה, עוד חיה את המשבר זמן רב.

     

    אותם שבועות קריטיים הביאו גם כמה תופעות מרחיבות לב, כשישראלים בכל העולם ויהודי העולם בתפוצות התגייסו מיידית לטובת כל דבר שהיה דרוש באותה עת. בין המתנדבים הרבים שהגיעו היו גם לא מעט שסייעו לפצועים בבית החולים הדסה. הנה סיפורים של כמה מהם שהגיעו בעזרת ארכיון נשות הדסה.

     

    על המטוס הראשון לארץ

    את פרופ' רמי נוימן, אז סטודנט לרפואה באיטליה, תפסה המלחמה באמצע הסמסטר. את הידיעות הראשונות על פתיחת המלחמה שמע נוימן בטלוויזיה האיטלקית והתמונות המצולמות משדות הקרב היו מבהילות.

     

    נוימן עם קבוצה נוספת של סטודנטים ישראלים החליטו לעזוב הכל ולחזור לארץ. כבר למחרת הם נחתו ומייד התייצבו לגיוס. בגלל שהיה עדיין סטודנט הוא גויס לגדוד המילואים שלו בשריון ולאורך כל המלחמה תפקד כלוחם.

     

    כשנחתם הסכם הפסקת האש, לאחר כ-3 שבועות, נותרו חיילי המילואים בכוננות בשטח. לרוע המזל ולמרות ששוחרר כדי לחזור ללימודיו, נוימן נותר בארץ לצד מיטת אביו, שהיה מנהל מחלקת הכירורגיה הפלסטית וטיפל בעשרות פצועי כוויות במהלך המלחמה, עבר התקף לב בדיוק ביום הפסקת האש, ה-24 באוקטובר.

     

    בית החולים הדסה בזמן המלחמה (באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)
    בית החולים הדסה בזמן המלחמה(באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)

     

    דיקאן בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שפגש אותו ליד מיטת האב, התלהב מהסטודנטים הצעירים שהגיעו להתנדב מחו"ל והחליט באופן חד פעמי לקבל את כל מי שהגיע ללימודים.

     

    נוימן נשאר ללמוד בישראל את מה שנותר מלימודי הרפואה שלו והתחיל לעבוד אחר כך גם בהדסה. לימים, ניהל נוימן את מחלקת הכירורגיה הפלסטית, שניהל אביו. סיפורו של נוימן מייצג את סיפורם של הישראלים המתנדבים אך היו גם יהודים רבים, שלא גרו בישראל, והתגייסו באופן מיידי לכל דבר שנדרשו לו בישראל.

     

    ההתנדבות של נשות הדסה.

    הדסה, הארגון הציוני של נשות אמריקה, נוסד ב- 1912 על ידי הנרייטה סאלד, שנסערה בזמנו ממראה העוני והחולי בירושלים והביאה לעיר שנה אחר כך צוות רפואי מארה"ב, שהפך בעשרות השנים שאחר כך ועד היום, למפעלות כוח עזר שמתחבר למערכת הבריאות הישראלית, ואחראי בין השאר, לשני המרכזים הרפואיים המרכזיים בירושלים - בתי החולים הדסה עין כרם והדסה הר הצופים.

     

    השחקן קירק דאגלס כותב ברכה בעת ביקור בהדסה במלחמת יום כיפור (צילום: ארכיון נשות הדסה)
    השחקן קירק דאגלס כותב ברכה בעת ביקור בהדסה במלחמת יום כיפור(צילום: ארכיון נשות הדסה)

    אחת הנשים האלה היא ברברה גולדשטיין, סמנכ"לית ארגון נשות הדסה בישראל, שכולם קוראים לה BG.

     

    "הייתי פעילה בהדסה הצעירה מגיל 17, גוף שהכשיר נערות עד הגיען לגיל בו הצטרפו ל"נשות הדסה", שהמטרה שלו היתה לקרב את יהודי ארצות הברית קרוב יותר ליהדות ולישראל", מספרת גולדשטיין. "גדלתי בניו ג'רזי, ארה"ב והבנתי מגיל צעיר שיש לי קשר אישי מיוחד לישראל ולעם היהודי. הבנתי שמדינת ישראל היא המתנה הכי גדולה שיש לנו כעם, דבר שלא היה ברור מאליו בזמנו. הרגשתי שעל המתנה הזו אני צריכה גם לתת חזרה משהו", היא אומרת.

      

    גולדשטיין הייתה מאוד פעילה ב"נשות הדסה" והגיעה לארץ פעמים רבות, גם אחרי מלחמת ששת הימים. "באוגוסט 73 החלטנו בעלי ואני לקחת שנת שבתון בישראל. בעלי היה חזן בארצות הברית והגענו לכאן עם 3 ילדים בני 3, 6 ו-9. פגשתי לפני כן את משה קול, שר התיירות דאז, שהמריץ אותי להגיע ואמר שזו תהיה השנה המשמעותית בחיי ואפילו לא ידע כמה. עברנו לגור בבית הכרם בירושלים".

     

    בית החולים הדסה בזמן המלחמה (באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)
    מסוק צה"ל מעביר פצועים אל בית החולים הדסה בזמן המלחמה(באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)

     

    "שנת הלימודים החלה ואנחנו היינו עסוקים בשילוב הילדים במוסדות החינוך וזה היה עניין לא פשוט עם גנים ובתי ספר דוברי עברית בלבד. ביום הכיפורים עצמו היינו בבית הכנסת ישורון ובאחת התפילות, כשכל הגברים כרעו על הרצפה, נפתחה דלת צדדית ודרכה נכנסו צעירים עטופי טליתות. הם פנו לגברים הצעירים ויחד יצאו כולם בריצה", מספרת גולדשטיין.

     

    "יצאנו אחריהם החוצה והמראה שנגלה בפנינו היה מדהים: כל עטופי הטליתות עלו על ג'יפים ונעלמו. היו שם 300-400 איש מכל בתי הכנסת באזור. תייר שעבר במקום עם טרנזיסטור אמר שפרצה מלחמה. בתום התפילה הלכנו למלון המלכים ובטלוויזיה עלתה לשידור גולדה מאיר. כולנו, תיירים ותושבים, היינו בהלם. למחרת נסעתי להדסה, שם הייתי חלק מהדוברות של בית החולים. השמועות הראשונות על הנופלים בחזית כבר החלו להגיע", מספרת ביג'י. "החודשים הבאים היו רצף אינטנסיבי של טיפולים במאות ואלפי פצועים. צריך להבין, הצוות היה חסר כי חלק גדול מהרופאים היו מגויסים. פלסטיקה ואורתופדיה היו המחלקות המבוקשות. היה קשה".

     

    חייל פצוע עם BG ובעלה בבית החולים הדסה (צילום: ארכיון נשות הדסה)
    חייל פצוע עם BG ובעלה בבית החולים הדסה(צילום: ארכיון נשות הדסה)

     

    רבים הגיעו לארץ להביע הזדהות. ביג'י מספרת שהיתה מעורבת באירוחם וביקוריהם אצל הפצועים, ביניהם קיסינג'ר ואשתו ונשיאת "נשות הדסה". "קירק דגלאס ואנטוני קווין בדיוק צילמו סרט בים המלח. הם סרבו לעזוב את הארץ אז הזמנתי אותם לעודד את החיילים והם הגיעו".

     

    "בסוכות חזרנו לבית הכנסת. היו מעט מאד אנשים וחלקם כבר אמרו קדיש על בניהם. זה היה קשה. אנחנו נשארנו עד הקיץ בישראל. ואת הכנס הדו שנתי של דירקטוריון נשות הדסה, ערכנו באותו קיץ בישראל. כולם הגיעו".

     

    גם אחרי שחזרה לארה"ב, המשיכה ביג'י להגיע לארץ. ביתה הגדולה חזרה לארץ כשסיימה את התיכון ומאז היא כאן, עם משפחה משלה. גולדשטיין ובעלה עשו עליה סופית לישראל ב-1998.

     

    "אחת ממטרות נשות הדסה היא להנחיל ידע רפואי ואני מאד גאה שזה מה שאנחנו עושים מאז - חינוך ציוני שעובר מדור לדור למורשת היהודית. מה שאנחנו עושים זו לא צדקה, זה צדק. נשות הדסה גאות לעזור בבניית מדינת ישראל ומבחינתי, הגשמת חיי זה שאני מתעוררת בכל בוקר בירושלים", היא מסכמת.

     

    ננסי קיסינג'ר מבקרת במחלקת יולדות בהדסה בתקופת מלחמת יום כיפור משמאל מנכל בית החולים דאז - פרופ קלמן מן (צילום: ארכיון נשות הדסה)
    ננסי קיסינג'ר מבקרת במחלקת יולדות בהדסה בתקופת מלחמת יום כיפור משמאל מנכ"ל בית החולים דאז - פרופ' קלמן מן(צילום: ארכיון נשות הדסה)

    סיפורה של גלויה

    מונה יודקוף, היא דוגמה טובה לרוח ההתנדבות במלחמת יום הכיפורים. יודקוף שייסדה חברת ייעוץ גדולה לתכנון והערכה עבור אנשים הזקוקים לשיקום בארה"ב שפעילה גם היום, הגיעה לישראל ב-1972. אחרי לימודים באולפן, החלה לעבוד בבית החולים הדסה כאחות במחלקת ילדים. היא היתה אחות ילדים ראשית, למדה בבית הספר לסיעוד ועשתה תואר שני בבריאות הציבור. כשהחלה המלחמה, היתה יודקוף בחופש בארה"ב והצליחה לעלות על הטיסה האחרונה שנכנסה לישראל לפני שהמרחב האווירי נסגר.

     

    לדבריה, בית החולים וירושלים נראו באותם ימים כמו עיר נשים. כל הגברים גויסו. יודקוף היתה עסוקה מאד. יחד עם חברותיה הכינה ציוד ותרופות וכשהגיעו הפצועים הראשונים, היא עבדה במחלקות הכירורגיה והאורתופדיה ובהמשך גם במחלקת הילדים.

     

    לאורך כל המלחמה קיבלו בבית החולים אספקה של תרופות מארה"ב, תרומות של בתי מרקחת ומפעלים שרצו לסייע בטיפול בפצועים.

     

    בית החולים הדסה בזמן המלחמה (באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)
    בית החולים הדסה בזמן המלחמה(באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)

     

    במקביל, בשכונת צ'רי היל בניו ג'רזי, 2 משפחות שכנות, שהתגייסו עוד בימי מלחמת ששת הימים למשלוח תרומת תרופות לישראל הלוחמת, התגייסו שוב למשימה; שלי וברט גרינשפן וטדי ונורמן קריץ, באמצעות נשות הדסה ניו ג'רזי, יצרו קשר עם כל רופא, רוקח, צוות עזר רפואי וחברת תרופות וביקשו תרומות של תרופות או ציוד שיהיו לעזר בבתי החולים, בזמן הלחימה. כל קהילת צ'רי היל התגייסה לעזרה ובעזרת מרכז הקהילה היהודית, נארזו ונשלחו התרופות.

     

    ההתנהלות היתה כך, שמייקל אברמס, ראש מערך הכירורגיה בבית החולים רנקוקס המקומי, יצר קשר עם בתי חולים בישראל ובכל בוקר קיבל דיווח בזמן אמת על התרופות החסרות. את הרשימה העביר לנורמן קריץ, רוקח במקצועו, וזה דאג מיידית לגיוס התרומות.

