בביתה במדבר: להיות בדואית

לילה, חשוך ושקט, תאורת רחוב אין. אולי משום שאין רחוב. השלפוחית לוחצת ואני מתעניינת אצל המארחות היכן השירותים. "לא לכולם כאן יש", הן מסבירות לי. "בדרך כלל פשוט מתרחקים למקום מבודד ומתפנים". אני, הבורגנית, פחות מתחברת לאופציה, ומחליטה להתאפק.

נורה, שעבורה נדדתי לכאן, מתיישבת לידי ואני מנצלת את ההזדמנות לשאול אותה איך היא מסתדרת בלי שירותים. "יש למעלה", היא מצביעה. מבלי להבין איפה זה למעלה, רווח לי. שתי ילדות בנות עשר מציעות ללוות אותי "למעלה". כמה רחוק זה כבר יכול להיות, שאני נזקקת לליווי?

אנחנו יוצאות מהחצר והבנות מובילות אותי במעלה ההר. הכלבים נובחים והשיירה - אנחנו - עוברת. אני מדליקה את הפנס בסמארטפון ומתקדמת אחריהן לאט. כעבור צעידה ממושכת אנחנו מגיעות לצריף קטן עם דלת עץ שלא נסגרת. בפנים, פלא של ממש, שירותים עם אסלה, כיור וברז. רק אלמנט אחד פעוט חסר: מים. אין מנוס. אני מתפנה ויוצאת משם בהחלטה לא לשתות כלום עד הבוקר, כי אין סיכוי שאעשה את הדרך הזאת לשירותים בלילה, לבד.

(צילום: רועי עידן)

למשך ימים אחדים המקום הזה, שזרק אותי כמה מאות שנים לאחור, היה ביתי. בחרתי להגיע לכאן - ההגדרה המילונית של אמצע שום־מקום, אי שם בנגב - כדי להכיר את החברה הבדואית, ללמוד את הקונפליקטים, לנסות להשתלב בתרבות אחרת.

"אשמח שתבואי אבל עדיף אחר הצהריים, פחות חם פה בשעות האלה", אומרת לי נורה בשיחת הטלפון הראשונה בינינו, כשהעליתי בפניה את הרעיון להצטרף לשבט שלה, אל־עזאזמה. הרעיון הפחיד את שתינו באותה מידה, ועל כן החלטנו להיפגש קודם, לצורך תיאום ציפיות.

את המיקום המדויק נורה שלחה לי בווטסאפ. פתחתי, ואכן - אין מקום כזה על המפה. לא שם של רחוב, לא רחוב בכלל וגם לא עיר. פשוט נקודה רנדומלית, אי שם, כמה קילומטרים דרומית לירוחם.

את פניי קיבלו אוהלים וצריפי פח, הפזורים על הגבעות. פחות מפחיד משנדמה, הירהרתי, רגע לפני שגיליתי שהדרך עוד ארוכה. במקום שאליו אני מגיעה אין אפילו כביש, רק אבנים, סלעים וחול.

נורה מקבלת אותי בחיבוק. היא צעירה, רזה וקטנה, ולהפתעתי לבושה קצת כמוני: חצאית ארוכה, חולצה עם שרוולים ארוכים, ולראשה מטפחת. אנחנו נכנסות יחדיו לאוהל ענק ומרשים, מכוסה שטיחים מקיר לקיר. "כאן אני מקבלת ומדריכה קבוצות מכל הארץ, של אנשים שבאים להכיר אותנו", היא אומרת, ומפנה לדף הפייסבוק שלה (פיוז'ן בדואי - א"ש).

אנחנו מתיישבות על מזרנים וכריות ארוגות בבדים צבעוניים. על השולחן הנמוך מוצבת קערה מלאה בתמרים גדולים ויפים, ולצידה קנקן נירוסטה מלא בתה מתוק. "גם דתיים יכולים לשתות את התה", היא מפתיעה בבקיאותה. רוח נעימה נושבת, שעה שאנחנו מדברות על סיפור חייה הייחודי.

(צילום: רועי עידן)

ללכת לעזה

היא בת לשבט אל־עזאזמה, שלדבריה הוא הגדול בישראל. אביה, איש צבא, החליט להתחתן עם ערבייה מעזה, "כי הוא חיפש מישהי מודרנית ומשכילה יותר ולא רצה אישה בדואית". ההורים של אמהּ הסכימו לשידוך בתנאי אחד: "תגורו בבית נורמלי ולא באוהל".

כך, נורה גדלה ולמדה בירוחם כילדה ישראלית לכל דבר, במקום עם השבט והמשפחה של אביהם. כשהגיעה לגיל 16 הציעה לה אמה להתחתן, ונורה, שדווקא אהבה את הרעיון, פגשה את עטלה, בחור בדואי בן 18. היא התלהבה, והשניים נישאו ועברו לגור יחד עם השבט. בבת אחת החיים השתנו.

משבר.

"אחרי שגדלתי בעיר, פתאום נאלצתי לחזור אחורה בזמן", היא מודה. "לא היה חשמל למעט שעה אחת ביום מגנרטור, לא היה מקרר, לא היה מזגן. התרגלתי להתקלח כמה פעמים ביום, וכאן לא היו מים, וכשכבר היו - רק לשעה אחת ביום, ומים קרים. לא היה לי כלום. חוויתי משבר מטורף ורציתי להתאבד".

אם לא הספיקו התנאים הפיזיים, נורה חוותה ניכור מכל הכיוונים: חבריה הישראלים ללימודים לא הבינו מה היא חוזרת פתאום לשבט, וחבריה לשבט ראו בה זרה שלא הולכת בתלם. "אסור לאישה לצאת לבד, אסור לצאת בלילה, אסור להיכנס לבית קפה", מפרטת נורה. "הייתי רגילה לצאת עם חברות לבלות ופתאום מיליון איסורים. הייתי צריכה לשנות את הלבוש, לכסות את הראש ולעבור ללבוש שמלות ארוכות כמו דתייה".

בתחילה סירבה לשתף פעולה, והמשיכה ללבוש מכנסיים ולכסות את הראש רק בחברת השבט. לבית הספר המשיכה להגיע כרגיל, אבל היחס כלפיה השתנה. "הייתי נערה חברותית מאוד ופתאום כולם התרחקו ממני. זו הייתה תקופה קשה, לא קיבלו אותי בשום מקום. סבלתי מנידוי חברתי וגם מקשיי הסתגלות לתנאים הבסיסיים שנלקחו ממני".

למרות הקושי, נורה החליטה להישאר. "לא היה לי קל בכלל", היא מודה. "עשיתי סרטים, הייתי בן אדם שכל העולם סביבו, ומצאתי את עצמי לבד. זה היה נורא. גם לא יכולתי לחזור, אבל לאט־לאט גיליתי עולם מרתק".

כשסיימה את התיכון החלה לעבוד בבית ספר בדואי, שם הכירה בנות מהשבט שממש לימדו אותה איך להיות בדואית טובה. כך הפסיקה ללבוש מכנסיים, הבינה את הקודים ובעיקר, קיבלה עצה לחיים: לערוך ארוחה ענקית. "זה כרטיס הכניסה שלך לשבט", הסבירו לה.

(צילום: רועי עידן)

כצאן לטבח

הכנסת האורחים היא כלל בסיסי אצל הבדואים, ויש לא מעט חוקים שקשורים בזה, חוץ מעניין שחיטת הכבשים שהוא טקס בפני עצמו. למשל, "אם אני מזמינה אותך שלוש פעמים ואת לא מגיעה, עברת על החוקים ואת לא מכובדת בעיניי", מפרטת נורה. "ואם הגעת - את חייבת להזמין אותי חזרה. המטרה: להיות מוזמנת לכמה שיותר ארוחות. בדואי שלא עורך ארוחות הוא לא בדואי, בשביל זה מגדלים פה כבשים".

קשה לפספס את המקום המרכזי שתופסות הארוחות בחיי הקהילה. כבר ביום הראשון שלי, הוזמנתי לכזו. אצל נורה ועטלה. בכניסה לצריף, מראה לא שכיח לעיניים עירוניות: עשרות נשים מבוגרות יושבות על מזרנים, כשפניהן מכוסות לחלוטין למעט העיניים. כולן יחפות, וכפות רגליהן מאובקות - סימן מובהק להיעדר פחד, כי עקרבים ונחשים יש כאן לרוב.

נורה עורכת היכרות ביני לבין אמהּ, שמראה לי מיד את בתה הקטנה. "אני ונורה ילדנו בהפרש של שבוע", היא חושפת. "לכל החברות של נורה יש כבר חמישה או שישה ילדים, אבל היא חיה כמו ישראלית ויש לה רק ילדה אחת".

אני עוברת בין הבנות, מכירה עוד בדואיות שתארחנה לי לחברה בימים הקרובים. למשל, אמירה, אמא לשבעה ילדים, שמיד מפגיזה אותי בשאלות. "את דתייה? שומרת כשרות? איך תאכלי כאן?" גם היא מפגינה בקיאות. "אני לא דתייה", היא מיד ממשיכה. "לבדואים יש אורח חיים מסורתי ולא דתי, אבל בשנים האחרונות הדת תופסת את מקומה של המסורת".

בניגוד לנשים המבוגרות בשבט, הצעירות דווקא מדברות עברית יפה. הן מחמיאות לי על השמלה, ואמא של נורה מציעה לתפור לי עוד כאלה. "זה בד חפיף", היא אומרת. "יותר פשוט לתפור". אנחנו נסחפות לשיחות על אופנה. כחרדית, אני מבינה את הקושי שעליו הן מדברות, לרכוש שמלות ארוכות עם שרוולים ארוכים, ומספרת להן על מעצבות אופנה חרדיות שהתחילו לתפור ולמכור באופן עצמאי שמלות צנועות.

עוד אנחנו משוחחות, ובחורה עם גיגית גדולה ומשפך ניגשת אליי ומסמנת לי להושיט ידיים, כדי שתוכל לשפוך עליהן מים. קצת כמו טקס נטילת הידיים לפני אכילת לחם אצלנו, היהודים.

"מאוד נקיים בדת שלכם, נכון? באוכל, בשחיטה", אומרת אמירה, ואנחנו עוברות לדבר על הרגלי והלכות שחיטה וכשרות. רוב הבשר שמותר לבדואים, הוא גם כזה שכשר עבור היהודים. חוץ מגמלים, עניין תרבותי אני מניחה. "אכילת גמל זה נדיר", אומרת אמירה, "אבל מותר לאכול כי הוא אוכל עשב בריא".

אחת הבדואיות הצעירות משתפת את דעתה, שצמחונות מוסרית הרבה יותר. מתברר שגם בחברה קרניבורית, שאכילת בשר הוא חלק מהותי מחיי הקהילה, העמדה הזאת תופסת מקום.

האוכל מגיע. שתי נשים פורסות מפה חד־פעמית על הרצפה, ואחריהן יוצאות מהבית נשים נוספות, אוחזות בידיהן קערות ענק עמוסות באורז צהוב שעליו מונחים נתחי עופות או בשר כבש, לימונים חיים וחתיכות פלפל חריף. הכמויות לא הגיוניות.

(צילום: רועי עידן)

אני מביטה סביב. אין צלחות ואין סכו"ם, פשוט חופנים את האוכל בידיים ומכניסים לפה. הכי קרוב לטבע, וכל כך רחוק מכללי הנימוס שעליהם אנחנו גדלים. את חוט המחשבה שלי קוטעות הילדות, שנכנסות למאהל עם כוסות חד־פעמיות ובקבוקי קוקה־קולה. אין משל טוב יותר לערבוב התרבויות מאשר טקס האכילה הזה, כשעל השולחן המשקה שהוא סמל לתרבות המערב.

הריח המשכר של האוכל מתפשט בחצר, ובתוך רגעים ספורים כל החתולים מתקבצים סביבנו. בלי שליטה, אני מתחילה לצרוח, ולבנות אני מסבירה שיש לי פוביה מחתולים משום שחתול קפץ על הפנים שלי בילדותי. "החתול הזה נשאר לך בלב", אומרת אחת מזקנות השבט בערבית מהולה בתנועות ידיים, כדי שאבין.

"אנחנו מגדלות את החתולים בגלל העקרבים", אומרת לי אחת הצעירות. אני מביטה בדאגה סביב. למזלי, הבדואים אוכלים מהר. אין צורך בגינונים מיותרים. עשר דקות וקמים. ילדה קטנה מסתובבת עם מגבונים, ואחרת עוברת שוב עם הגיגית והמשפך.

במשך כל הזמן הזה נורה מסתובבת, מזיעה, מתרוצצת. "אצלנו זה לא מכובד שהמארח יושב", היא מסבירה, ספק מתנצלת. "הוא צריך כל הזמן לדאוג לאורחים. אם רואים אותך יושב - סימן שאתה לא מארח טוב. לארוחה הזו הזמנו שלושה כבשים - 1,500 שקל לראש - אבל החלטנו לשחוט רק שניים כי ידענו שיש היום חתונות ויגיעו פחות אנשים".

אתם קונים אותו חי? אני תוהה־נחרדת. "בטח", אומרת נורה. "כל העניין זה לשחוט, כמו אצלכם קורבן תודה, הדם צריך להיות בפתח הבית".

עטלה נכנס לחצר המעושנת - אלוהים, מעשנים כאן בלי הפסקה - ומיד פונה אליי. "הבנתי שלא אכלת", הוא אומר. "אני יורד לירוחם לקנות לך פיצה או משהו כשר". אני מנסה להתחמק, אבל הוא מתעקש: "את חייבת. זה לא אירוח אם לא תאכלי אצלנו".

נו, מנהג זה מנהג. למרות שנורה מספרת שהדור הצעיר קצת מורד במנהגים. למשל, "הם מגישים באירועים כפיות או מגבונים", מתעצבת נורה. "אצלנו זה לא היה. למה לא לשמר את המסורת היפה שלנו? אנחנו לא רוצים שזה ייכחד".

(צילום: רועי עידן)

מחוץ לחוק

אנחנו נכנסות לסיור בתוך הבית, ופתאום אני שוב קופצת בזמן, כמעט לימינו אנו. הבית משופץ ויפה, הקירות מעוטרים בקישוטי גבס, מנורות יפות תלויות בכל חדר, יש מזגן, ספה חדשה, מטבח בעיצוב מודרני וחדשני, ורצפה מרוצפת בקרמיקה יפה. החדר של בתם היחידה איה, בת 11, מפואר ממש. במרכזו מיטה זוגית שעליה מונח דובי ענק, ולצידה מִכְתָּבָה חדשה. לרגע אפשר לשכוח שאני בתוך צריף עשוי פח.

בחצר הבית מְכל ענק שממנו הם שואבים מים במשאבה חשמלית. על המים הם משלמים למדינה, אבל את החשמל הם צורכים בחינם באמצעות לוחות סולאריים שקנו בעשרות אלפי שקלים. בגלל שכמות החשמל מוגבלת, בלילות הם נאלצים לנתק את המקרר כדי שיהיה מספיק חשמל להדליק את המזגן בשעות הצהריים החמות.

אני תוהה בקול, מה בעצם הם מקבלים מהמדינה. "חינוך, קופות חולים, ביטוח לאומי", אומרת נורה. "אבל אין רווחה ואין עובדות סוציאליות, אין תשתיות ואין משחקים. הילדים הם הקורבנות. השבט שלנו מונה כ־200 אלף אנשים שמפוזרים בכל הנגב, מעבדת עד באר־שבע, והבתים שלנו לא־חוקיים. אפשר מחר להרוס אותם, אבל יש הסכמות בעל פה שמה שקיים לא ייהרס. לילדים שלנו כבר לא נוכל לבנות בתים לידנו. היו קבוצות שהתבקשו לעבור לאזור אחר, וגם שם הבתים עדיין לא־חוקיים".

שיעורי האבטלה כאן גבוהים במיוחד ורוב הבדואים העובדים, עושים זאת במפעלים או עם הצאן. אגב, ממש עד לימים אלה, בהיעדר שירותי תברואה בסיסיים, הם נאלצים לשרוף את האשפה. "למזלנו ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון תרם לנו עכשיו עשרה פחים", אומרת נורה, "ועל הפינוי נשלם באופן עצמאי".

עטלה הוא סטודנט לתואר ראשון בחינוך, וגם נורה לומדת לתואר ראשון. שניהם מודים שהשכלה היא עניין חדש יחסית בחברה הבדואית. דווקא את איה הם בחרו לא לשלוח לבית ספר ממלכתי רגיל, "כי אני רוצה שתחיה בתרבות שלנו ולא תעבור את מה שאני עברתי", מסבירה נורה.

אנחנו יוצאות לחצר האחורית, והירח, כמעט מלא, מאיר את ההרים הנשקפים מולנו. "היינו לוקחות אותך לטייל פה עכשיו אבל אנחנו מפחדות", אומרות נורה וגיסתה מרים. "לפני שבוע ביקרה כאן כנראה להקת צבועים וטרפה כלבים וכבשים".

משועשעות, אולי מפחדיי, הן משתפות אותי במפגשים עם בעלי החיים. מרים מתארת איך רצה בבהלה כשמצאה עקרב על המגבת ביציאה מהמקלחת, ונורה דוחקת בה: "ספרי, ספרי לה איך הרמת בטעות את הנחש ביד".

המפגשים עם העקרבים והנחשים יכולים לשעשע רק בדיעבד, בסיפורים. במציאות, זה עלול להסתיים באופן טרגי. "ממש לא מזמן נעקץ כאן תינוק בן שנה מעקרב", הן אומרות. "כשהוא הגיע לבית חולים כבר היה מאוחר מדי, ורק אחרי שהילד נפטר מצאו במיטה שלו עקרב. יש עוד מישהי שרעתה את הצאן רחוק ונעקצה. לא היה לה טלפון אז היא פשוט רצה ורצה את כל הדרך, מה שגרם לארס להתפשט לה בגוף במהירות והיא הפכה לנכה".

מתברר שלבדואים יש תפילה מיוחדת להגנה מפני מזיקים, שבתרגום חופשי לעברית היא אומרת, "שלמה בן דוד תרחיק מאיתנו את העקרבים והנחשים". אם הלחש לא עוזר, ישנו רופא מיוחד לעקיצות. את כוחו, מתברר, הוא מקבל ממש עם לידתו מרופא אחר.

איך?

"ברגע שהוא יוצא לעולם, עוד לפני שהוא יונק, רופא עם כוחות ריפוי צריך לירוק לו בפה שלוש פעמים. אחר כך צריך לשמור על הילד, שלא יהרוג לעולם שום יצור חי. אפילו לא נמלה. וכשמישהו מוכשר, הוא מכה על מקום ההכשה וכל הארס יוצא. יותר מזה", הן מוסיפות, "פעם מצאנו עקרב וילד עם כוחות צייר סביבו מעגל, והעקרב פשוט לא יצא מהמעגל".

חֲבָרות מסורתיות, אני מבינה, מאמינות בלב שלם באמונות שונות. אבל האם נורה, המודרנית, באמת מאמינה בזה? "ניסיתי את זה", היא מודיעה. "יום אחד קיפלתי כביסה וכנראה שהעקרב התחבא באחד הבגדים. פתאום הרגשתי צריבה קשה כמו אש, אז הלכתי לרופא כזה, הוא הכה לי על היד והכאב נעלם באותו רגע, כאילו הוא שאב את הארס".

אחר כך היא מספרת לי על ילדה בת ארבע שהובהלה לטיפול נמרץ בבית החולים, במצב קשה, ושם רופא בדואי עם כוחות ריפוי הציל את חייהושרופא בדואי עם כוחות ריפוי שעבד שם הציל את חייה. ויש גם חיסון: "מורחים על הפִּטמה של האם ארס של עקרב, והתינוק שנולד יונק את זה ומחוסן נגד הארס".

(צילום: רועי עידן)

"מאמינים בשלוש הדתות"

לפנות בוקר נכנסים אל הבית. עטלה דואג לי לכרית נוצות ולשמיכה נעימה ויוצא לישון במאהל. עניין של הרגל. בבוקר נורה מראה לי שבבית, בחדר השינה שלהם, יש שירותים ואמבטיה. חמישה כוכבים. איה מסבירה לי איך להרים את המתג שמפעיל את משאבת המים החשמלית, ואני מפעילה ורואה איך הברז שמוברג קלות לקיר מתנדנד. אני מצחצחת שיניים, בזמן שעטלה קופץ לירוחם להביא לנו בורקסים ומאפים כשרים.

אנחנו חוזרות למאהל, והפעם מונחים על השולחן המוקשים האמיתיים. למשל, מעמד האישה. לילה קודם, כמה מהנשים שנשארו לפטפט איתי אחרי הארוחה טענו שבניגוד למיתוס, כל החוקים בחברה הבדואית הם לטובת האישה. "בשבט שלנו לא מחתנים אישה בכוח, וגם אם מפעילים עליה לחץ היא יכולה לברוח לשייח' הכי קרוב לביתה, שיכול לבטל את ההצעה", אמרו. "או, למשל, אם גבר מכה את אשתו ואבא שלה לא מתערב, היא יכולה לברוח לשייח' שיציב לבעל ולאבא תנאים".

זאת ועוד, טענו, הפוליגמיה נפוצה בחברה רק משום שלרוב הגבר לא בוחר את אשתו הראשונה אלא היא נבחרת עבורו, ולכן חלק גדול מהגברים נושאים אישה שנייה שהיא בחירת ליבם. לגבר אסור לגרש את אשתו בשום מצב, ורק היא יכולה להחליט להתגרש ברצותה.

נורה קצת פחות מגוננת, ומודה שהאישה הבדואית מוחלשת, בעיקר אם אין לה בנים שיגנו עליה ועל בנותיה. "כל אישה רוצה ללדת לפחות בן אחד", היא אומרת. "זה נותן לה המון כוח והגנה. למשל, אם בעלה נפטר - הבית לא שלה אלא של המשפחה שלו, והיא חוזרת בלי רכוש להורים שלה. אבל אם יש לה בן, הוא יורש את אבא שלו והיא יכולה להישאר".

הידע של נורה ועטלה בכל הדתות מרשים. נראה שהם לא קונים את מה שמספרים להם, וחוקרים ובודקים בעצמם הכל. "אנחנו מאמינים בשלוש הדתות", אומר עטלה, "שכל הדתות הן דת אחת, וכשהמשיח יבוא הוא יסדר את הכל. יש מנהגים שהבדואים לקחו מהאיסלאם ויש מהיהדות, למשל אנחנו אבלים שבעה ימים ועורכים אזכרה ביום הפטירה כמו היהודים, כשבאיסלאם נהוגים רק שלושה ימי אבל. השבט שלנו לקח יותר מנהגים מהיהדות מאשר מהאיסלאם, אבל בשנים האחרונות אפשר לראות את השפעת האיסלאם מבתי הספר חודרת אלינו".

היום חולף בעצלתיים, ובלילה, אחרי ארוחת פיצה כשרה משותפת, אנחנו נענים להצעה של זוג חברים משותף - משה ויעל גלנץ מירוחם - ונוסעים יחדיו למכתש בעיר הגדולה ירוחם, או בשמו המוכר יותר, המכתש הגדול לתצפית כוכבים עם טלסקופים. זהו לילה של מטר המטאורים – הפרסאידים – והמכתש מלא במטיילים. מדי פעם נשמעת קריאת התפעלות ממטאור שחוצה את השמיים.

"הדבר הכי יפה אצלנו", מספרת נורה בעודנו בוהות בשמיים, "הוא שאנחנו 200 אלף איש שמסתדרים בלי משטרה. גם אם אסע לטיול לשבועיים, אני לא צריכה לנעול את הדלת. אף אחד לא ייכנס לגנוב".

יעל מרימה את גבותיה. בדיוק עכשיו, היא מספרת, פנו אליהם בדואים בהצעה לשמור על אתר בנייה, והם חוששים משום שכולם יודעים שבמקרים רבים מאוד מדובר בעצם בפרוטקשן. מי שלא משלם, באורח פלא מגיעים אליו אורחים לא קרואים, גונבים חומרי בנייה, גוזרים חוטי חשמל ומשאירים נזקים של עשרות אלפי שקלים.

נורה מסבירה שהפוגעים והוונדליסטים הם לא בהכרח אלה שמבצעים שמירה, אלא שמדובר בכנופיות של בדואים, ואלה לא ייגעו בשטח שבדואי שומר עליו ומתפרנס ממנו. "אלה נערים צעירים שלא מוצאים עבודה", מגוננת נורה.

"גם אני הייתי תקופה בלי עבודה", עונה לה יעל. "אבל זה לא תקופה - זה כל החיים", ממשיכה נורה בלהט. "זה לא כמו אצלכם, שמסיימים תיכון. אצלנו הם לא יודעים קרוא וכתוב. ושום מקום עבודה לא מקבל אותם. אין להם ברירה. חוץ מזה, כל הגניבות שהיו בירוחם זה לא אנחנו, אלא שבט אחר".

הוויכוח הזה יכול להימשך עוד שעה ארוכה, והשמיים יפים מכדי שנבזבז את הזמן על דיונים עקרים. כשאחרון המטיילים עוזב, בסביבות אחת בלילה, אנחנו עוזרים למשה וליעל לקפל את הציוד, להרים את הטלסקופים ולגלגל את המחצלות. לפתע מתגלה לעינינו, ממש מתחת למחצלת, עקרב גדול במיוחד. עטלה לוקח אבן והורג אותו.

(צילום: רועי עידן)

לרעות את העור

שעת בוקר מאוחרת. נורה ואני יוצאות לבית דודתה, חמדה, כדי לרעות יחד איתה את הצאן. כשאנחנו מגיעות, חמדה מנשקת אותי שלוש פעמים ומארגנת לי כיסוי ראש. העדר - עשרות כבשים ועוד שני חמורים נלווים - יוצא לדרך. בתחילה אני מובילה חמור רתום, וכשהדרך נעשית הררית וקשה, חמדה עולה ורוכבת עליו.

"המדבר קשה", היא אומרת, ומציעה לי לעלות על החמור. אני מסרבת בנימוס, ומודה שהפחד מדבר מגרוני. הכבשים דוהרות, להן קל יותר, ומדי פעם חמדה צועקת להן בקולה הצרוד והן מסתובבות אליה. כעבור 40 דקות הליכה בחום הכבד, אני מרגישה שנשמתי פורחת ממני.

אנחנו נכנסות לנקיק בין הסלעים, ונשכבות שם חצי מעולפות. "אל תדאגי", מזהה נורה את החשש שלי. "הנחשים והעקרבים לא יוצאים בחום הזה". מקווה שהיא צודקת.

שקט מוחלט מסביב, תחושה של ניתוק מהעולם. רק לאחר דקות ארוכות אנחנו יוצאות חזרה, וחוצות את הנוף המדברי. באמצע הדרך אני מפספסת סלע ונמרחת על האדמה. חמדה נבהלת ומציעה שוב את החמור. אני מהרהרת ומסרבת. כעבור עוד זמן מה - בחום הזה איבדתי תחושת זמן - אנחנו מגיעות לנקודת תצפית גבוהה, בקצה הצוק. הנוף עוצר נשימה.

חמדה אוספת זרדים, מדליקה אש קטנה ומניחה עליה סיר קטן מפויח עם מים להרתחה. אחר כך היא מוציאה תערובת של צמחים ופרחים ומכינה תה מתוק. אנחנו שותות, ואוכלות פיתה עם טונה, עגבנייה ובצל. הכי פשוט, וכל כך טעים אחרי הדרך המתישה.

בסיום הארוחה חמדה נשארת עם העדר, ונורה ואני צונחות לתוך הרכב של עטלה, שהגיע לאסוף אותנו. בערב, עוד ארוחה: הפעם מנגל עם משפחת גלנץ. בדרך לקניית הבשר, עדן בת ה־12 משבט גלנץ ואיה בת ה־11 משבט אל־עזאזמה יושבות יחדיו ומלמדות זו את זו לספור עד עשר בשפתן.

הנה תמו עוד יום וערבו. נורה ועטלה נשארים לישון באוהל, ואני נכנסת פנימה לצריף. בבוקר אנחנו נפרדים בחיבוק ובהבטחה למפגש חוזר. בארבעת הימים שלי כאן הכרתי עולם אחר, חדש־ישן. בחרתי לא להתעסק בשיעורי הפשיעה, בחוקיות ההתיישבות או בכל נושא פוליטי אחר. רציתי רק להכיר את בני השבט כאזרחים שחיים לצידנו בארץ הזאת עוד לפני קום המדינה. הרגשתי שזכיתי.