צעצוע של סיפור

"כמה ראיונות עשית?", שואל אסי עזר את נטע ברזילי על שיחותיה עם התקשורת תוך כדי טרפת האירוויזיון. "בערך 150", משיבה הזמרת. "את כאילו ענית בשיא־שיא הסבלנות", מתפעל עזר. "אתה חייב", מסבירה ברזילי, "בסופו של דבר, אתה מדבר עם בן אדם וזה כל הקולות מנורווגיה... אתה רואה את הבן אדם הזה ואתה רואה את המדינה. אתה רואה את כל האנשים, אתה רואה את הקולות, אתה רואה את המסר שחייב לעבור".

אלו לא אמירות של אמנית, אלא של פוליטיקאית בקמפיין. ואכן, בקטעים הבאים ברזילי מדבררת במרץ את המסרים של "Toy", ויוצרת זהות בינם ובין הביוגרפיה שלה. המטרה הייתה למכור למצביעים לא רק את השיר, אלא גם את הפרסונה. הסיפור, אם כן, הוא לא "שיא הסבלנות" של ברזילי, אלא הקילינג אינסטינקט שלה.

הסצנה הזו ממחישה את הפוטנציאל של "נטע, כפרה עליה", הדוקו על זכייתה של ברזילי, שביים זאביק גורודצקי. ברזילי סומנה על ידי אשפי הבידור של "הכוכב הבא" בזכות שילוב של כישרון מוזיקלי ואישיות לא פלקטית. הג'ונגל של האירוויזיון רק הגביר את העניין סביב מי שהופיעה בחתונות ועומדת להתפוצץ מול כל אירופה. "זה נהיה IN לאהוב אותי, שזה קטע", היא אומרת לפני הגמר ומבטה נעשה מהורהר. זו הצהרה חזקה. רק מתבקש להבין לעומק מה קרה לפני ומה יהיה מעתה.

אלא שלמרות כמה אפיזודות חמודות ומרגשות - בעיקר הודות לברזילי והוריה - זהו יותר סרט תדמית למשלחת הישראלית מאשר יצירה עגולה ושלמה. על אף הגישה האינטימית אל מאחורי הקלעים, נדמה שהמצלמות לא משקפות את מלוא הדרמה שברזילי ואחרים מעידים עליה: "היא גמרה את כולנו", אומר אחד מאנשי הצוות שלה במהלך ההכנות. ברזילי עצמה, בניסיון לשחזר כיצד הרגישה בעקבות הנתק מאמה בזמן התחרות, השתמשה באסוציאציה של קבלת מכות בבית־הספר. הסרט בהחלט מציג אווירה לחוצה ואינטנסיבית, אבל לא משהו שקרוב לתיאורים הללו.

כמו כן, ניכר שהסרט מגיב לאירועים שהתחוללו לאחר הלילה הגדול בליסבון. כך, למשל, קולו של דורון מדלי כמעט אינו נשמע. כביכול, תמוה שאחד הארכיטקטים של הזכייה - ולא בדיוק אדם נחבא אל הכלים - מדולל למינימום. אופציה אחת היא שלא היו לו תובנות משמעותיות לתרום. אופציה אחרת היא ש"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" ו"נקלעה לסיטואציה" הספיקו לכולם.

אחת הגיחות של מדלי מתרחשת לאחר הכרזת הניצחון. "טמירה, אל תשאלי", הוא צועק, "זכינו באירוויזיון, אבוד לך". לא ברור כמה צופים יודעים שזוהי טמירה ירדני, הבעלים של "טדי הפקות", שאחראית ל"הכוכב הבא" וגם לסרט הזה. לכאורה, פריים קצרצר וזניח. בפועל, עוד סוג של "מסר שחייב לעבור".

בקטנה: פרסי האמי, שהוענקו בלילה שבין שני לשלישי, לא בדיוק היטיבו לחגוג את מה שיש לטלוויזיה האמריקאית להציע: בתחום הדרמה, עונה סבירה של "משחקי הכס" הועדפה על פני הפרגון שהגיע לעונת הפרידה של "האמריקנים" (שהסתפקה בפרס השחקן למת'יו ריס ובפרס הכתיבה לפרק הנפלא שחתם את הסדרה). בתחום הקומדיה, הזכייה של "גברת מייזל המופלאה" היא עוול משווע כלפי "אטלנטה" המבריקה. ספק אם גם הטקס עצמו ייזכר בזכות משהו שהוא לא הרייטינג שלו - הנמוך בכל הזמנים. נראה שבאותו הזמן באמת שודרו דברים טובים יותר.