שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קרב אגרוף נגד הזקנה: פרק ראשון מ"החיים החדשים של סבא נפוליאון"
    בגיל שמונים וחמש מחליט נפוליאון בונור – מתאגרף ונהג מונית לשעבר – לעזוב הכל ולפתוח דף חדש. הוא מתגרש מאשתו ז'וזפין, מתעלם מהביקורת של בנו הרכרוכי, ומגייס את נכדו לשורה של תעלולים והרפתקאות שמטרתם להציל אותו מגורלם האכזר של קשישי העולם המערבי – חיי גלות בבית אבות. קראו את העמודים הראשונים מ"החיים החדשים של סבא נפוליאון", ספרו של פסקל רוטר

    1

     

    בגיל שמונים וחמש החליט סבא נפוליאון שהגיע הזמן לפתוח דף חדש, וגרר את סבתא ז'וזפין לבית הדין לענייני משפחה. מאחר שמעולם לא הייתה מסוגלת לסרב לו, היא לא התנגדה.

     

    הם התגרשו ביום הראשון של הסתיו.

     

    "אני רוצה לפתוח פרק חדש בחיים," אמר לשופט שדן בעניינם.

     

    "זו זכותך המלאה," ענה לו השופט.

     

    רוצים לקרוא את "החיים החדשים של סבא נפוליאון" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    ליווינו אותם, ההורים שלי ואני, לבית המשפט. אבא שלי קיווה שנפוליאון יתחרט ברגע האחרון, אבל אני ידעתי היטב שהוא טועה: סבא אף פעם לא שינה את דעתו.

     

    סבתא ז'וזפין בכתה ולא הצליחה להירגע. אחזתי בזרועה והושטתי לה ממחטות נייר, שבתוך שניות נספגו בדמעות.

     

    "תודה, לֵאוֹנָר יקירי," היא אמרה. "איזה חמור הנפוליאון הזה, באמת!"

     

    היא קינחה את אפה ונאנחה, וחיוך עדין וסלחני התפשט על פניה.

     

    "טוב," היא המשיכה, "אם זה מה שהוא רוצה, החמור הזה."

     

    שמו של סבא התאים לו כמו כפפה ליד. על מדרגות בית המשפט, כשידיו בכיסי מכנסיו הלבנים החדשים, הוא נראה גאה ביותר ובעיניו מבט של קיסר שזה עתה כבש ממלכה. הוא סקר את הרחוב ואת העוברים והשבים במבט של חשיבות עצמית ושביעות רצון.

     

    הערצתי אותו. אמרתי לעצמי שבחיים יש המון סודות, וסבא שלי יודע את כולם.

     

    זה היה בתחילת הסתיו, האוויר היה נעים ולח. ז'וזפין רעדה והרימה את צווארון המעיל.

     

    "בואו נחגוג!" הכריז נפוליאון.

     

    אבא ואימא סירבו, בוודאי ז'וזפין, לכן המשכנו אל תחנת המטרו.

     

    "אתה רוצה גלידת וניל?" שאל אותי נפוליאון לפני דוכן גלידה שניצב ברחוב.

     

    הוא הושיט למוכר הצעיר שטר.

     

    "שתי גלידות, אחת בשבילי ואחת בשביל קוֹקוֹ שלי. עם קצפת? כן. מה דעתך, קוקו, עם קצפת?"

     

    הוא קרץ לי. הנהנתי. אימא משכה בכתפיה. אבא הסתכל היישר לפנים בעיניים ריקות.

     

    "ברור שהוא רוצה קצפת, קוקו שלי!"

     

    קוקו... כך הוא קרא לי מאז ומעולם. לא ידעתי למה, אבל אהבתי לדמיין שבאולמות ובזירות האִגרוף שהסתובב בהם בעבר, זכו כולם ללא יוצא מן הכלל להיקרא קוקו.

     

    ואין שום קשר לשם לאונר. לאונר בּוֹנוֹר. הייתי בן עשר, העולם עדיין היה עבורי בלתי מפוענח, מסתורי, קצת עוין, ולעתים קרובות חשתי שדמותי לא הוטבעה כלל ברשתית של האנשים שפגשתי. נפוליאון, בתפקיד המנחם, אמר לי שמתאגרף לא חייב להיות שרירן, שרוב האלופים זכו לתהילה רק בזכות מיומנותם וכישרונם. אבל אני לא הייתי מתאגרף. אני הייתי הרואה ואינו נראה.

     

    יצאתי לאוויר העולם בליל סערה: הנורות בחדר הלידה נשרפו, והבכי הראשון בקע באפלה. האושר הקטן הגיע, אם כן, אפוף בחשכה, ולא היה די בעשר השנים שחלפו מאז כדי לפוגג אותה לגמרי.

     

    "טעים, קוקו?" שאל אותי נפוליאון.

     

    "מעולה!" עניתי. "תודה."

     

    סבתא נרגעה קצת. מבטי הצטלב במבטה החיוור, והיא חייכה אליי.

     

    "תיהנה לך," היא לחשה.

     

    המוכר הושיט את העודף, ונפוליאון שאל אותו: "בן כמה אתה?"

     

    "בן עשרים ושלוש, אדוני. למה?"

     

    "סתם רציתי לדעת. העודף בשבילך. כן, כן, אין בעיה. היום הוא יום חג!"

     

    "נו, זה השיא," מלמלה סבתא.

     

    ברכבת הביתה ישבנו בין החוזרים מהעבודה ושתקנו. לסבתא חזר קצת הביטחון העצמי. היא פידרה שוב את לחייה, ואני התרפקתי עליה כאילו בקרוב מאוד יפרידו אותי ממנה. היא השעינה את המצח על הזגוגית והביטה בנוף החולף. העצבות שיוותה לה מין יופי מכובד כזה. לרגעים היא הציצה באיש שחלקה איתו את חייה. צבע עיניה היה כשל עלי השלכת המתעופפים בשמים. שאלתי את עצמי אילו מחשבות עוררו את החיוכים הקצרים שעלו מדי פעם על פניה.

     

    אמרתי לעצמי שאין שום דבר שהיא לא מסוגלת להבין.

     

    ובאשר לסבא שלי, היה לו שפם לבן מגלידת וניל. הוא הניח את הרגליים על הספסל מולו ושרק.

     

    "איזה יום נפלא היה לנו!" קרא בקול.

     

    "נפלא, זו בדיוק המילה שחיפשתי," מלמלה סבתא.

     

    2

     

    בשבוע שלאחר מכן ליווינו כאיש אחד את ז'וזפין לתחנת הרכבת גאר דה ליון. גם נפוליאון בא איתנו.

     

    היא החליטה לנסוע לדרום צרפת — קרוב מאוד לאֶקס־אוֹן־פּרוֹבָנס, המקום שנולדה בו, ושם ציפה לה בית קטן שאחייניתה פינתה. צריך לראות את הצדדים הטובים בכל דבר, היא אמרה. היא תחדש קשרים עם חברות מפעם, תפסע שוב בשבילי ילדותה. והעיקר, יש שם שמש ואור.

     

    "יהיה לי שם חם הרבה יותר משיהיה לכם כאן!"

     

    וכאילו כדי להצדיק את טענתה, החל לרדת גשם מדכדך על חלונות התחנה, טיפות קטנות ועדינות.

     

    על הרציף, בתוך ים של מזוודות, עמדנו וחיכינו לרכבת. סבא פסע הלוך ושוב כאילו פחד שהרכבת לעולם לא תגיע.

     

    "לאונר הקטן שלי, תבוא לבקר אותי, נכון?" שאלה אותי סבתא.

     

    אימא ענתה במקומי: "כמובן, אנחנו נבוא לעתים קרובות. הרי זה לא כל כך רחוק."

     

    "וגם את," הוסיף אבא, "תבקרי אותנו."

     

    "אם נפוליאון יקרא לי, אני אבוא. תגידו לו את זה. אני מכירה את החמור הזה טוב יותר מכל אחד אחר, ואני יודעת בדיוק מה הוא..."

     

    היא שקעה בהרהורים, ולאחר שניות אחדות הוסיפה: "בעצם לא, אל תגידו לו שום דבר. כשיתרכך הוא יבקש ממני בעצמו. יתרכך כמו תפוח ישן ורקוב, כולו..."

    סבא התקרב בצעדים קטנים וקטע את דבריה.

     

    "הרכבת מגיעה! תתכוננו! אסור לנו לפספס אותה!"

     

    "איך אתה יודע תמיד לומר את הדבר הכי נחמד," אמר אבא.

     

    נפוליאון תפס את המזוודה הגדולה ביותר, פנה לז'וזפין, ובקול עדין מאוד מלמל: "קניתי לך כרטיס למחלקה הראשונה."

     

    "נהדר, איזו התחשבות מצדך."

     

    הושבנו את ז'וזפין במקומה. נפוליאון ואבא השעינו את המזוודות בכל מקום מסביב. שמעתי את סבא לוחש לאחת הנוסעות: "תשגיחי עליה. היא אולי לא נראית ככה, אבל היא שברירית מאוד."

     

    "מה אתה אומר לגברת?" שאלה סבתא.

     

    "כלום, כלום, אמרתי שהרכבות תמיד מגיעות באיחור."

     

    ירדנו חזרה לרציף. במערכת הַכְּריזה הִכריז קול שהרכבת לאקס־און־פרובנס עומדת לצאת. מאחורי החלון הציגה לנו ז'וזפין פנים טובות ומחייכות, כאילו היא נוסעת לחופשה.

     

    הרכבת החליקה לפנינו, ונופפנו קלות בידינו. הפנסים האדומים של הקרון האחרון נעלמו בערפל.

     

    נגמר. הקול הכריז על בואה של רכבת אחרת. נוסעים אחרים מילאו את הרציף.

     

    "בואו נלך לשתות משהו!" אמר נפוליאון. "אני מזמין."

     

    נוסעים רבים נדחקו לבית הקפה, ואנחנו התיישבנו בצפיפות על ספסל שנפוליאון מצא בשבילנו. היו לו אין־ספור תוכניות.

     

    "קודם כול לשפץ את הבית," הוא אמר. "לשים טפטים, לחדש את הצבע, לסדר קצת בכל מקום. לרענן קצת, כמו שאומרים."

     

    "אני אזמין קבלן," אמר אבא.

     

    "בלי קבלנים. אני עושה הכול בעצמי. קוקו שלי יעזור לי."

     

    הוא הדגיש את המשפט במכת אגרוף בכתף שלי.

     

    "זה לא כל כך הגיוני," אמרה אימא. "אתה צריך להקשיב לבן שלך."

     

    אבא הנהן וחיזק את דבריה: "נכון, אבא, תחשוב על זה. יכול להיות שעם קבלן זה יהיה הרבה יותר פשוט! הוא יעשה את העבודות הגדולות."

     

    "בדיוק," קרא סבא, "ואני אצטרך להסתפק בפירורים. כמו ציפור! אין סיכוי! אני אעשה הכול בעצמי. שימו לב שלא ביקשתי מכם שום דבר. אם באתם לזלזל בי, אתם יכולים ללכת. אני אסתדר מצוין לבד. לבד או עם קוקו שלי. וגם את חדר הכושר אני אצליח להקים."

     

    "חדר כושר?" קרא אבא. "למה שלא תביא כבר משקולות?"

     

    "רעיון לא רע, משקולות. לא חשבתי על זה. רשמתי לפניי."

     

    אבא נאנח, החליף מבט עם אימא, כחכח בגרונו והכריז: "בכנות, אבא, אם תרצה לשמוע את דעתי..."

     

    "אל תתאמץ," קטע אותו נפוליאון והמשיך לינוק מהקולה שלו בקשית שבידו. "אני יודע טוב מאוד מה דעתך על כל הסיפור הזה."

     

    לא, הם לא קיבלו את זה. בעיקר לא אבא שלי. בגיל הזה, שמונים וחמש, כמעט שמונים ושש, לא מתגרשים, לא מקימים חדר כושר, ומסכימים בהחלט לקבל עזרה בשיפוץ הבית. וחוץ מזה, בגיל הזה לא משפצים את הבית. לא משפצים שום דבר. פשוט מחכים. מחכים לסוף.

     

    "אבל בעצם," המשיך נפוליאון, "ממש לא אכפת לי מה דעתך. אני לא צריך את הרשות שלך. אתה קולט?"

     

    פניו של אבא נצבעו באדום לוהט. פרצופו המזועזע התכווץ בן־רגע בזעם, אבל אימא הניחה בעדינות את ידה על זרועו וכיבתה באחת את הכעס.

     

    "חזק וברור," הוא רטן בתגובה.

     

    נפוליאון קרץ אלי ואמר: "לָאוּ וִי, צ'וּ מִי אֵסטִיס סוּפִיצֶ'ה קלָרָה, בּוּבּוֹ?"

     

    שזה אומר "אתה חושב שהייתי מספיק ברור, קוקו שלי?" באספרנטו, השפה שסבא שלי דיבר בה שוטף ולימד אותי את יסודותיה.

     

    הנהנתי.

     

    אספרנטו הייתה לשפה הפרטית שלנו, של סבא ושלי, ודיברנו בה כשרצינו לחלוק סוד. אהבתי את הצלילים האלה, שהיו זרים ומוכרים כאחד והגיעו ממקומות

     רחוקים. אהבתי את השפה הזאת שנתנה לנו תחושה שכל כדור הארץ עומד לנו על הלשון. הוא למד אותה בחייו הקודמים, כשהמטיר מהלומות בזירות האגרוף, כדי שיוכל לתקשר בקלות עם מתאגרפים זרים, לסגור את העניינים בין הספורטאים וככה לעבוד על כל מי שצריך: מאמנים, מנהלים אישיים ועיתונאים.

     

    "מה הוא אמר?" שאל אבא.

     

    "כלום, כלום," אמרתי. "הוא אמר שנחמד מצדכם שאתם דואגים לו."

     

    יצאנו מתחנת הרכבת. טור ארוך של מוניות המתין לנוסעים.

     

    "הי!" קרא סבא אל אחד הנהגים. "אתה פנוי?"

     

    "כן, אני פנוי."

     

    "טוב מאוד," אמר נפוליאון. "גם אני."

     

    ופרץ בצחוק.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

     

    "החיים החדשים של סבא נפוליאון", פסקל רוטר, מצרפתית: מיכל אסייג, הכורסא, מודן, 246 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים