הייתי מנקה לשבוע

אנחנו נתקלים בהן בעבודה, בקניון, בבילוי, בקופת חולים. הן שם בשעות הבוקר המוקדמות וגם בשעות הלילה המאוחרות, משרתות אותנו נאמנה בעבודה קשה במיוחד. למרות שבלעדיהן חיינו היו, ובכן, מסריחים ומלוכלכים יותר, רובנו כלל לא רואים אותן. הן שקופות עבורנו. אנחנו חולפים על פניהן, מתעלמים. רק מעטים מאירים פנים, מתעניינים, וגם זה לעיתים מתוך רחמים.

למשך שבוע אחד בחיי, ביקשתי לחוות את התחושות הללו מהצד השני, ולעבוד כמנקה. ביקשתי לבחון את היחס לאלה שבתפישה שלנו ניצבות בתחתית שרשרת המזון, ולעמוד על ההבדלים בין קבוצות שונות וגם בינינו, הישראלים, לבין אחרים. למשל, תיירים. ההשוואה, כפי שניתן לשער, לא מחמיאה. עניין תרבותי, אני מניחה.

ביקשתי לחוות את התחושות הללו מהצד השני. כתבתנו בקופת חולים מכבי בירושלים(צילום: משה מזרחי)

לא קשה למצוא עבודה בתחום, בגלל התדמית. הביקוש תמיד גדול מההיצע. נכנסתי לפייסבוק, כתבתי בשורת החיפוש "דרושות עובדות ניקיון" ונותר לי רק לבחור. בתוך שעתיים כבר מצאתי את עצמי בראיונות בחברות כוח אדם שונות והוחתמתי על טפסים.

בראיון הראשון ביקשתי לנקות בקניון. "מה פתאום", הזדעק מפקח העבודה. "נראה לך שאני אשים אותך עם ערבים? את שווה יותר". למה, בעצם, אני שווה בעיניו יותר?

ביציאה מהראיון כבר קיבלתי הצעת עבודה כמעט מיידית: למחרת בבוקר. בלי לשאול שאלות, מי אני ומה אני, בת כמה ומהיכן, האם יש או אין לי ניסיון. אולי אני בכלל מרגלת שמנצלת את הגישה החופשית של המנקות למידע רגיש?

השכר בכל המקומות דומה: 29־30 שקלים לשעה. לא משנה מה והיכן אני מנקה, ועד כמה העבודה קשה. את הכסף הגדול יותר יגרפו לכיסן חברות כוח האדם שמעסיקות את עובדי הניקיון, משום שאין כמעט העסקה ישירה בתחום.

יום ראשון | תנאים של היי־טק

שבע בבוקר. אני יוצאת מהבית, לרגליי נעלי ספורט ושיערי אסוף בקוקו־מנקות קלאסי. אני חוששת מהזוהמה, מהריחות, מהעבודה הקשה. מפחדת להידבק בחיידקים ומנסה להרגיע את עצמי שבמקרה הכי גרוע אסתלק באמצע - פריבילגיה שלא קיימת עבור מנקות אמיתיות, שזוהי פרנסתן.

כעבור שעה אני פוגשת את אלמוג, מפקח מטעם חברת "אלפנט", בחור צעיר ונמרץ. הוא מחתים אותי על טופס 101. "את רוצה את המשכורת כהפקדה לבנק או בצ'ק?" הוא שואל. השאלה הזאת חזרה על עצמה בכל חברות כוח האדם. מתברר שהרבה מהעובדים מסובכים עם חובות ועיקולי חשבון, ולכן מעדיפים את המשכורת ביד, מאשר לראות אותה נעלמת לתהומות העובר ושב.

בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים(צילום: אלכס גמבורג)

אנחנו ניגשים לחברת "סיון טכנולוגיות מתקדמות", שם ממתין לנו מנהל התחזוקה מאיר. "כולם לחוצים ועצבניים היום", הוא מקדים. "יש ביקור מאוד חשוב לחברה וסיימנו שיפוצים השבוע, אז יש הרבה עבודה. המקום צריך להיות מצוחצח!"

אלמוג נותן לי דלי, סמרטוט מטונף, מגב וחולצה של החברה, מאחל הצלחה והולך לדרכו. בינתיים מאיר שולח אותי להתלבש ולהתארגן לפני שיראה לי את העבודה. אני נכנסת לחדר הציוד הקטן. על הרצפה המוכתמת מפוזרים סמרטוטים מטונפים לצד ערימות של גלילי נייר. היום זה החדר שלי. כאן אני אמורה לנוח מדי פעם, למרות שאפילו כיסא אין.

אני לובשת את החולצה האפורה עם סמל החברה וכאילו בן רגע מרגישה שהפכתי לאדם אחר, נחות יותר. מרגע שלבשתי את המדים ולקחתי ליד את הדלי, ירדתי במדרג לתחתית הפירמידה החברתית. אולי זו רק תחושה אישית בגלל ההבניה החברתית, בוודאי ביחס לעובדי ההיי־טק עם התדמית היוקרתית, אבל אני חשה קטנה כל כך לידם.

מאיר לוקח אותי לסיור במתחם. תחילה נכנסים למעבדות המאובטחות בקומה מינוס אחת. בפתח המעבדה שלטי אזהרה רבים מפני הלייזר. "החברה הזאת ייצרה קרן לייזר שחותכת מתכת במהירות האור", מסביר מאיר בהתלהבות, כאילו זה אמור לגרום לי לרצות לנקות טוב יותר. מנהלי המעבדה מסבירים באדיבות שהכל כאן רגיש, והם ינחו אותי איפה וכיצד לנקות.

(צילום: אלכס גמבורג)

חדרי המעבדה עמוסים במכשירים ענקיים שמגיעים עד לתקרה ועטורים כבלי חשמל סבוכים. אני מטאטאת את הרצפה סביב כשמנהל המעבדה עוקב אחרי כל תנועה שלי, וכעבור רגע מתריע שאשפוך מים בזהירות כדי שלא ישפריצו על המכשירים. הוא מעיר ואני מבצעת, חשה באי־נעימות זוחלת כשאני נאלצת לעבוד כשזוג עיניים בוחנות כל צעד, גם אם אפשר להבין את החרדה.

העובדים לחוצים ואני נדרשת למהר כדי לפנות להם את השטח, בטרם אעבור לניקוי הפנלים ומסילות החלונות. "כמה זמן עוד ייקח לך?" שואל מאיר. "רבע שעה בערך", אני עונה. יש עוד חדר במעבדה ועדיין לא סיימתי לקרצף את הכתמים מהדלתות. "לא", הוא פוסק. "אני רוצה שתעלי לקומה השלישית. המנכ"ל מחכה לך שם וצריך להכין את חדר הישיבות".

אנשי המעבדה לא מתרגשים ומבקשים שאסיים קודם לנקות אצלם. אני מתנצלת שוב ושוב על ההפרעה, והם מגלים אמפתיה ואף עוזרים לי עם פחי האשפה. חמודים.

אחרי שעה וחצי של עבודה מתישה, אני חשה שהאוויר בריאותיי אוזל. אם המנכ"ל חיכה עד עכשיו הוא יחכה עוד כמה דקות, אני אומרת לעצמי בעודי מסירה את הכפפות, ניגשת למטבח ומוזגת לעצמי מים תוך שהמצפון מייסר אותי. כאילו אני מתבטלת, בזמן שמצופה ממני להמשיך לעבוד בלי הפוגה. נשימה קצרה, ואני כבר בקומה השלישית, מברישה את השולחן והכיסאות בחדר הישיבות וממשיכה לחדר המנכ"ל המאובק. החדר, לא המנכ"ל.

(צילום: משה מזרחי)

היעד הבא: חדרי השירותים, מושא פחדיי משכבר. תמיד הירהרתי בהשפלה ובגועל הנלווים לניקוי חדרי שירותים, והנה אני נדרשת לנקות אותם. המציאות מפתיעה אותי הפעם לטובה. השירותים במשרדי ההיי־טק יחסית נקיים, אני מדמיינת שאלה השירותים בביתי, שופכת אקונומיקה ומתחילה לשפשף. כעבור רגעים עולים באפי האדים הרעילים וראשי סחרחר. לא מתאים, לא עכשיו. אני מכריחה את עצמי להתאושש כדי לנקות את ה... מקלחות?! וואלה, מתברר שלעובדים כאן יש מקלחות, והם אפילו משתמשים בהן במהלך היום.

שעת צהריים, הידיים כואבות והגוף מרוקן מאנרגיות. אני נמלטת לרגע לחדר הציוד ומתיישבת על הרצפה המטונפת. בינתיים העובדים יוצאים למטבח לאכול, ואני מנצלת את ההזדמנות ומודיעה לבוס שאקח גם אני את ההפסקה שלי כעת.

יוצאת לבית הקפה הסמוך, ועוד בטרם מגיע הקפה שלי לשולחן הטלפון מצלצל. "את אוכלת עכשיו?" מאיר נשמע לחוץ. "פשוט הביקור ממש עכשיו, אז אני פה מנקה במקומך". לא נעים, אני מניחה את הקפה ורצה בחזרה לבניין. מאיר מתנצל, מבטיח שיפצה בהפסקה ארוכה יותר אחר כך, ותוך שהוא מסייע בעצמו בניקוי הוא מסביר, בלי כוונה שוביניסטית: "אני צריך פה טאץ' נשי בניקיון".

אנחנו עוברים יחד בין הקומות, ומאיר שואל מה דעתי ומבקש שאעבור על השירותים שניקה העובד הסודאני ואעיר לו אם לא מספיק נקי. לא נעים להעיר לאדם מבוגר ממני, אז אני פשוט עוברת שוב עם מגבוני אלכוהול.

אחרי 40 דקות הפסקה כדי לאכול, אני חוזרת ומנקה את המטבח אחרי הארוחה של ההייטקיסטים. "תודה", אומר לי בחור צעיר, בגובה העיניים וללא שמץ התנשאות. אני מתרגשת מהמחווה הכנה, או אולי מזה שהוא ממש חתיך.

היום מסתיים זמן מה לפני תום המשמרת, פשוט משום שרגליי כבר כושלות והגב דואב. מוטב לשבת בחדר, בין הסמרטוטים המטונפים, לשאוף אבק וטחב, מאשר להמשיך. בשעה חמש בדיוק אני מסירה את חלוק העבודה ונמלטת על נפשי. מקום נחמד, אני מסמנת לעצמי, אבל עבודה קשה.

יום שני | זהירות, זה מידבק

"דרושים עובדי ניקיון לקופת חולים", קורצת לי המודעה. קל. התכתבות קצרה עם המפקח מטעם חברת מוריה, ולמחרת אני כבר מתייצבת בסניף של קופת חולים מכבי ברחוב אגריפס, צמוד לשוק. הפעם העבודה המתישה והלא־מתומחרת כראוי תעלה לי ביוקר: מאה שקל רק על החניה עד סוף יום העבודה.

אלמוג המפקח מקבל אותי בסבר פנים יפות, נותן לי לחתום על טפסים בלי לקרוא אותם, מבקש תעודת זהות ועורך לי סיור בסניף. "יש פה שתי קומות", הוא אומר. "את מנקה רק את הקומה הראשונה, מרכז בריאות האישה. את צריכה לעבור בין חדרי הרופאים ולרוקן פחים, אבל בעיקר לנקות שירותים, כל הזמן".

אני מצוותת למירי, שעובדת כאן כבר ארבעה חודשים, ונראית עצבנית למדי משום שבחודש האחרון נאלצה לנקות לבדה את כל הקומה בהיעדר עובדות נוספות. היא בת גילי ועובדת כמנקה מגיל 17. "אני מקבלת קצבה מביטוח לאומי, ולכן מותר לי לעבוד חמש שעות ביום", היא מסבירה, "ואני הכי טובה בניקיון".

היא מציעה שנסתער יחדיו על השירותים, כאילו מדובר ביעד מבוצר. אוקיי, מדובר ביעד מבוצר. אנחנו מקרצפות יחד את האסלות, ובעוד היא זורקת לי טיפים לניקוי מוצלח יותר, אני חוקרת אותה מדוע היא לא מחליפה עבודה למשהו "מכובד" יותר. "את מסוגלת", אני אומרת, ולפתע תופסת את עצמי. אולי היא באמת טובה בזה, ובעיקר, נראה שגם אני שבויה בקונספציה שרואה בעובדות הניקיון את תחתית המדרג.

(צילום: משה מזרחי)

עשרה תאי שירותים מאחורינו, והגיע הזמן לסבב אשפה. כלומר, לעבור בין עשרות חדרי הרופאים ולפנות את הפחים. הצוות הרפואי נחמד ואדיב מאוד, למעט רופא אחד חסר סבלנות שצועק לעברי, "לא צריך, אל תבואי לפה". נעלבת, אני סוגרת את הדלת מאחוריי.

כעבור רבע שעה אני מתבוננת לאחור בסיפוק: הצלחנו לרוקן 50 פחים, הידד! רגע, עכשיו צריך להוביל את הר הזבל הזה לפח הגדול שבחוץ. מירי המיומנת מזהה עגלת פועלים, ואנחנו מנסות להנדס עליה את כל השקיות. זה כמעט מצליח, ואת השקיות הנותרות אני נושאת בידיי כתינוקות רכים. סתם, כמו זבל.

"תלחצי על הכפתור הירוק בצד הפח", צועקת מירי כשאנחנו מגיעות לחניון התת־קרקעי. אני לוחצת על הכפתור הירוק, ושקיות הזבל נגרסות אט־אט פנימה. מתנשפות, אנחנו חוזרות פנימה רק כדי לנקות שוב את השירותים. פציינטית בהמתנה נכנסת. "רטוב כאן", אומרת לה מירי. "כנסי בבקשה לשירותי הנכים בינתיים".

הפציינטית מתעלמת. "אני אכנס לאן שאני רוצה", היא מתנפלת על מירי בצעקות. "תיזהרי, שאני לא אדווח עלייך לבוס שלך". אני מתאפקת לא להתערב. כשהבחורה יוצאת, אני שואלת את מירי מדוע שתקה. "זה קורה כל הזמן", היא מניפה את ידה בביטול, כמכירה בגורלה.

בסביבות השעה שתיים אני יוצאת בפעם השלישית והאחרונה לזרוק את שקיות האשפה, ומחשבת בראש את ההספק להיום: יותר ממאה פחים רוקנתי, וקרוב ל־50 אסלות ניקיתי. אין מצב שאשרוד עוד יום, אני פורשת.

יום שלישי | "לכי ללמוד מקצוע"

שבע בבוקר, אני כבר במיון בבית החולים הדסה עין כרם. אריאל, מפקח העבודה הקשוח של חברת ISS, שולח בחורה לאסוף אותי ויחד אנחנו יורדות לשאול, או בשמו העדכני: קומה מינוס שלוש. המקום הכי מזוהם בגיהינום, מכאן מתנהלים משרדי הניקיון של בית החולים. עוד לפני העבודה, אני מופנית לקבלת חיסונים בגלל החשיפה לזיהומים שונים שמחבבים את דרי בית החולים. בסדר, אני אומרת. לא התחסנתי, אבל זה לא מנע מהחברה להעסיק אותי.

מלווה על ידי בחור ובחורה נחמדים מהחברה, אני עולה ל"קומה יחסית קלה", כדי שיהיה לי ספתח נוח יחסית לעבודה. "את צריכה לנקות את המעבדה, את מחלקת האנדוקרינולוגיה ואת חדרי הסי־טי והרנטגן", אומרת הבחורה ומוסיפה אזהרה: "אסור לשכוח שלטי 'הרצפה רטובה'. את ואני נשב בכלא אם לא יהיה שלט ומישהו יחליק".

