השיבה הביתה

אחת המצוות היפות בחג סוכות, מלבד הישיבה בסוכה, היא המצווה לשמוח. למעשה, זהו החג היחיד שבו יש מצווה מפורשת: "ושמחת בחגך". דווקא בתוך הארעיות והיעדר קורת הגג המסודרת, האדם שמח. בין היתר כי הוא יודע שאחרי שבעה ימים בדיוק הוא ישוב אל המקום היציב והאיתן - הביתה.

הבחירה לשדר את הסרט "על פרשת דרכים" העוסק בדרי הרחוב של מאהל ארלוזורוב בתל־אביב דווקא בחול המועד סוכות, היא בחירה חכמה. בחירה שמהדהדת באופן מאוד מעניין את המשמעות של בית ארעי, של ביטחון ושייכות, וכן - גם של אומץ. האומץ, שלפעמים נובע מהאין ברירה הנמוך ביותר, לגור חשוף לכל רוח, ללא שום הגבלת זמן. אותו אומץ הוא גם זה שמניע את הדרים להתאגד ולהילחם על הזכות הבסיסית לדיור באותה נועזות ואנרגיה ומסירות נפש. הרבה אחרי שהמחאה החברתית שהבעירה את המדינה דועכת, נותר לו גחל מלחש אחד שהאש בו לא תמה. בין אוהלים, גרוטאות ודחפורים, חבורה משונה וצבעונית מתעקשת לתחזק את אותה הרוח, ולדרוש, בדרכה, צדק חברתי.

סרטה של ענת הלחמי ליווה את ההומלסים והפעילים החברתיים לאורך שנה, והוא מחולק על פי העונות - מתחיל בחורף ומסתיים בו. המאבק בתנאים הפיזיים הקשים מקבל פרשנות אחרת מול המאבקים הסיזיפיים מול מוסדות המדינה השונים, שמבחינתם אותם דרי רחוב הם סרח עודף, בעיה שצריך לפתור ולפנות מהשטח, ותו לא. ציר הזמן משתלב באופן מושלם עם מזג האוויר - "צוק איתן" והטילים על תל־אביב אל מול היעדר כל מקלט של הדיירים, הבחירות שהגיעו אחרי המלחמה והשיחה הציבורית הערה בנוגע ליוקר הדיור, ותחילת עבודות הרכבת הקלה שהחלו בשיא החורף, אז דרשה העירייה לפנות כל מבנה מאזור המאהל.

בתוך העטיפה הזו, כל אחד מהגיבורים הוא דמות עגולה, שובת לב ומסקרנת. למרות שהמאהל ברוטשילד זכה לסיקור נרחב, הסרט מצליח להציע סיפור חדש, הרבה יותר מורכב ואנושי - בזכות אותם הגיבורים. עמוס, בעל החיוך התמידי, זה שמאמין שהאהבה היא שתחלץ אותו מהמאהל אבל מגלה ערב חתונתו שהכלה למעשה הבריזה. זה שבסוף הסרט זוכה לעמוד תחת החופה עם אהבה חדשה, מוקף במעט מחבריו. אלכס, אינטליגנט ונוגה, ממעט במילים. מיכל, קול ההיגיון, עטוית מטפחת, שבסוף הסרט נראה אותה בשיער חשוף, אודם ותג שם - בדרך לעוד דיון בכנסת. כל אחד מהם הוא אנטי־גיבור מושלם. מי שהפך את נסיבות החיים הקשות שלו לאידיאולוגיה שראוי להילחם עליה. לא 'הומלסים' אלא 'קהילת ארלוזורוב', לא שאריות של החיים אלא החיים עצמם.

השתלבותם של הפעילים החברתיים ה'מקצועיים' בתוך המארג הזה היא מאוד מעניינת. ניתן לראות את גוזרי הקופונים, את הרעיונות היצירתיים שמגיעים ישירות ממגדלי שן כמו בצלאל, את מי שהם הפה היחיד של הדיירים במקומות הקשוחים שבהם יש צורך בייצוג רשמי.

בשונה מדרי הרחוב עצמם, נראה שבקרב חלק מהפעילים ישנה התאהבות בפוזיציית המחאה לשם מחאה. לא ברור מתי הדיירים עצמם הם אמצעי ומתי הם המטרה. על המורכבות הזו לא ניתן מספיק פוקוס בסרט עצמו, ובכלל, היוצרת בחרה להגיע אל התיעוד עם עמדה ברורה. זו בחירה לגיטימית כמובן, וודאי בסרטים מהז'אנר הזה, אבל המחיר הוא היעדר כל ביקורת פנימית על התהליך ועל מה שאפשר היה אפשר לעשות אחרת. בסופו של יום, "על פרשת דרכים" הוא סרט על ניצחון, גם אם לא ניצחון גורף וזוהר אלא סיזיפי וקטן. ואולי זו הסיבה שזהו סרט מצוין.