     

    כמה שבועות לאחר תחילת מפעל תרומת התרופות, קיבל קריץ גלויה מאחות בבית החולים הדסה בירושלים: "..אני אחות בבית החולים הדסה ואתמול, בעת חלוקת התרופות, מצאתי בקבוק אנטיביוטיקה שהתווית שלך מתנוססת עליו. כבת פילדלפיה לשעבר, הרגשתי קרובה הביתה. רציתי לידע אותך שהתרופות עזרו כאן מאד. בברכות שלום ותודה, מונה גולדמן".

     

    גלוית התודה ששלחה מונה יודקוף לנורמן קריץ (צילום: ארכיון נשות הדסה)
    גלוית התודה ששלחה מונה יודקוף לנורמן קריץ(צילום: ארכיון נשות הדסה)

     

    השנה, 45 אחרי אותה גלויה, התקבל במשרד של מונה בניו ג'רזי, טלפון מאדם שאמר שקיבל ממנה את אותה איגרת תודה. היה זה נורמן קריץ שאליו נשלחה הגלויה. לאחרונה התקיימה פגישה מרגשת בין השניים וחתמה פרק חשוב בחייה של יודקוף. בחודש הבא היא תסגור מעגל, כאשר תבקר בארץ במסגרת משלחת לציון 100 שנה להקמת בית החולים הדסה ובית הספר לאחיות.

     

    המפגש בין מונה יודקוף לנורמן קריץ 45 שנה לאחר המלחמה (צילום: ארכיון נשות הדסה)
    המפגש בין מונה יודקוף לנורמן קריץ 45 שנה לאחר המלחמה(צילום: ארכיון נשות הדסה)

     

    היתד הישראלי של הדסה

    גם לאלן הרשקין, נשיאת נשות הדסה, יש סיפור על אותה תקופה. "מלחמת יום כיפור היתה רגע מכונן עבורי", היא אומרת. "בדיוק עברתי לאזור לונג איילנד שבניו-יורק עם שני ילדיי הקטנים, כשפרצה המלחמה. סגנית נשיא הסניף המקומי של נשות הדסה פנתה אלי, והציעה לי להצטרף למאמץ לגייס כספים עבור אספקה לבית החולים הדסה. היא סיפרה על המצב של בית החולים בעת מלחמה, כיצד הם מטפלים בחיילים ומצילים את חייהם".

     

    אלן הרשקין נשיאת ארגון נשות הדסה (צילום: HWZOA)
    "אנחנו ממשיכים לעמוד איתן עם ישראל, בעת מלחמה ובעת שלום". אלן הרשקין נשיאת ארגון נשות הדסה. (צילום: HWZOA)

     

    "ההבנה כי ישראל נמצאת במצב מסוכן וזקוקה לכל סיוע במשאבים ומתנדבים היכתה בי והצטרפתי לעבודה מצילת החיים המדהימה של הארגון. הפעילות בהדסה הפכה למשימת חיי. היום, 45 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, בתור נשיאת ארגון נשות הדסה, עם 330 אלף חברים בארה"ב ותומכים ברחבי העולם, אנחנו ממשיכים לעמוד איתן עם ישראל, בעת מלחמה ובעת שלום".

     

    "עברה של הדסה שזור בעברה של מדינת ישראל לאורך שנות ההיסטוריה. עוד בתחילת הדרך כבית מרפא צומח ומתפתח, הגיעו אליה אנשי מקצוע ומתנדבים מרחבי העולם על מנת לסייע בטיפול הרפואי וקשרו גורלם במשפחת הדסה", אומר פרופ׳ זאב רוטשטיין, מנכ"ל בית החולים הדסה ומוסיף: "ברבות השנים, הדסה הפכה לשם דבר בטיפול בפצועי מלחמות ופעולות איבה ועד היום עוסקים הצוותים המנוסים שלנו בטיפול בפצועים אלה ובהצלת חייהם, במיטב המיכשור והטכנולוגיות״.

     

    בית החולים הדסה בזמן המלחמה (באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)
    משמחים פצועים בבית החולים הדסה בזמן המלחמה(באדיבות אוסף הדסה בארכיון הציוני המרכזי)

     

    בשיתוף נשות הדסה




    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים