עמנואל יצחק לוי הוא איש של ניגודים. בגיל 13 כתב רומן על הנצרות הרומית ("הספר היה בן 600 עמודים. אני לא יכול לקרוא את זה היום, זה זבל מוחלט"), אחר כך ביצע עם הרכב משלו קאברים לשירי בריטני ספירס, הוא משורר כשרוני שמוביל את הלהקה "עמנואל והכיסופים", ולקינוח גם חובש כיפה ומחזיק בדעות שמאלניות מוצקות. בחול המועד סוכות הוא יעלה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר את המחזה הראשון שיצר, "הטקס שלא היה" — קומדיה מוזיקלית המעירה לתחייה את בית המקדש השני, שבה הוא גם משחק. "אני מאמין שכשאתה עושה משהו עמוק, אתה נוגע בדברי אלוהים חיים", הוא אומר.

בדיקה והתנסות

לוי, בן 23, נולד בתל־אביב. אביו הוא הבמאי ויוצר הטלוויזיה המוערך חגי לוי ("בטיפול", "הרומן", ששתיהן עשו חיל בארצות־הברית), ואמו היא נילי לנדסמן, סופרת, עיתונאית ומורה ליוגה. יש לו אח למחצה ואחות למחצה, צעירים ממנו, משני הוריו. בניגוד לאביו, שיצא בשאלה, עמנואל חובש בשנה האחרונה כיפה. "נולדתי חילוני, אבל תמיד היה לי קשר מאוד עמוק לצד הדתי של המשפחה", הוא מספר. "כילד הייתי מנהל במשך שעות דיאלוגים עם אלוהים. בכיתה ג' התחלתי להעתיק את התנ"ך. לא סיימתי את ספר בראשית. לא הייתי מרוצה ממנו, אז כתבתי אותו מחדש. שורש התפנית הוא פרידה שעברתי ממישהי והביאה אותי לחשבון נפש לגבי אורח החיים שלי. כשאתה עובר משהו מאוד גדול בחיים שלך, כשאתה מאבד אדם שיקר לך, זה זורק אותך לחשבון נפש".

"בהתחלה היה לי קשה מאוד לשים את הכיפה. הלכתי עם כובע מצחייה. דיברתי עם איזו חברה דתל"שית שאמרה לי, 'אתה לא חותם עכשיו כתובה עם אלוהים. זה לא נישואים קתוליים. תעשה מה שאתה רוצה'. אני חושב שאני אחפש כל החיים. אני לא יודע אם אהיה דתי באופן שאני עכשיו עד סוף ימיי. אני מקווה שכן, אבל אני מקווה שאני אף פעם לא אפסיק לשאול שאלות ולחקור את זה. אני חושב שחוויה של אמונה היא בהכרח שאילת שאלות".

איך ההורים שלך הגיבו על התהליך?

"אני חושב שהם ראו את זה הרבה זמן כתהליך של בדיקה והתנסות. היה איזה רגע שבו שמתי כיפה והתחלתי לשמור על כשרות, שהם הבינו שכנראה יש פה משהו. ההורים שלי נורא־נורא אוהבים אותי ואני נורא אוהב אותם. זאת אמת כל כך פשוטה וכל כך ברורה, שאני חושב שאם הורים לילדים היו שמים אותה במקום הראשון, לא היית שומע על גייז שההורים שלהם יושבים עליהם שבעה, או על ילדים שחזרו בתשובה ולא באים יותר לארוחות משפחתיות. אני חושב שזה מאוד עזר למשפחתיות שלנו. אנחנו הרבה יותר הולכים לארוחות משפחתיות ביחד".

"אני מעריץ". האב, חגי לוי | צילום: אי־פי־איי

דאגה לחלשים

בניגוד לחוזרים בתשובה רבים, לוי, שלומד כיום מדע הדתות ומקרא באוניברסיטה העברית, לא ויתר על דעותיו השמאלניות. "אני לא רואה שמאלניות ודתיות כסתירה", הוא אומר. "מבחינתי יש משהו בדת שנגזרים ממנו באופן טבעי ערכים סוציאליים ודאגה לחלשים. זה נכון שיש גם היבט של עם סגולה, של קדושה עממית־לאומית, אבל בסופו של דבר זה חוט אחד ביהדות שיש לו תמיד גם את החוט המקביל. לצערי יש גם אימה בציבור החילוני־שמאלני מדת ומעיסוק בתכנים דתיים.

"עיקר הקושי שלי הוא שאני רואה את מה שקורה בשטחים. זה ציבור שהעומק הרוחני והאינטלקטואלי שלו מעורר השראה, ויש לנו המון מה ללמוד מזה. מצד שני, ההתנחלויות עצמן הן עוול — לא רק מוסרי, גם דתי. יש פה פרובלמה דתית עמוקה של לסכן חיי אדם בשביל אדמה ושל משיחיות שקר מסוכנת, גם מבחינה דתית".

ההצגה שיצר לוי לפסטיבל עכו, "הטקסט שלא היה" (יונתן פרץ מביים), הוא קומדיה מוזיקלית שמתרחשת בבית המקדש השני, במאה הראשונה לפנה"ס. לוי, ראש מקהלת הלוויים וכוכב מוזיקלי דועך, סובל ממשבר אמונה, מפקפק בנאמנותה של אשתו ומבקש להעמידה למבחן.

לוי, בוגר תלמה ילין, אמנם למד קולנוע, אבל מעדיף לעסוק בתיאטרון. "לא כל כך אפשרי לעשות קולנוע מהמקום שאני נמצא בו", הוא אומר. "קולנוע זו אמנות מאוד יקרה. הקסם של התיאטרון הוא שאתה יכול לעשות הצגה מאדם וכיסא. אתה יוצר יש מאין, וזה רגע מעורר השראה. כשאני יוצא מהצגת תיאטרון טובה, אני מרגיש טהור. אני מרגיש כאילו יצאתי ממקדש. כאילו עברתי חוויה דתית".

שיתפת את ההורים בתהליך הכתיבה?

"הייתה לי התלבטות מאוד ארוכה אם להראות להם, והחלטתי שאני רוצה שהם יהיו במתח עד להצגה וישמעו שם את המוזיקה בפעם הראשונה. אני מעריץ את מה שהם עושים, ואני עוקב בשקיקה אחרי כל יצירה שיוצאת תחת ידם, אבל בסוף, מבחינתי, הם ההורים שלי, ומה שאני חושף פה זה הנפש שלי וצפונות הלב, ואני חושש ממה שהם יחשבו על ההצגה".