דייט עם אדם על הרצף גרם לי להתחבר לעצמי

בחור יפה בעל מראה עדין ושברירי התיישב מולי והציג את עצמו. הוא ישב כפוף, עיניו הביטו לצדדים ורק כשהעז להביט בי ראיתי את הצבע הכחול של עיניו. שתקנו. בדייטים יש לי נטייה להוביל, להיות הקומיקאית הזאת שכבר בעשר הדקות הראשונות של המופע שלה הגבר שמולה צוחק בקול גדול עד שכל הקרח מתמוסס, אך הפעם היה לי קשה במיוחד. חשתי שלוקחים ממני את הכוח שלי, שמבטלים את הפיצ'רים הכי טובים של מערכת ההפעלה שלי, ומותירים אותי להסתדר לבד, זרוקה באי זר ללא מזוודה.

הבחור התפתל בכיסאו והדביק אותי בהתפתלות הזו ונהיה לי חם. משפט משעשע הונח לי על קצה הלשון אך משום מה עצרתי בעדי. התחלתי להזיע ונראה היה ששנינו רוצים להיעלם לתוך האור העמום של בית הקפה. נשמתי לאיטי, נרגעתי והתעשתי. החלטתי לשבור את השתיקה המעיקה לפני שהתקרה תקרוס על שנינו, העיקר שמשהו יקרה. מבוכתו וחששותיו שניבטו מבעד לעיניו הוציאו ממני משהו רך שהקרין עליו רוגע. הדיבור שלי, שבדרך כלל טס באוטוסטראדה, הפך איטי ורגוע. במקום שיחה מאולצת על פוליטיקה או מזג האוויר, הובלתי לשיחה ישירה על עצמינו. שאלתי על תחביביו ומשהו בו נדלק. הוא החל לספר על עצמו ולתאר בכנות את חלומותיו ושאיפותיו. אמר שלמרות הידע הטכני הרב שיש לו בתחום המחשבים, כרגע העבודה בגננות היא הדבר שהכי נעים לו לעשות.

טל גטרייטמן. "בדייטים יש לי נטיה להוביל"(צילום: אוסף משפחתי)

אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שפשוט הקשבתי למי שיושב מולי, בלי לשפוט, למהר להיכנס לדבריו ולהוכיח לו משהו עליי. הבנתי שכל רשימת הדברים שאני חייבת לספר על עצמי בשביל להרשים פשוט מתגמדת כשזה מגיע לדברים הפשוטים. "אני מאוד אוהבת לכתוב, לקרוא", הרהרתי בקול רם, רואה את התעניינותו גוברת ומרגישה כיצד העור שלי נפרס כמו פסטרמה כשאני הולכת ונחשפת מולו. כשהשיחה זרמה וחשתי מספיק ביטחון להעיר לו, בקשתי שיזדקף. כשעשה זאת הוא נראה לרגע כמו גבר אחר, יפה תואר ומלא בביטחון. הוא לא ידע שהערתי את זה לעצמי ושהזדקפתי בכיסאי לאורך כל הערב. את השיחה קטעה לפתע קריאת המנחה "הזמן נגמר" , קריאה שמסמנת לשנינו שהגיע הזמן לעבור לדייט הבא.

למצוא את האמת

אם מישהו היה אומר לי אי פעם שאצא לדייט עם בחור על הרצף, הייתי חושבת שהוא עובד עליי, אבל לפני כמה שבועות אכן יצאתי לערב ספיד-דייט שהיה מורכב מחמש נשים "רגילות" וחמישה גברים בגילאי ה-25-40 שמאובחנים על הרצף האוטיסטי הגבוה (את רובם אבחנו כבר בגילאי 3-5). המטרה היתה לערוך סימולציה לדבר המלחיץ עד אימה הזה שנקרא דייט, כשהמפגש הוא חלק מסדנת זוגיות שעוברים המשתתפים, אנשים עם קושי חברתי ותקשורתי, אנשים על הרצף האוטיסטי.

בג'ונגל הקשוח של עולם הדייטים כולנו נתקלים בקשיים רבים: האגו שלנו עומד בסכנה, אנו נלהבים ממישהו ויום אחרי כן מתאכזבים ממנו ונפגעים. רובנו מפחדים מדחייה, מפחדים לשחרר אהבות מהעבר, לא מעזים לומר מה אנו באמת מרגישים לצד השני ואז מתמלאים תסכולים על כך שהוא לא מצליח להבין זאת לבד. אז אם האנשים "הרגילים" לכאורה מרגישים כך, רק דמיינו מה עובר על אנשים שסובלים מחרדות חברתיות או מאובחנים עם אספרגר, דבר המתבטא לעיתים בקשיים באינטראקציה חברתית, נוקשות מחשבתית, שימוש בשפה תבניתית וקושי בהבנת שפה סמלית ומצבים חברתיים.

בשיחת הכנה קצרה של המנחים מעמותת "אנשים יוצרים חברה", עמותה שמספקת מענה חברתי לאנשים עם קשיים חברתיים ותקשורתיים שגם ארגנה את הערב הזה, נאמר לנו להימנע מציניות ולהשתדל לא להתחכם יותר מדי כי ייתכן וזה ייצור אי-הבנות. אחת הדוגמאות שמנחת הערב סיפרה לנו היא על בחור שיצא לדייט עם בחורה שאמרה שהיא מחפשת קשר שיוביל לחתונה. בראשו, הוא הבין שהיא רוצה אותו ספציפית לחתונה כאן ועכשיו, ואז ברח על נפשו עוד בטרם הגיע הדרינק הראשון. האמת? הסיפור הזה לא שונה בהרבה מגבר תל אביבי ממוצע, ועדיין נלחצתי. מי אני ללא הציניות וההתחכמות שכל כך טבועות בי?

בית קפה בלב תל אביב נבחר לארח את הערב המיועד, וכשנכנסתי העפתי מבט בסובבים אותי. הבחורים נראו לי רגילים לחלוטין, אם כי מיד הרגשתי את המתח באוויר. כל אחת מהבנות תפסה שולחן, המנחים הכריזו "מתחילים בדייט", ואם עד אותו רגע חשבתי שאני 'קולית', לפתע התרגשתי והתחלתי לחשוש שלא אדע להעביר לבחורים האלה אף מסר בונה, כי מה אם אני אצא הנרגשת והלחוצה וזאת שלא מצליחה לייצר שיחה? ובכלל, ממתי הפכתי לכזאת מומחית בדייטים שאני יכולה ללמד פתאום אדם על הרצף כיצד עליו להתנהג? בשלב מסוים עזבתי את החרדות, נשמתי עמוק וצללתי פנימה.

לדייט הבא הגיע הייטקיסט חובב מדע בדיוני שמרגיש בשל לגור לבד, למרות שהוא לא סובל בדירת השותפים שלו. אחרי שכבר השתחררתי בדייט הראשון ולמדתי לעצור את התותחים שיש לי בפה, אלא שנוהגים לשגר בדיחה או הערה צינית כל חמש דקות, החלטתי שפשוט אהיה אני. סיפרתי לו על התחביב המוזר שלי לצבוע תרשימי חתולים בחוברת ציורים שקניתי, ולהפתעתי הוא התלהב. ברגע זה היתה לי הארה שאני לא מספרת על זה בדייטים 'רגילים' כי אני חוששת שיחשבו שאני מוזרה. במקום זה אני עסוקה בלהרשים, להצחיק, להתיש את מי שמולי, העיקר שלא ידע עליי בעצם כלום חוץ מזה שייגנב עליי. למרבה הצער, בדייטים טיפוסיים גם זה שיושב מולי בדרך כלל לוקח חלק פעיל בנשף המסכות הזה, מתאמץ להרשים ולגלם דמות עד שלא נותר כל שריד לאמת על השולחן רווי העשן והאלכוהול.

לקראת סיום המפגש, אחד הגברים סיכם את החוויה: "זה סייע לי בהעצמת הביטחון העצמי ובהפחתת החששות להכיר אנשים חדשים שבסך הכול מחפשים אהבה וליהנות מקשר מגוון ומרגש", הוא אמר ולא הבין בכלל שכל הנוכחים והנוכחות בחדר הזדהו עם דבריו. אחת הנשים ציינה שהיא לא זוכרת מתי נתקלה בבחורים כל כך אמיתיים ונטולי מסיכות, ושהרגישות שלהם מעוררת השראה.

הבטתי בהם וחייכתי. אם פעם הייתי מרסנת את עצמי למען הבחור החדש שיושב מולי, הערב הזה לימד אותי שעליי לעשות ההפך. יש בחורים שיחשבו שאני חסרת מנוח ויתעייפו ממני מיד, ויש כאלה שיוקסמו מזה וייסחפו אחריי עד לירח. מה הטעם למכור אשליות או תחפושות לאדם שאני רוצה שיכיר אותי באמת? הרי האמת גם ככה תתגלה במוקדם או במאוחר, אז למה לא פשוט לספר לו על תחביב הצביעה שלי? מקסימום הוא יגיד שזה מכוער.

כשהכול נגמר, יצאתי לעיר החמה, חציתי את הרחובות העמוסים והבטתי על הרווקים שמילאו את הברים השונים. כמה מהם משחקים עכשיו, עוטים מסכות ומעמידים פנים? אני מאחלת לעצמי ולו מעט מהכנות והרגישות שראיתי אצל הבחורים שפגשתי בערב הבלתי נשכח הזה. מה שבטוח זה שבדייט הבא אנסה להאט את קצב הדיבור, לא אבקש להצחיק אף אחד, פשוט אהיה אני. עד שזה יקרה יש לי ציור חדש שמחכה שאצבע אותו כבר.