שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אף פעם לא דיברתי עם רובין וויליאמס על מצבו הרפואי"
    הבמאי המוערך גאס ואן סנט ספג לא מעט ביקורות איומות ושריקות בוז על סרטו הקודם, אבל "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל", שיזם רובין וויליאמס, זכה לתשבוחות. "מאחר שמדובר בסיפור על אדם עם בעיות שתייה, זה משהו שהיה מוכר לרובין והוא התעניין בו", הוא מספר. ריאיון

    הבמאי והאמן האמריקני המוערך גאס ואן סנט, שנוהג לעסוק בסרטיו בתרבות והווי הנעורים, במוות ובנושאים הקשורים לקהילת הגייז, מורגל לפרסים, כיבודים, פסלונים וביקורות משבחות. באתר IMDB ריכזו את כל הזכיות שגרף, ומתברר שהוא צבר במהלך הקריירה המרשימה שלו 42 ניצחונות ו-59 מועמדויות, שתיים מהן מטקס האוסקר - ראשונה על "סיפורו של וויל האנטינג" (1997), ושנייה על "מילק" (2008). בארון שלו ניתן גם למצוא את פסלון "דקל הזהב" אותו הוא קיבל בקאן בזכות "אלפנט" (2003).

     

    אבל בפסטיבל קאן 2015, ואן סנט חווה השפלה קשה במיוחד: סרטו המביך והמתיימר "ים של עצים", בכיכובם של מתיו מקונוהיי ונעמי ווטס, התקבל בשריקות בוז קולניות ורמות במיוחד, וגרף ביקורות איומות -  "בנאלי", "תמוה", "נלעג", "לא רואים את היער" - היו בין הכינויים להם זכה הסרט.

     

     

    כשפגשתי את ואן סנט בפסטיבל ברלין האחרון, תהיתי איך התמודד עם האכזבה הגדולה של "ים של עצים" ועם קבלת הפנים האלימה והבוטה. "למעשה קיבלתי כבר תגובות שליליות בעבר", ניסה ואן סנט להפגין קוליות.

     

    גאס ואן סנט (צילום: Kevin Winter, Getty Images)
    גאס ואן סנט(צילום: Kevin Winter, Getty Images)

    ועדיין, את "ים של עצים" ממש שחטו.

    "'גם לבוקרות יש רגעים קודרים' די נקטל, וגם את 'אלפנט' תקפו לא פעם. אני מורגל לזה ובוגר מספיק כדי להיות מסוגל להיות אובייקטיבי ולהתנתק מהסיפור. כש'ים של עצים' נקטל בקאן הייתי עצוב, הרי אתה תמיד רוצה שהסרט שלך יצליח, וכשהבנתי שהסרט הזה לא יהיה סיפור הצלחה, זה היה מעציב".

     

    אחרי הפלופ של "ים של עצים", לקח לוואן סנט שלוש שנים עד שהוא שיגר סרט חדש, והפעם הצליח לו – סרטו "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל", השתתף בתחרות הראשית בברלין, היה מועמד ל"דב הזהב" וליקט ביקורות טובות. הסרט מתרחש בטריטוריה מוכרת מבחינת ואן סנט – פורטלנד, אורגון, מחוז ילדותו, והעיר בה הוא עדיין מתגורר רוב הזמן.

     

    העלילה עוסקת בדמות אמיתית שמוכרת מהווי העיר: ג'ון קלאהאן, מאייר מחונן ואלכוהוליסט, שבעקבות תאונת דרכים בה הוא והנהג היו שתויים כהוגן, רותק לכיסא גלגלים. קלאהאן נהג לאייר בהומור אירוני ושנון את חייו, כולל את העובדה שהוא מרותק לכיסא גלגלים, ובמיוחד הפגין חוסר תקינות פוליטית, ועקץ בלא לעשות הנחות כל מגזר, נטייה ונכות, עד מותו ב-2010.

     

    מתוך
    מתוך "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל"

    "ג'ון היה אישיות מקומית ידועה, שלא הכרתי עד שהתחלנו לעבוד על התסריט ב-1996", מספר ואן סנט. "כמובן שהכרתי את שמו והוא תמיד היה באזור - זו עיר קטנה, אז נתקלתי בו, והיינו באותם מעגלים".

     

    התחלת לעבוד על התסריט לפני יותר מעשרים שנה. למה יצירת הסרט לקחה כל כך הרבה זמן?

    "למעשה הסרט היה יוזמה של רובין וויליאמס, איתו עבדתי ב'סיפורו של ויל האנטינג' – הוא קנה את הזכויות לספר, ללא כל קשר אליי. רובין הכיר את האיורים של קלאהאן מהעיתונים, וחבר שלו, כריסטופר ריב, היה משותק גפיים וגב מתאונת רכיבה על סוס, אז זה היה פרויקט שהיה קרוב לליבו.

     

    "מאחר שמדובר בסיפור על אדם עם בעיית שתייה, זה גם משהו שהיה מוכר לרובין והוא התעניין בו. רובין סייע לי בכתיבת התסריט, והפרויקט היה אישי כל כך לרובין שהאולפנים נבהלו ממנו ולא רצו לממן אותו. מה גם שבאותה תקופה פרויקטים נוספים שעסקו בסוגיה של שיקום לא הצליחו בקופות. התפיסה הרווחת הייתה שסרטים כאלה לא מצליחים, ולכן האולפנים חששו להפיק אותו".

     

    מתוך
    מתוך "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל"

    בסוף חייו, גם רובין וויליאמס התמודד עם הידרדרות בתפקוד הפיזי, אם כי בצורה שונה מזו של קלאהאן. יצא לך לדבר אתו על זה?

    לא. הקשר בינינו ניתק בסוף 2010 - הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בסן פרנסיסקו, כשעבדתי על 'מילק' והוא בא לבקר. אף פעם לא דיברתי עם רובין על המצב הרפואי שלו. זו הייתה סוגיה די אישית עבורו, והוא לא דיבר עם יותר מידי אנשים על מצבו הרפואי והנפשי".

     

    אז במקום רובין וויליאמס, התיישב על הכיסא חואקין פיניקס, וכידוע לוואן סנט יש קשר מיוחד עם משפחת פיניקס: הוא עבד עם האח המנוח ריבר בסרט הפולחני "איידהו שלי", שהפך לסרט הפריצה שלהם. ואילו עם חואקין הוא עשה ב-1995 את "פיתוי קטלני", אבל מאז לא שיתפו פעולה. "שמרתי עם חואקין על קשר לאורך כל התקופה", מדווח ואן סנט. "היינו שכנים בניו יורק ואז שנינו עברנו ללוס אנג׳לס ולפעמים דיברנו על דברים שנעשה יחד. היו כמה דברים שאכן כמעט עשינו, והפעם זה באמת קרה".

     

    איך הוא השתנה כשחקן מאז "פיתוי קטלני"?

    "לא נראה לי שחואקין השתנה. הוא מבוגר יותר, אז יש לו יותר ניסיון, ולכן הוא יודע, למשל, המון דברים על סטים גדולים, שאפילו אני איני יודע, כי הוא עבד ברבים מהם".

     

    מתוך

    מפיניקס נדרשה עבודה הכנה ותחקיר כדי להיכנס לדמות. "מאחר שג'ון קלאהאן לא היה בסביבה, חואקין היה צריך להסתמך על הדברים שהיו לו. לדעתי הוא פחד להתקרב לאנשים שג'ון הכיר, אז הוא היה צריך להשתמש בדימיון שלו ובכמה קלטות שהכנתי מראיונות עם קלאהאן. כמו כן הוא ביקר במכון השיקום, אליו הלך קלאהאן בדרום קליפורניה, ונפגש עם משותקי גפיים".

     

    זה בוודאי לא היה פשוט לצלם את חואקין דוהר במהירות על כיסא הגלגלים ברחובות פורטלנד.

    "ג'ון קלאהאן היה טיפוס מוכר בעיר כ'הג׳ינג׳י בכיסא' והילדים תמיד חיפשו אחריו, בגלל שהוא נסע מהר. הם אהבו את הדהירה הזאת. הוא היה נוסע למגוון מקומות שונים בעיר, כך שגם אני ראיתי אותו לעיתים קרובות. הוא העדיף לטוס ברחבי העיר מלהיות בבית. אני מעולם לא ראיתי אותו מתרסק, אבל חבר שלי ראה אותו נופל מהכיסא ברחוב, וסיפר לי את הסיפור. בצילומים, חואקין נסע מהר בכיסא הגלגלים, ולפעמים נעזרנו בפעלולן".

     

    מתוך

     

    איך לדעתך היו מגיבים היום להומור הקודר ולא פוליטיקלי קורקט של קלאהאן?

    "גם קלאהאן עצמו ספג ביקורת, וככל שהוא הפך ידוע יותר, הוא הסתבך יותר. בעולם של בעלי המוגבלויות והפוליטיקאים של הקהילה הזאת, הוא נראה כזר ולא כדמות תומכת".

     

    אתה חושב שנכות היא נושא שאסור להתבדח עליו?

    "כנראה שיש דברים שאולי לא צריך להתבדח עליהם. בסופו של דבר קלאהאן התקרב לגבול הטעם הטוב".

     

    אגב, מה הגישה שלך למהפכת ה-MeToo#?

    בפני כל תנועה עומדים אתגרים, אבל אני חושב שזו תנועה מפתיעה, חשובה וטובה, ואני מקווה שהיא לא תצא מכלל שליטה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים