יציע המשפחה / פלג בחמישי

השפוט

חוגג מלקק לגזעני לה פמיליה

"הניצחון הגדול של משה חוגג", התלהבו היח"צנים בתקשורת אחרי המשחק בין בית"ר ירושלים לבני סכנין; "שחר של יום חדש", התפעם פרשננו לענייני ערבים אלי גוטמן; "באתי לחולל שינוי חברתי", הודיע הרוכש החדש והתמקם במעלה היציע המזרחי, לקול מצהלות השדרים. אלא שתמונה אחת שווה הרבה יותר מאלף חנפנים: בעל הבית, זה שמכתיב את הטון והשלטון בטדי, ממש לא התחלף - ושמו LF.

על בלקון מאולתר שמתחתיו נכתב "לה פמיליה" (באנגלית, אלא מה) ניצב חוגג בפוזה שמזכירה קצת את בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני, ולידו בנו הקט שנראה לחוץ למדי. על המעקה מעל ראשיהם עומדים ארבעה גברתנים מהארגון הגזען, אחד מהם מצליח לשמור על שיווי משקל באמצעות הפניית אצבע משולשת לעבר גורם שלישי. מימינו ניתן להבחין בבעל זכות הצבעה נוסף שעושה אותה תנועה, לכיוון אחר, וממש מתחת לבלקון בולטת עוד אצבע זקורה. את הריחות אי אפשר כמובן לחוש, אבל העובדה שחלק ניכר מהאנשים אינם לובשים חולצות מצביעה כנראה אף היא על משהו. אולי מחסור בדיאודורנט.

בתמונה אחרת מאותו מקום כבר צופה הילד במשחק ממש בין רגליו של ההוא שסימן תנועה מגונה, ואבא משה נאלץ להטות את גופו כדי שיתאפשר לו לעקוב אחר האירועים על הדשא. הוא אינו מעז לומר להם: "הלו, תנו לראות כדורגל", אלא רק מלקק (שלגון) ומחפש זווית צפייה בין רגליהם. סוג של עלייה לרגל, כנהוג בסוכות.

ניצב בפוזה שמזכירה קצת את בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני. משה חוגג ביציע(צילום: עוז מועלם)

חוגג, הילד וזווית הראייה בין הרגליים(צילום: עוז מועלם)

"לפני המשחק, כשהגעתי למתחם שליד היציע המזרחי, ראיתי גוש של 30 אנשים לבושים בחולצות שחורות של 'לה פמיליה'", סיפר לי אוהד ירושלמי. "פתאום הם גילו שלושה אוהדים ערבים, רצו לעברם וקיללו אותם. השלושה ברחו לכיוון השוטרים". צעיר שצעד עם חבריו לעבר יציע אוהדי סכנין הציג חולצה קרועה ודיווח: "ברגע ששמעו אותנו מדברים ערבית הם תקפו אותנו. קיבלתי מכה חזקה ברגל וקרעו לי את החולצה". התוקפים הובאו כמובן בפני שופט (איתן שמואלביץ') וצפו במשחק.

"גם ביציאה מהיציע המזרחי שמענו את כל השירים הגזעניים", סיפר אוהד אחר, אבל התקשורת החולמת התעקשה לדווח על מהפכה חברתית. "אני לא שמעתי קללות על מוחמד או 'שיישרף לכם הכפר', אמר כתב נרגש עם מיקרופון לאוהדת שהגיעה מסכנין. "אתה לא שמעת", היא ענתה לו, "כולנו שמענו. למה להיות ככה גזענים?".

גם חוגג לא שמע ולא ראה. בסיום הוא אפילו ירד לדשא, התיישב ליד השחקנים מול היציע של בעלי הבית האמיתיים, והודה להם. "אני רוצה שעוד אבות ובנים יבואו לטדי", אמר הרוכש החדש לפני המשחק, אבל מספיק לראות את התמונות מיציע המשפחות של "לה פמיליה" כדי להבין שאת הדבר הזה ירשה לעצמו רק אבא אחד. ההוא ששילם עבור התענוג המפוקפק קרוב ל־30 מיליון שקל.

התיישב ליד השחקנים מול היציע של בעלי הבית האמיתיים(צילום: עוז מועלם)

הברברן

איל ברקוביץ' הגיע לגבורות

"אני לא נשאר. הקבוצה למכירה. אני רוצה את מה שהשקעתי. קרוב לשני מיליון שקל", הודיע בסוף השבוע הבעלים של הפועל ראשל"צ, איל ברקוביץ'. "הגעתי לפה לתקופה ארוכה. אני בן 43 ואהיה כאן עד גיל 80", הכריז הקשקשן כשקיבל לידיו את הקבוצה ב־2015. איך שהזמן טס! מי היה מאמין שתוך שלוש שנים ברקוביץ' יגיע לגבורות.

על רמת ה"השקעה" שלו בקבוצה אפשר כמובן להתווכח, אבל מי הרוויח מכל העסק די ברור. תחקיר של תאגיד השידור מתחילת השנה חשף כי פרט לאחיו ניר, שהוכתר למאמן הקבוצה הבוגרת ללא שום ניסיון, הועסק אביו זאב כגזבר המועדון והתברג בצמרת המשתכרים בו, ואילו הבת לי מונתה למאמנת כושר. משפחתון.

ובכל זאת, לכבוד סיום עידן ברקוביץ' בראשל"צ כדאי להיזכר בעוד כמה מהצהרותיו מיד לאחר שהפך לבעלים: "ראש העיר נתן לי את כל התנאים כדי להצליח... העדפתי קבוצה בליגה הלאומית כי אפשר לבנות שם בשקט בלי רעש של קהל... יש לי סבלנות". והנה כמה ציטוטים מסוף השבוע האחרון: "כל מה שעיריות מתעסקות זה פוליטיקה וזה מגעיל... אנחנו מוכרים שמונה כרטיסים למשחק... 30 איש קיללו, אני לא אהיה במקום שמקללים אותי".

איל ברקוביץ' ודב צור. "כל מה שעיריות מתעסקות זה פוליטיקה וזה מגעיל"(צילום: טל שחר)

אז לאן מועדות פניו? בשביל זה כדאי לחזור דווקא לראיון היסטורי אחר שהעניק באוקטובר 2014, מיד לאחר מינויו למנג'ר בהפועל ת"א. "זאת הייתה הצלה בשבילי כי המצב כבר היה בלתי נסבל", סיפר אז ברקוביץ'. "עבדתי שבע שנים בתקשורת, ובשלוש־ארבע השנים האחרונות איבדתי את זה לגמרי. זה שיעמם אותי, לא היה לי שום ריגוש. אין בזה עשייה, יש בזה הרבה רכילות. לא אחזור לשם יותר. לא יכולתי כבר לראות את עצמי על המסך או לשמוע אותי ברדיו"... כן, לזכותו ייאמר שהוא היה הראשון שזיהה.

הבלוף

הג'ודו מתרסק יחד עם השדרים

"הנה, היא מוציאה את הרגל. עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה"...

"לא להרפות".

"הלאה קדימה".

לא, אין מדובר בתיעוד שיחה בין רופא לאחות מיילדת. כך בדיוק נשמעו פרשן הג'ודו ליעד אקו והשדרית מירי נבו בקרב הג'ודו מאליפות העולם בבאקו, בו הודחה הישראלית תמנע נלסון־לוי.

שישה ימים ניסה הצוות באולפן לחלץ מנציגינו מדליות. תמנע נלסון לוי(צילום: אורן אהרוני)

במשך שישה ימים ניסה הצוות באולפן לחלץ מנציגינו מדליות, אבל הבלוף של שני הצדדים נחשף בגדול. 13 ספורטאים שלחה לשם "מעצמת הג'ודו", כפי שכינו אותה עסקני האיגוד ושרת הרוח

 והצלצולים, אך התמונות היו קשות. כל זה למרות שבג’ודו מחלקים מדליות בסיטונות, לפי משקל, ועשרה(!) מנציגינו עלו אוטומטית לסיבוב השני. למה, לעזאזל? אין מספיק מתחרים? ומה ההמצאה המגוחכת הזאת של "בית ניחומים" שמחלק עוד מדליית ארד? ומדוע אפילו אנשי המקצוע לא יודעים להחליט אם מה שראינו זה ווזארי, איפון או כלום?

אקו הנ"ל אימן עד לא מזמן בנבחרת הצעירה, ועלה לכותרות כששכח ארבעה ג'ודאים בתחנת ביניים באיסטנבול. היום הוא פרשן. "יש פה ווזארי", פסק בקרב בו הפסיד טוהר בוטבול לשוודי טומי מסיאס. על המסך נכתב שזה דווקא איפון, אך צוות השידור מישראל המשיך להילחם. "איפון??? אוי ואבוי!", אמר אקו. "אני לא חושבת שיש פה איפון", הצטרפה למחאה נבו, בעלת חגורה שחורה דאן 5+.

"גפן הייתה הרבה יותר אקטיבית מפריירה ללא צל של ספק. הופעה נהדרת, נתנה עבודה, הייתה נוכחת", פסקה השדרית האובייקטיבית אחרי הקרב שבו ניצחה דווקא הברזילאית ג'סיקה פריירה את גפן פרימו, וגם בקרב בו הודחה נלסון־לוי שלנו סיכמה המורה והמחנכת נבו ש"תמנע הייתה מאוד נוכחת". כמה חבל שלא מקבלים מדליות על נוכחות.