ונתנה תוקף
החיבור בין הלחן בן ימינו לבין התפילה המסורתית, העובדה שהמנגינה של רוזנבלום – יהודי שאינו מגדיר עצמו דתי – קנתה לה אחיזה ברבים מבין בתי הכנסת, היא פלא
"וּנְתַנֶהּ תּוֹקֶף
קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא
נּוֹרָא וְאָיוֹם
וּבוֹ תִּנָּשֵׂא
מַלְכוּתֶךָ
וִיכּוֹן בְּחֶסֶד
כִּסְאֶךָ
וְתֵשֶׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת, כִּי אַתָּה הוּא:
דַיָין וּמוֹכִיחַ
וְיוֹדֵעַ וְעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם
וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
וּמֵאֵלָיו יִקָרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ".
לפעמים הכל מתחבר. המילים, הלחן, ההקשר והסיפור – כולם הופכים ליחידה הרמונית אחת מלאת עוצמה. זו החוויה שלי, ואני מניח שלא רק שלי, כאשר הפיוט "ונתנה תוקף" מתחיל להישמע בבית הכנסת בעיצומם של ראש השנה ויום כיפור ומהווה את שיאה של התפילה.
כאמור, אין מדובר רק בחיבור המדויק בין המילים מלאות ההוד המשויכות לרבי אמנון ממגנצא לבין הלחן מפלח הלב של יאיר רוזנבלום. מדובר ב"חבילה" כולה: מילים שנכתבו לפני אלף שנים על ידי רבי אמנון ממגנצא, שעל פי האגדה סירב להמיר את דתו על פי דרישת ההגמון, ורגע לפני שנפח את נשמתו אחרי מסכת ארוכה של התעללות מצד ההגמון בקעו ממנו המילים בעיצומה של התפילה בבית הכנסת, ולאחריה הוא עובר מן העולם.
לחן שנכתב על ידי יאיר רוזנבלום, מלחין ישראלי בן דורנו, שכמחווה לחברי קיבוץ בית השיטה, שאיבדו אחד־עשר מבניהם במלחמת יום כיפור, מלחין את המילים וכמו יוצק בהן תוכן חדש, מושך חוט בין עבר להווה.
המציאות היום־יומית שלנו שולחת פיצולים בין יהדות לישראליות, אבל הנה, ברגע מיוחד בשיאו של היום הקדוש בשנה, המילים שנכתבו בגולה על ידי יהודי שמתעקש על זהותו מתמזגות עם הצלילים של מלחין יהודי ישראלי אלף שנים מאוחר יותר בקיבוץ, אשר משלם מחיר נורא במיטב בניו כדי להגן על מדינת ישראל.
החיבור בין הלחן בן ימינו לבין התפילה המסורתית, העובדה שהמנגינה של רוזנבלום – יהודי שאינו מגדיר עצמו דתי – קנתה לה אחיזה ברבים מבין בתי הכנסת, היא פלא. ייתכן שגם משם, ומהחיבור בין יום של חשבון נפש מסורתי לבין יום של גבורה והקרבה במלחמה, שואב הפיוט את עוצמתו.
כל מי שנכח בתפילה זו בעיצומו של היום חווה את האווירה הייחודית ומלאת ההשראה של פיוט אשר פותח לבבות אדם ושערי שמיים.
גם ציניקנים גמורים יתקשו להיוותר אדישים אל מול הקהל הגדול עטוף בטליתות ושר: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו... מי ישליו ומי יתייסר... אדם יסודו מעפר וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף".