שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מורות לחיים בצל טרור וסכסוך: יהודייה, נוצרייה ומוסלמית מחפשות דיאלוג
    אחותה של יונת פורטוגז נרצחה בפיגוע בקו 300, אחיה של חנין מזאוי נהרג מכדור של חייל צה"ל, והילין זעריר-נזאל שנשואה לפלסטיני מרמאללה מתמודדת עם השפלות במחסומים. ובכל זאת שלושתן, מורות במערכת החינוך, פועלות יחד להפגיש ילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים. "מאמינות שזה יצליח"

     

     

    אם יש צומת אחד מרכזי לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולחיים כאן, כנראה שיונת פורטוגז, חנין מזאוי והילין זעריר־נזאל נפגשות בו. הראשונה, מורה לאמנות, איבדה את אחותה, אירית פורטוגז, באירוע חטיפת האוטובוס שהפך ל"פרשת קו 300"; השנייה, ערבייה נוצרית ומורה לאנגלית, איבדה את אחיה אליה מכדור שירה חייל צה"ל; והשלישית, מוסלמית מג'לג'וליה, נשואה לפלסטיני מרמאללה ומלמדת ערבית ומרכזת את חטיבת הביניים בבית ספר יהודי־ציוני במיוחד.

     

    על אף שלכל אחת מהן סיפור שיכול היה להרחיק אותן מהנרטיב של הקיום המשותף, שלושתן משתפות פעולה בפרויקט "דיאלוג וזהות" של קרן תל"י בשיתוף מרכז רוסינג, שפועל בבתי הספר שבו הן מלמדות. יחד, הן מפגישות במהלך השנה מאות תלמידים יהודים וערבים מרחבי הארץ במטרה ברורה ולא מובנת מאליה בימים האלה: לתת פנים ל"אחר", באמצעות ביקורים בבתי ספר אלה של אלה, סיורים בבתי כנסת, מסגדים וכנסיות, ועוד.

    פרויקט חינוכי מורות ערביות ויהודיות יח (צילום: אלי דסה)
    מימין: פורטוגז, מזאוי וזעריר-נזאל(צילום: אלי דסה)

    יומיים לפני שנפגשנו איתם הכריז נשיא ארצות־הברית דונלד טראמפ כי כחלק מסדרת צעדים שמטרתם להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית, תופסק גם העברת התקציב - עשרה מיליון דולר בשנה - לפעילויות דו-קיום כמו זו, בין ישראלים ופלסטינים.

     

    המפסידים, במקרה הזה, עלולים להיות הילדים שגם כך הולכים ומתרחקים. היעדר היכרות מוביל לניכור, ניכור מוביל לפחד, והפחד מוביל לשנאה. "טראמפ מחפש רק רייטינג", סבורה מזאוי . "יש פה ניסיון לעשות איזשהו סדר", חולקת עליה פורטוגז. "אני מבינה שיש שימוש לא נכון בכספים, והם לא מגיעים בכלל ליעד שלהם, אלא לגורמי טרור".

     

    ושלושתן בטוחות שזה לא ישנה את המציאות בשטח, בוודאי לא בפרויקט שלהם שאינו ממומן מהכספים הללו. "ההחלטה לא תעצור את זה", אומרת פורטוגז, וזעריר־נזאל מצטרפת: "זה לא יפסיק. גם אם יפסיקו את המימון, וגם אם יש הרבה אנשים שלא מאמינים בזה, יש לי אמונה בזה. זה מפעל חיים".

     

    זורעים בדמעה

    יונת הייתה האחות הגדולה של אירית פורטוגז ז"ל, החיילת שנהרגה באירוע חטיפת האוטובוס קו 300 באפריל 1984. לדבריה אחותה כלל לא פחדה מהחוטפים. "גדלתי עם ערבים בסביבה, שעבדו אצלנו במושב", מספרת יונת. "הם היו ישנים אצלנו בבית והכרנו את המשפחות שלהם מעזה. היינו אוכלים ביחד ותמיד ידענו שערבים הם חלק מאיתנו. החיבורים היו כבר מההתחלה, והם היו טבעיים".

     

    בתור ילדה, מספרת פורטוגז, נהגו היא ובני משפחה לטייל בעזה. "ככה התנהל העולם, עד שזה התחיל להשתנות", היא אומרת. "היה לנו עובד בשם רמדאן שמאוד דאג לאבא שלי. בשלב כלשהו רמדאן הודיע שהוא עוזב אותנו. שמתי לב שזה גרם לאבא שלי להיות מאוד עצוב, והוא אפילו בכה. לימים הוא סיפר לנו שמכריחים שם ערבים כמו רמדאן לצאת לפיגועים, ומאיימים עליהם שבמידה ויחליטו לא לעשות זאת, יפגעו בבני המשפחה שלהם. לכן, רמדאן העדיף פשוט לא להגיע יותר, כי הוא מאוד אהב אותנו. לאחר שהפסיק להגיע, למשפחתו אזל הכסף. אני זוכרת שאבא שלי נסע מדי פעם למחסום כדי להעביר להם כסף".

     

    הקשר עם משפחתו של רמדאן ניתק במהלך השנים, אז טרום ימי האינתיפאדה הראשונה, והמציאות הלכה והפכה אלימה יותר. את הבילויים, טיפולי השיניים ותיקון המכוניות של הישראלים בעזה - מציאות שכיום לא ניתן אפילו לדמיין - החליפו הפגנות, מהומות וגם פיגועי טרור אחרי שנים שקטות יחסית. בין השאר, היה זה אירוע חטיפת האוטובוס.

    פרויקט חינוכי מורות ערביות ויהודיות יח (צילום: אלי דסה)
    "מבחינתי ומבחינתה ערבים תמיד היו קודם כל בני אדם"(צילום: אלי דסה)

    "הכאב הוא מאוד גדול כי אחותי נהרגה, אבל מבחינתי ומבחינתה ערבים תמיד היו קודם כל בני אדם", אומרת פורטוגז. "היא לא פחדה בכלל באוטובוס ולא מהחוטפים. בסופו של דבר היא נהרגה מאש כוחותינו, וזה מסוג המקרים שהיו יכולים להסתיים אחרת אם רק היו מדברים. לא היה צריך לפרוץ לאוטובוס, הרי למחבלים לא היה נשק משמעותי. אין כמובן שום הצדקה לחטיפה, וברור לי שמי שחטף דמו בראשו, אבל החילוץ היה צריך להתנהל אחרת".

     

    כמעט חצי יובל חלף מאז אותו אירוע, שלא ירד מסדר היום במשך זמן רב, לא בגלל החטיפה כמו בגלל הדרך שבה הסתיים: שניים מתוך ארבעת המחבלים נהרגו בעת ניסיון ההשתלטות על האוטובוס החטוף, ושני המחבלים הנוספים הוכו למוות בסמוך לזירת האירוע על ידי חברי צוותו של אהוד יתום, אז ראש אגף המבצעים בשב"כ. משם התחילה מסכת של ועדות חקירה, טיוח ושקרים.

     

    לתפישתה של יונת, כל זה יכול היה להימנע אילו התנהל דיאלוג, ואולי בין השאר בשל כך היא מקדישה כיום את חייה בדיוק למטרה הזאת: לתת לתלמידים, יהודים וערבים, את ההזדמנות להיפגש ולדבר. "במקרה שלי, אם היה לי איזה שיח קטן עם אירית, היה לי ברור שזה מה שהיא הייתה רוצה שאעשה", היא אומרת. "מהאוטובוס האיום ונורא, הפוגעני והאלים הזה אנחנו צריכים לרדת, ואפשר".

     

    אפשר?

    "אפשר. הילדים נפגשים ואז הם מגלים שהילדים מהצד השני, למשל, הולכים לחוג פסנתר וכמובן גם אוהבים לשחק כדורגל. בסופו של דבר נזרע פה זרע, ומעבירים אותו הלאה. אנחנו לא מחפשים פתרון פוליטי".

     

    "פה יש מטרה"

    טרגדיה קשה פקדה גם את משפחתה של חנין, שנולדה בארצות־הברית לאב ערבי תושב נצרת ולאם אמריקנית. בשנת 2000 חזרה המשפחה לישראל והתיישבה בנצרת, ומזאוי הצטרפה לצופים, שם פגשה את בעלה.

     

    שבע שנים מאוחר יותר, בעת שביקרה באירופה במסגרת פרויקט דו־קיום של הצופים, התקשרו הוריה והודיעו לסבתה שהייתה לצידה, שאחיה הקטן אליה נהרג. התברר שבדרכו לחיפה עם חבריו, עצר אליה בביתו של חבר נוסף, חייל בצה"ל. "היה לו רובה והוא רצה להראות להם אותו", משחזרת חנין. "הם עלו למעלה, והוא הראה להם את הנשק ושאל אותם לאן לירות. אחי אמר 'תירה בי', וזה מה שקרה. כך אחי נהרג. בית המשפט קבע שזו רשלנות, אבל מישהו צריך להסביר לי איך מה שקרה שם היה רשלנות. החייל הזה נכנס לבית הסוהר והיה שם במשך שלוש שנים. רק לפני שישה חודשים גיליתי שכאשר הוא יצא מהכלא, הוא שינה את שמו וכעת קוראים לו כמו לבעלי".

    פרויקט חינוכי מורות ערביות ויהודיות יח (צילום: אלי דסה)
    "אנחנו מראים להם שאנחנו לא נראים אחרת"(צילום: אלי דסה)

    את שנותיה באוניברסיטה היא מגדירה "שחורות". "לבשתי רק שחור במשך שלוש או ארבע שנים", היא מספרת. בהמשך הצליחה לשכנע את אחיה הגדול לעזוב עבודה מצליחה בארצות־הברית ולחזור ארצה. "אמרתי לו שלא נולדתי בת יחידה, והוא החליט לחזור. שיכנעתי אותו שהמשפחה יותר חשובה מכסף. הקרבתי המון ובאיזשהו שלב הגיע תורו".

     

    היום הוא דוקטור במכון ויצמן ומרוצה מכך שחזר, אבל היא מדגישה ש"הכל השתנה מאז שאחי נהרג. לפני כל רגע של אושר אנחנו בוכים. כשאני ואחי התחתנו בכינו, וגם כשנולדו הילדים שלנו".

     

    ובכל זאת, מזאוי מחוברת מאוד לחיים בישראל. "אנחנו יכולים לחזור לארצות־הברית בכל רגע נתון, אבל טוב לי פה", היא אומרת. "אני באה ממשפחה אמידה ומנוף של שדות תירס, והכל בארה"ב כל כך 'בסדר', אבל פה יש מטרה".

     

    המטרה, בדומה לזאת של פורטוגז, היא לשנות את המציאות כאן, למשל. "אנחנו לא מלמדים את הילדים שום דבר", היא מסבירה. "לא על ישראל או על ערבים ויהודים או דת. אנחנו לוקחים אותם לטיול, לחוויה שבה אנחנו מראים להם מי אנחנו, הערבים. אנחנו מראים להם שאנחנו לא נראים אחרת, אנחנו לא מתלבשים אחרת ובתור בני נוער אנחנו גם לא חושבים אחרת. החוויה הזו הולכת עם הילדים לכל החיים. גם הילדים הערבים לא מכירים את הדת היהודית. הילדים היהודים אולי פגשו ערבים, אבל אף פעם לא עצרו לדבר איתם. כשהם פוגשים אותם לראשונה, הרבה דברים משתנים".

     

    הפלסטינית שמגדלת חיילים

    בסוף טקס יום הזיכרון האחרון קיבלה הילין הודעה אחת בוואטסאפ שהצליחה לרגש אותה במיוחד. "הרבה מחשבות רצו בראש שלי ביום הזיכרון הזה", כתב לה הורה לאחד התלמידים בבית הספר תל"י בהוד־השרון, "אבל תמונה אחת ביום הזה לא יוצאת לי מהראש: הרגע הזה שבו את מחבקת חיילות במדים. המלחמות והשנאה מתחילות מלמעלה, אבל אהבה וחיבוק מתחילים מלמטה, מהאנשים. ראיתי כמה הן אוהבות אותך וכמה את אוהבת אותן, והלוואי שהמשפחה שלך הייתה עומדת שם ורואה את זה. הלוואי שכל הגזענים, האלימים, המכפישים והשונאים היו עומדים במקומי ורואים את התמונה הזו, של מורה לערבית מג'לג'וליה שנשואה לפלסטיני שעוצרים אותו במחסום כל שני וחמישי ומביישים אותו ואותה. תלמידות שהיום הן חיילות, רצו רק לתת לך חיבוק בלי שום פוליטיקה ובלי שום נרטיב. רק לתת אהבה".

     

    כשהילין מקריאה את ההודעה, על פניה נמרח חיוך גדול שמסתיר מאחוריו התמודדות לא פשוטה. אחרי הכל היא מלמדת ערבית ומרכזת את החטיבה בבית ספר שאינו רק יהודי, אלא כזה שחרט על דגלו את קידום ערכי הציונות במסגרת תוכנית הלימודים.

     

    היא מחבקת את התלמידות החיילות שלה, אבל גם מעוכבת לעיתים במחסומים יחד עם בעלה. היא מתפללת חמש פעמים ביום כמנהג האיסלאם, אבל את התפילה הראשונה ביום היא מקיימת דווקא במקביל לתפילת השחרית של תלמידיה היהודים בכיתה, משום שכך נפתח כל בוקר בבית הספר.

     

    העבודה המשותפת עם חנין ועם יונת היא חלק אינטגרלי מחייה של הילין, מהמורכבות שחיה בתוכה. במפגשים הללו, מן הסתם, לא הכל ורוד משום שהם לא מתקיימים בוואקום. כך למשל, באחד מבתי הכנסת, מספרת פורטוגז, סירבו להכניס תלמידים נוצרים עם שרשרת צלב, וזעריר־נזאל מדווחת כי הורים לתלמידים יהודים אסרו עליהם להיכנס למסגד, כחלק מסיור שמתקיים בפרויקט.

     

    "הם לא ידעו מה לעשות", מספרת הילין. "מצד אחד הם היו מאוד סקרנים ורצו לראות איך זה נראה מבפנים, ומצד שני רצו לכבד את הבקשה של ההורים שלהם. הם ניסו להתקרב ולהציץ".

     

    מזאוי מספרת שבעשר השנים מאז שהחל הפרויקט לפעול, מתחת לפני השטח, היא נתקלה בכיתה באמירות כמו "הלוואי שהיהודים יעזבו ויניחו לנו" מצד תלמידים, או "מה היהודים רוצים מאיתנו?".

     

    "אני שואלת אותם, 'האם אנחנו מדברים על היהודים או על הפוליטיקאים? אולי על הממשלה?'" היא מספרת. "ברגע הזה אני גם מבקשת מהם להיזכר בתלמידים היהודים שפגשו כמה שנים לפני כן, במסגרת הפרויקט, ושואלת אותם האם לדעתם התלמידים שפגשו הם באמת אנשים רעים".

     

    לא פעם, הן מוצאות את עצמן עומדות במבחן, מול התלמידים אבל גם מול המראה. "ב'צוק איתן' לא יכולתי להפסיק לבכות", מודה זעריר־נזאל, חברת צוות הניהול בבית הספר. "היינו צריכים לדבר עם התלמידים על הקיץ, ועל איך הם הרגישו במהלך המבצע, ואני הרגשתי שאני קרועה. הילדים שלי שאלו אותי על מי אני בוכה בעצם. קשה לי לראות אנשים מתים, ואני בוכה גם על העם שלי, אבל בכל פעם שהודיעו על חיילים שמתו במהלך המבצע החזקתי אצבעות שלא מדובר על בוגרים שלי. יש לנו חברים מאוד קרובים בעזה, ומצד שני הילדים של חלק מהמורות שירתו שם. במהלך המבצע היו גם אזעקות בבית הספר והייתי צריכה כמובן לטפל בילדים, ולחבק אותם".

     

    בחרת באופן מודע בקושי הזה, לא? הרי יכולת ללמד בבית ספר ערבי בתום הלימודים.

    "בחרתי מראש להיות במקום הזה כי אני חושבת שאנחנו מחוללי השינוי. מבאס אותי שבחלקים גדולים בחברה הביטוי 'דו־קיום' הפך לביטוי גנאי, ויש כמובן גם מבחנים. לאחרונה חזרנו, קבוצה של מורות יהודיות וערביות, היה בדיוק לאחר שעבר חוק הלאום. דוד שלי שאל אותי מה עשיתי שם, ולאחר שהסברתי לו הוא שאל אותי מה אני מרגישה עכשיו. אמרתי לו שזו פצצה לפנים".

     

    בעבודתך כמורה לערבית את למעשה גם מכשירה את החיילים שיתגייסו בהמשך לחיל המודיעין. מה את מרגישה לגבי זה?

    "התלמידים באים אליי ואומרים לי שהתקבלו למודיעין ושזה בזכותי. זה לא קל, וגם בחוץ זה לא נשמע 'וואו'. מצד אחד אני שמחה שנתתי הזדמנות לתלמידים להתקרב לשפה, אבל זו לא המטרה העליונה בלימודי השפה, אלא להכיר את האחר. אי־אפשר ללמד ערבית בלי לדבר על התרבות. בשיח המשפחתי אומרים לי את זה בצחוק, שבאיזשהו מקום אני תורמת לצבא, אבל זה לא ממקום של אנטי, ואני יודעת את זה. אנחנו הקול השפוי, וצריך להקשיב לו".

     

    ללא תמיכה

    משרד החינוך אמנם מפעיל ותומך בפרויקטים שמטרתם להפגיש בין תלמידים יהודים וערבים, אבל גורמים המעורים בנושא מספרים כי כמות המפגשים מצומצמת. גם בחינת מערכי התוכניות באתר משרד החינוך מעלה כי רוב התוכניות ישנות ומיועדות למעט תלמידים וכך, במהלך 12 שנות לימוד, תלמידים יהודים רבים לא פוגשים תלמידים ערבים ולו פעם אחת, ולהפך. עיקר העבודה בתחום זה נעשית על ידי ארגוני המגזר השלישי, שבתקציבו מבקש לפגוע נשיא ארה"ב טראמפ.

     

    אני שואל את שלוש המורות למה לדעתן משרד החינוך לא תומך בתוכנית שבה הן משתתפות, "דיאלוג וזהות". "כי אין תקציב", מגוננת זעריר־נזאל.

     

    אבל יש פוליטיקה מאחורי התקציב. האם מפגשים של תלמידים יהודים וערבים הם חלק מסדר היום של משרד החינוך?

    מזאוי: "יש פוליטיקה מאחורי התקציב, אבל אנחנו, כל המורות בתכנית הזו, לא מאמינות בפוליטיקה".

     

    פורטוגז: "יש הרבה תוכניות דו־קיום במערכת החינוך, וזה כן משהו שצומח, אבל צריך יותר. זה עניין של זמן. בסופו של דבר זה יצליח".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים