החמישיה הקאמרית פינת דיוויד לינץ': שלושה סרטים ישראלים מפסטיבל חיפה

 בנוף התרבות הישראלי יוסף אל-דרור מוכר כמחזאי ותסריטאי מחוכם, מתחכם וערמומי. המערכונים הטלוויזיונים של "החמישיה הקאמרית" שכתב והמחזות הזרים שתרגם (ביניהם "מחכים לגודו" של בקט ו"החייל האמיץ שוויק" של האשק) נתנו דרור לפרץ יצירה פתלתלה, צינית, תמוהה לעתים, וכזה הוא גם סרטו הארוך הראשון "בלי דם" שהוקרן השבוע בבכורה בפסטיבל חיפה.

דרך פתלתלה, מעניינת ומהנה. "בלי דם" (צילום: שי גולדמן)

עלילת "בלי דם" שואבת את ההמוגלובין שלה ממעין בלתי נדלה של השראה פוסט-מודרניסטית, ובמיוחד מהשלולית העמוקה, השוצפת והבועתית של דיוויד לינץ'. כמו ב"טווין פיקס" או "מלהולנד דרייב" בואכה "אינלנד אמפייר" יש בסרט עלילת מתח מסועפת ומסתעפת תדיר - ללא חתירה אמיתית לפתרון שיתיר את הפקעת. קל להיסחף אחר המסתורין שנוגע לשלל דמויות תמהוניות יותר או פחות, שהקשרים ביניהן נרקמים ונפרמים מול עינינו. בסרט מככבים דני איסרלס, דנה מיינהרט, נטע בן רפאל, אודי רוטשילד וששי סמוכה.

הסיפור מלווה מחזאי (איסרלס) המסתבך באופן מקרי לחלוטין בתעלומה מסתורית שדוחפת אותו ואת מקורביו, או אותו בעקבות מקורביו, מסיטואציה לסיטואציה משעשעת, מוזרה או מותחת, לא בהכרח בסדר הגיוני מתקבל על הדעת. לא שזה באמת חשוב. כמאמר הקלישאה: לפעמים מה שחשוב זה הדרך, לא היעד. והדרך פתלתלה, מעניינת ומהנה ועוברת בין שכונה תל אביבית, תחנת משטרה, הכנסת וגבול לבנון. זה מסקרן, קצת מותח, אך בניגוד ליצירותיו של לינץ' הסרט נטול פתיינות, סקסיות ועושר ויזואלי (אותם אפשר למצוא בסרט אחר שמוצג בחיפה - "תעלומה בסילברלייק" של דיוויד רוברט מיטשל).

סיפור אנושי הנוגע לכל אדם. "עץ תאנה"

אחרי קפיצה מוצלחת לפסטיבל הקולנוע בטורונטו מוקדם יותר החודש, הגיע הסרט "עץ תאנה" של אלמורק דוידיאן למחוזותנו ונחשף אל מול הקהל הישראלי. לא בטוח שמדובר בקהל טבעי יותר לסרט מאשר זה הקנדי - ואולי בכך כוחה של הדרמה הזאת, המתרחשת כל כולה באתיופיה, משלבת שחקנים מקומיים ודוברת אמהרית. ההפקה היא מתוצרת כחול-לבן, ומבחינה תודעתית אפשר לזהות קשר לארץ הקודש, שכן הסיפור נוגע למשפחה ממוצא יהודי, אולם העלילה עצמה נטועה באדמה הצחיחה של אפריקה. מטיבי הלכת עשויים לזהות שמדובר בסיפור אנושי הנוגע לכל אדם.

דוידיאן שעלתה בעצמה מאתיופיה בגיל 11 שבה למולדתה ובנימה נוסטלגית משהו - עגומה ומושחתת במרחב הכללי, מרגשת ותמימה במרחב האישי - מגוללת את סיפורה של מינה, נערה יהודיה שממתינה ביחד עם סבתה ואחיה לאישורי ההגירה לישראל, שיחלצו אותם מזוועות מלחמת האזרחים במדינה ב-1989. הסכנה קרובה ומוחשית לה ולבני משפחתה, אולם מינה דואגת יותר מכל לאהובה אלי, שלרוע מזלו אינו נמנה על בני עמנו. דרך המילוט לישראל אינה פתוחה עבורו, למרות הניסיונות של מינה להצילו מגיוס כפוי לצבא כחייל ילד - אותה מציאות המוכרת לנו מסיפורי הפליטים האריתראים והסודנים.

מתוך "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש"(צילום: נעמה פיריץ)

סיפור עליה עליז ומרומם יותר מובא בצבעים עזים ובוהקים יותר, וגם צעקנים במיוחד, במקרה של ז'אן פול ברדה - מחברי להקת ארמי אוף לאברז השבדית. הבמאי אסף גלאי מלווה את תהליכי ההתאקלמות של הגבר העולץ ומלא שמחת החיים בישראל. בשגרת היומיום העכשווית שלו כעולה חדש צפים הדי העבר משנות ה-80 וה-90 - בלהיטי דיסקו קופצניים וקליפים שערורייתיים ב-MTV שנוצרו עבורם. האינטימיות מהדירה הצנועה בתל אביב מתמזגת בפומפוזיות של המופעים בהם הוא לקח חלק בימי התהילה.

זהו הקסם של "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש". מדובר בדוקו זורם וכיפי שנמנע מלחדור עמוק מדי דרך הסדקים שמתגלים מדי פעם לנפש השסועה של ברדה. במקרה זה,

 מדובר בהחלטה נכונה המציגה את תפארת המפגן המוזיקלי הקאמפי הפרוע, שופע המיניות, הגדול מהחיים, והמענג כל כך. כמו הלהקה, כך גם הכוכב שלה שהתבגר בחן, וכך גם הסרט.