אני מתחילה בריטואל: ניקוי שירותים מטונפים ומסריחים במיוחד. בראש אני מנסה לגרש את המחשבות, להעביר את עצמי דמיון מודרך, אבל רפלקס ההקאה חזק ממני. אני יוצאת לרגע לנשום אוויר, ושוב חוזרת ושופכת אקונומיקה מרחוק, כשלליבי מתגנב חשש שמא באמת הייתי צריכה לקבל את החיסונים כי מי יודע איזה זיהום תוקף אותי ממש עכשיו.

(צילום: אלכס גמבורג)

במשך רוב שעות היום, כשאני משוטטת במסדרונות, רוב האנשים משתדלים מאוד לא ליצור קשר עין. אולי הם מפחדים לגלות שאני לא שקופה, שאני בן אדם בדיוק כמותם.

הפסקה. אחר כך שוב שירותים. בחורה מוקפדת למראה שממתינה לבדיקת הדמיה מתעקשת להיכנס, למרות הרטיבות. "אני אחליט לאן להיכנס", היא אומרת במבט קשוח ומפחיד כשאני מבקשת באדיבות שתלך לשירותים בהמשך המסדרון. "אמן שתחליק", אני מקללת בראשי. היא לא החליקה.

אדם נוסף שנכנס לשירותים מחמיא לי על הניקיון. "כל הכבוד", הוא אומר. "נקי פה, תודה!" אני מוחמאת ונרגשת, הפעם בלי קשר למראה שלו. עוד לפני שאני מספיקה לחייך לעצמי, עוד אישה נכנסת. "תגידי", היא פונה בפטרונות, "נקי פה?"

כן, אני משיבה בשקט. ממש עכשיו ניקיתי. היא נכנסת ומצביעה על אחד התאים, פוקדת עליי: "תעברי שוב". הרגע ניקיתי, אני חוזרת. "שמעתי אותך ואני רואה שהוא נקי", היא כועסת, "אבל זה בית חולים פה. לא מתאים לי לחטוף זיהומים, תנקי שוב עם המברשת החדשה הזו שאוכל להיכנס". אני מסרבת ויוצאת, בעוד קולה המהדהד רודף אחריי: "למה? מה יש לך לעשות? זו ממילא העבודה שלך, טיפשה!"

מיוזעת, מסריחה ומותשת, אני חשה את עצביי רופפים. האינסטינקט הראשוני שלי הוא לחזור, ולהסביר לגברת המכובדת במילים ברורות שהיא חרפה ופח אשפה. אבל ההיררכיה ברורה: היא החזקה ואני החלשה, שעלולה לאבד את עבודתי. אני מוותרת, נכנסת לתא שירותים אחר ומתיישבת על הרצפה כדי לנוח ולהירגע.

קשה לי. העבודה פיזית ודוחה, הריחות נוראיים והרגליים כואבות ממש. אם אתמול הייתי בטוחה שלרוקן מאה פחים ביום זה שיא שלא יישבר, היום אני מגלה שאפשר הרבה יותר. אני אמנם צעירה אבל לא רגילה לעמוד כל כך הרבה, ומתקשה להבין איך נשים מבוגרות ממני משמעותית עושות את זה.

לאחר כמה רגעים של מנוחה אני עוברת למעבדה, שם אחד מבכירי בית החולים ניגש אליי, מאחל לי הצלחה בעבודה החדשה ומבקש שאעביר סמרטוט באיזו נקודה שבה נשפך חומר. מוזר, אני חושבת לעצמי, הוא מדבר לאט במיוחד, כאילו חטף שבץ. "א־ת מ־ב־י־נ־ה מ־ה ש־א־נ־י א־ו־מ־ר?" הוא קוטע את מחשבותיי. כן, הבנתי, אני לא עולה חדשה ולא סובלת מפיגור שכלי־התפתחותי.

הוא מופתע לגלות שמולו עומדת בחורה יהודייה ונבוך קמעה. כשאני מסיימת לנקות במעבדה הוא מפרגן. "כל הכבוד", הוא אומר, "עכשיו יאללה - לכי ללמוד מקצוע". האכפתיות שלו נוגעת ללב אבל משהו בי מתקומם, משום שגם הוא בעצם רואה בעבודת הניקיון משהו נחות. הנה, מירי שעבדה לצידי אתמול ואימאן שעובד איתי היום אוהבים את העבודה שלהם. מה לעזאזל הבעיה שלנו?

יום רביעי | אבא מטרידן

למחרת, כבר בשש בבוקר אני יוצאת לאלי"ן בירושלים, בית חולים שיקומי לילדים. יחד איתי מגיעה סאלמה, גם היא חדשה, שעד היום ניקתה בעיקר בתים פרטיים. "זה קל ונחמד", היא אומרת.

יניב, המפקח, פוגש אותנו עם נער ערבי בן 18, שעובד כאן כבר שנה ומכין לנו את עגלות הניקיון. אנחנו מתפצלים: סאלמה לקומה שלוש, אני לשתיים - מחלקת שיקום נשימתית, כאן מאושפזים תינוקות עם בעיות נשימה והתפתחות. אני מסתכלת על התינוקות המחוברים למכשירי ההנשמה וליבי מתכווץ בקרבי. "אנחנו לא רואים מכשירים", מרגיעות אותי האחיות טובות הלב, שמגלות עניין בחיי. "רק תינוקות מתוקים. התנאי להתקבל למחלקה הזו הוא להיות תינוק מתוק".

למעט המכשירים המצפצפים, הכל רגוע. אני מתחילה מחדרי ושירותי הרופאים, ואחר כך ממשיכה לחדרים של הילדים הגדולים יותר שמאושפזים כאן, כשלצד מיטותיהם עומדים האבות. ביציאה משירותי הנכים הגדולים, אני מגלה קרוב מדי אליי את אחד האבות, ממלמל לעצמו בכעס. "יש פה ילדים נכים", הוא אומר. "לא חסר פה עגלות. תשאירי אותה בחוץ".

אני חוזרת לנקות, ומרגישה שעיניו לא יורדות ממני לרגע. "את לא נראית מנקה", הוא אומר. אני מתעלמת, אבל הוא ממשיך וזרם ההערות רק גובר.

בהמשך, כשאחות מהמחלקה מוסרת לי שאבא של אחד מהילדים ביקש שאחזור לנקות את חדרו, אני מבינה מיד במי מדובר ומסרבת. האחות מבינה. "זה בסדר, אל תלכי", היא אומרת. "הוא מטריד כאן את כולן".

(צילום: אלכס גמבורג)

העבודה בבית החולים בלתי נגמרת. החדרים מטונפים במיוחד, ונראה שאיש לא ניקה כאן כבר ימים ארוכים. הרצפה מלאה בכתמים וזרועה בשלל חטיפים שכבר גידלו חיים משל עצמם. בא לי לעזוב את הכל ולברוח, אבל אני חושבת על הילדים הקטנים ועל האחיות המלאכיות.

מצד שני, אנחנו חשות מנוצלות. שמו אותנו לנקות לבד טינופת של שבועות. אני מחליטה להסתפק בניקוי חדרי הפעוטות, לפני שאחתוך לבלי שוב. בעוד אני מצחצחת את הרצפה, אחד המכשירים מתחיל לצפצף באינטנסיביות. האחות טסה פנימה, ומסדרת את מכשיר ההנשמה על פניו של תינוק יפהפה. "סליחה שליכלכתי", היא מתנצלת בפנים סמוקות. חמוד.

אני עוזבת את החדר בתחושת סיפוק, בפעם הראשונה השבוע. ועכשיו, די לניצול. אני מורידה את החלוק, אוספת את חפציי ובורחת כל עוד נפשי בי. רק ממרחק של קילומטרים אני מסמסת ליניב שהלכתי. למה, הוא שואל. ובכן, כי לא מתאים לי הניצול הזה, ולא מתאים לי לנקות קומה מזוהמת ומטונפת לבד.

חמישי ושישי | רואה כוכבים

משרדי חברת כוח האדם "עבודה עברית". כל השלטים מתורגמים לערבית ולרוסית, ונראה כי עברית דווקא פחות רלוונטית כאן. המזכירה שואלת למה אני רוצה לעבוד דווקא כחדרנית. "זה 29 שקל לשעה", היא אומרת ומציעה שאעבוד כקופאית. לא, תודה. "בסדר", היא מבקשת את תעודת הזהות ומתקשרת לעדכן את מלון לאונרדו שיש לנו זוכה, חדרנית חדשה.

בתום ראיון עבודה ארוך, בחורה בשם יוליאנה מקבלת אותי בחיוך גדול ומספרת שהייתה מאוד שמחה לעוד עובדים יהודים. "עכשיו אנחנו בשבוע האחרון של עבודה קשה", היא מסבירה. "בסוף אוגוסט עדיין מתארחים במלון ישראלים, והם הכי מלכלכים. במשך השנה מתארחים פה בעיקר תיירים, ותראי שהעבודה איתם הרבה יותר קלה".

המפקחת ג'יאן, תושבת עוטף רמאללה, מסבירה לי באנגלית את העבודה. "בהתחלה זה קשה", היא אומרת. "אבל אני רואה על הפנים שלך שתסתדרי".

בגלל הרגישות, לפני שאתקבל לעבודה אני צריכה לעבור מבחן אמינות, וכשאני מדלגת מעל למכשול הקטן מנהל אגף החדרים חותם לי על הטופס. למחרת כבר אוכל להתחיל לעבוד.

מעט לפני השעה שמונה בבוקר, למחרת, אני מתייצבת במלון לאונרדו, מקבלת מדי עבודה שעליהם נכתב שמי ומקבלת סיכה מזהב עם לוגו המלון ושמי חרוט עליה. נחמד.

עוד לפני העבודה אני נשלחת למטבח לאכול, ולעיניי ניגלה מחזה מלבב: בופה עשיר בגבינות, ביצים, ירקות, לחמניות וקרואסונים חמים שמוגש לעובדים, כולם מהמגזר הערבי.

איבה, בחורה עדינה ויפיפייה, היא היחידה שדוברת עברית ועל כן אני מוצמדת אליה כדי ללמוד את העבודה ביום הראשון. קשה לא להתאהב בה, אחרי שיחה קצרה היא כבר מזמינה אותי לחתונה של אחיה התאומים, שמתחתנים באותו יום.

אני שואלת את איבה מי הנופשים המלכלכים ביותר, ובסתר ליבי כבר יודעת את התשובה. "ישראלים ודתיים", היא אומרת. "דתיים בעיקר בגלל שיש להם הרבה ילדים. הכי נורא, פעם השאירו לי חיתול מלא בקקי בתוך המקרר". קסום.

אנחנו עולות יחד לקומה השמינית, עם הסוויטות וחדרי הווי־איי־פי, ומסדרות את עגלת הניקיון שכוללת גם ציוד לחדרים כמו קפה, סוכר, שמפו וסבונים. "בכל בוקר את מקבלת רשימה כזו", מראה לי איבה. החדרים שמסומנים במרקר ורוד אלה חדרים של אורחים שעדיין במלון, וצריך לעבור קלות על החדר; החדרים שמסומנים במרקר ירוק אלו חדרי הצ'ק־אאוט, וצריך לנקות אותם באופן יסודי ולהחליף סדינים.

יחד אנחנו עוברות בין החדרים, דופקות על הדלתות ואם אין מענה פותחות. היא מסבירה לי איך לסדר את המיטות: הפתח של הציפיות צריך להיות מופנה כלפי חוץ; את כריות הנוי הגדולות מניחים על המיטה כשהרוכסן כלפי מטה; הפּוּךְ צריך להיות מתוח ומסודר.

נכנסות לאמבטיה. איבה מניחה מגבת מלוכלכת גדולה בתוך האמבטיה ונכנסת לנקות את הזכוכית. מתברר שהנוהל החסכוני אך בעייתי, הוא לנגב את הכל אחרי השטיפה באמצעות המגבות והסדינים המלוכלכים. גם את הכוסות והסכו"ם. רושמת לעצמי הערה להביא איתי לחופשה הבאה מלאי של כלים חד־פעמיים.

בזמן שאנחנו מסתובבות בין החדרים, משוטטת בקומה מפקחת העבודה. על אף דרישות התפקיד היא עדינה וסבלנית וגם מסייעת כשצריך. אחרי שעה ארוכה של עבודה מאומצת, הגיעה השעה לארוחת צהריים. שוב, תנאים מדהימים ואוכל מצוין, כולל מקלובה שהכינו במיוחד לעובדים הערבים. טעים.

הגיעה שעת הצ'ק־אאוט, כלומר טווח זמן קצר יחסית מרגע שהאורחים מתפנים ועד שהחדרים צריכים להיות ערוכים ומוכנים לאורחים החדשים. הפעם העבודה קשה יותר. אני מתקשה להתאים את הסדינים למיטות, והציפיות מסתבכות לי. איבה, רק חודש וחצי כאן, עובדת במהירות ומיומנות.

בשניים מתוך ששת החדרים אנחנו מגלות על המיטות טיפים של 20 שקלים, ועוד שובר מהמלון בשווי 30 שקלים. מתברר, מסבירה לי איבה, שהמלון נותן לאורחים שוברים כדי שיוכלו לתת טיפ למנקים אם הם מרוצים מרמת הניקיון. יפה.

"היה לי שבוע ששלושה חדרים כאן השאירו כל בוקר על כל מיטה בחדר 20 שקל טיפ, הייתי חוזרת לבית כל יום עם מאתיים שקלים מזומן", אומרת איבה ומתבוננת ברשימת האורחים כדי להוכיח - בקלות - את הטענה: "אלה תמיד תיירים. ישראלים בחיים לא ישאירו טיפ".

היום מתקרב לסיום, ואני מסמנת לעצמי מקום עבודה לא רע בכלל. תנאים טובים, יחס נהדר, ואולי המקום הראשון שבו לא התייחסו לעבודה שלי כפחות מכובדת. אולי אפילו להפך.

אחרית דבר | אל תלכלכו

שבוע העבודה שלי כמנקה הסתיים. היה זה אחד השבועות המרתקים והמתישים בחיי. על אף הידיעה שהקושי זמני, התקשיתי להחזיק מעמד. גיליתי עבודה שמכבדת מאוד את בעליה, ועובדים ובעיקר עובדות, שאוהבים את מה שהם עושים.

אי־אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שעבודת ניקיון בישראל היא לא בחירה, ושתמיד מדובר בשכבות החלשות והמוחלשות בחברה. נסיבות החיים והפערים התרבותיים, החברתיים והכלכליים הם אלו שגרמו בעבר לכך שהעולות מתימן וממרוקו עבדו בניקיון, ובדור שלאחר מכן היו אלה העולות מברית־המועצות, וכיום העולות מאתיופיה והערבים מהאזור.

בשבוע הזה חוויתי את הקושי הפיזי, לצד הקשיים הנפשיים ותחושת הבושה. ראיתי איך החליפה שאני לובשת מורידה אותי בבת אחת בדרגה, בעיני הסביבה. ראיתי את המבטים המרחמים, וגם את אלה המטרידים, לעיתים גם במילים. אלה ואלה העצימו את תחושת ההשפלה והשיפוטיות.

עוד חוויתי על בשרי את החלקים הפחות מוצלחים בתרבות הישראלית, את הפער המוכר - לא חייבים להשלים איתו - בינינו לבין תיירים מחו"ל. ביני לבין עצמי הירהרתי גם בעניין דרך ההעסקה. הרי עוד לא פגשתי מישהו שמעדיף לעבוד בתוך טינופת, ומכיוון שעובדות ועובדי ניקיון אמורות ואמורים להיות חלק בלתי נפרד מהעבודה, אולי כדאי בכל זאת לשקול מעבר מחברות כוח אדם להעסקה ישירה. שכל חברה תעסיק את המנקות שלה, וכך גם תחסוך כסף וגם תוכל לתת תנאים טובים יותר לעובדים.

ועוד מסקנה אחרונה: אל תלכלכו. העובדה שיש עובדת ניקיון, לא אומרת שאנחנו צריכים לטנף.