הלחש מ"חולית"

לקח לי זמן להבין שנעשיתי פחדנית.

לא תמיד הייתי כזו. יש לי זיכרונות ילדות של גילויי אומץ אמיתיים, עימות עם החזקים ויכולת התמודדות מרשימה למדי. אבל עם השנים משהו בי נחלש, והפחד הלך והתגבר.

בהתחלה לא שמתי לב, נהגתי לחשוב על עצמי כעל 'אמיצה', 'אישה חזקה', וזה הספיק. אבל היה את הרגע ההוא שהבנתי שאני יותר ויותר נמנעת מעימותים, מוותרת, עושה הכל כדי לא להתמודד. הייתי מגיעה למצבים קיצוניים מאוד (ויצירתיים להפליא!) רק כדי לא להגיע לרגע העימות. וזה היה מוזר. כי פעם הייתי זו שניצחה בעימותים האלו בלי למצמץ, וכשניסיתי להבין מתי הפחד התגבר וקיבל מקום גדול כל כך - לא הצלחתי להבין.

ואז נזכרתי בלחש מהספר "חולית" של פרנק הרברט שקראתי לפני שנים, זהו הלחש של בנות גשרית שהפך עבורי לקרש הצלה. בכל פעם שהפחד תקף (ותאמינו לי, הוא תקף), הייתי עוצמת עיניים וממלמלת מהר את המילים הבאות:

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדיי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פניי, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני איוותר".

לפעמים אני תוהה איך מכל הקורפוס היהודי האדיר שגדלתי עליו, דווקא התפילה הספרותית הקטנה הזו הצליחה לעזור לי, ויכול להיות שהתשובה טמונה בעובדה שבגלל שהפחדנות הגיחה ממני בשלב מאוחר של חיי, התפילות שגדלתי עליהן לא התאימו לשהרה החדשה והנמנעת הזו, והייתי צריכה משהו אחר וזר.

בכל מקרה, המילים האלו עדיין פועלות עליי כמו לחש קסמים. ואני מגישה אותן כאן באהבה לכל אחיי ואחיותיי, הפחדנים והפחדניות. אל פחד!