שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "אז מה אם אנחנו בכיסא גלגלים, לא מגיע לנו לשתות בירה?"
    יצאנו לבלות בלילה עם צעירים בכיסאות גלגלים. הממצאים העגומים לאחר בדיקה של ברים רבים ברחבי הארץ: מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. למרות שהחוק מחייב הנגשה לנכים, זה לא ממש קורה בשטח. "אנחנו רוצים להמשיך לחיות ולא להיות במעצר בית"

     

     

    יום חמישי בערב ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. קבעתי עם ויטל ותומר, שני חבר'ה צעירים, לשבת על כוס בירה. השעה יחסית מוקדמת, הרחוב ומקומות הבילוי עדיין לא התמלאו, אבל מתברר שבפנינו עומדת משימה כמעט בלתי אפשרית: למצוא בר נגיש לנכים.

     

    זה מצחיק, הדבר היחיד שמבדיל בינינו הם כיסאות הגלגלים שבעזרתם הם מתניידים, אבל האופן שבו אנחנו מסתכלים על דבר פשוט כמו בילוי - שונה לגמרי. בעוד אני רגילה פשוט לבחור את מקום הבילוי ולצאת אליו, עבורם כל בילוי הוא מסע מפרך ומלא בסימני שאלה: האם הכניסה נגישה לנכים? ומה לגבי השירותים? והשולחנות? בחלק גדול מהמקומות, רוב התשובות שליליות. על כן, הם הקימו קבוצה בשם "נגישוט", שילוב של המילים "נגישות" ו"שוט". נגישוט מורכבת מצעירים כמותם, שנאבקים על הזכות הבסיסית לצאת לבלות. התלוויתי אליהם לערב אחד. ספוילר: המשימה נחלה כישלון. בירה לא שתינו, אבל לפחות למדנו עד כמה המצב חמור.

     

    בלי שולחן, בלי שירותים

    תומר יצקן מרמת־השרון נולד עם מום בעמוד השדרה שמשפיע על התפקוד המוטורי של רגליו. במהלך 25 שנות חייו הוא עבר ניתוחים וטיפולים רבים, אבל הם מעולם לא מנעו ממנו לנהל אורח חיים נורמטיבי. בימים אלה הוא מסיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב, לוקח חלק פעיל בבחירות לראשות עיריית רמת־השרון, ובעשור האחרון הוא גם חבר נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים.

     

    "זה דיסוננס גדול", הוא מתאר, "אני ספורטאי, אני מתמודד עם כל מיני קשיים בתחומי הפעילות שלי ואז אני בא למרחב הציבורי והדברים הכי מעצבנים עוצרים אותי מלעשות את מה שאני רוצה. זה מתחיל מנגישות - מדרכה לא ישרה, בורוֹת או מדרגות מכל סוג שלא מאפשרות מעבר נוח של כיסא גלגלים, וממשיך לקשיים שנובעים מסיטואציות חברתיות כמו סטיגמות שיש לאנשים על אנשים כמוני: הוא אדם מסכן, אדם נזקק".

     ויטל זינגר ותומר יצקן (צילום: יובל חן)
    "נכים כמעט לא יוצאים". זינגר ויצקן(צילום: יובל חן)

    תומר יצקן (צילום: יובל חן)
    "זה חלק מהמציאות שלי". יצקן(צילום: יובל חן)

    את הסטיגמות שעליהן מדבר תומר חווינו יחד ברחוב התל־אביבי הסואן. בעיר שמתהדרת בפתיחות, קשה היה לפספס את המבטים והיחס המרחם. "הכי מעצבן זה שאנשים מאחלים לי להיות בריא", אומר תומר. "אני בריא מאוד! הרבה פעמים אנשים מציעים לנו עזרה על דברים מוזרים. אני יודע שזה בכוונה טובה, אבל זו עזרה שלא ביקשתי, והרבה פעמים מציעים לי אותה בכוח, וזה גורם לי להרגיש לא טוב".

     

    כששאלתי אותו אם היו דברים שרצה לעשות ולא יכול היה, הוא ענה בגיחוך: "רציתי להיות כריסטיאנו רונאלדו ולא יכולתי. וברצינות, זה חלק מהמציאות שלי. לטפס הרים ולשחק כדורגל אני כנראה לא אוכל, אבל לצערי יש גם הרבה דברים של היום־יום שאני נאלץ לוותר עליהם, ובלי סיבה טובה".

     

    ויטל זינגר, בת 31, חלתה בגיל חצי שנה בסרטן מסוג נוירובלסטומה, שפגע לה בעמוד השדרה ושיתק את רגליה. מאז עיקר ההתניידות שלה היא בכיסא גלגלים. היא עורכת דין, בוגרת תואר ראשון מהמרכז הבינתחומי במשפטים וממשל, מרצה ויזמית חברתית, וגם מדליסטית בינלאומית בריקוד לטיני בכיסאות גלגלים. לפני כן, זינגר נלחמה כדי להתגייס לתפקיד משמעותי, ואז כדי לצאת לקורס קצינים ולחתום קבע. "קרעתי את התחת כדי שתהיה לי נקודת פתיחה טובה ושאוכל להתגייס ולתרום, ובגלל שראו כיסא גלגלים ליד השם שלי, ניסו לוותר עליי. אפילו בבקו"ם היו עניינים של נגישות, ומכיוון שלא הייתה שם מעלית נאלצתי לעשות את הבדיקות הרפואיות במסדרון בקומה הראשונה כשאמא שלי מסתירה אותי עם מגבת. רק הדבר הזה יכול לשבור מלא אנשים".

     

    שבע בערב, אנחנו ממתינים לוויטל שמתקשה למצוא חניה. משימה מורכבת לכל אדם בתל־אביב, ומורכבת שבעתיים למי שעושה זאת עם רכב המיועד לנכים בכיסא גלגלים. מתברר שפשוט אין כמעט מקומות חניה כאלה - עם עומק של שני מטרים, כדי שהמעלית שבאמצעותה היא יורדת מהרכב תוכל להיפתח. "לא היה לך קל יותר להגיע בתחבורה ציבורית?" שאלתי. ויטל צוחקת, ומציעה לי לבדוק כמה אוטובוסים עוצרים לה כשהיא מחכה בתחנה. "לא כל האוטובוסים נגישים לנכים", היא מסבירה. "אני לא יכולה להסתמך על זה".

    ויטל זינגר (צילום: יובל חן)
    "לא כל האוטובוסים נגישים". זינגר(צילום: יובל חן)

    יוצאים לדרך. הרחוב מוצף בשולחנות וכיסאות גבוהים, מאוד לא נגיש. ויתרנו על ישיבה בחוץ וניסינו להיכנס לבר הראשון. אי־אפשר. בכניסה ישנה מדרגה גבוהה, שכיסא הגלגלים לא יכול לדלג מעליה. בסדר, מי בכלל רוצה להיכנס לבר שלא מאפשר לך להיכנס אליו. "מקווים שאת סבלנית", צוחקים ויטל ותומר, שכבר מוכנים לאתגר.

     

    המשכנו, בר אחרי בר, ולא מצאנו אפילו אחד שמתאים לישיבה. כשלא היה מכשול או מדרגה בכניסה, כל השולחנות והכיסאות היו גבוהים, ואי־אפשר היה לשבת לידם עם כיסא גלגלים; וכשהיו שולחנות וכיסאות בגובה מתאים, ולא היו הרבה כאלה, לא היו שירותים נגישים.

     

    ברוב המקרים, תאי השירותים קטנים כל כך עד שדוגמנית דקיקה הייתה מתקשה להיכנס אליהם, לא כל שכן אדם בכיסא גלגלים. בר אחרי בר, וכלום. בחלק ניכר מהברים שום דבר לא היה נגיש: לא הכניסה, לא מקומות הישיבה ולא השירותים. באחרים, רק אלמנט אחד היה חסר, אבל זה מספיק כדי שאי־אפשר יהיה לבלות. השמועות אומרות שכמה קילומטרים מאיתנו יש בר או שניים גדולים במיוחד, שבהם יש אפילו שירותי נכים.

     

    והמצב בתל־אביב, כך נראה, עוד טוב יחסית לערים אחרות. העניין הוא לא בר כזה או אחר, ולכן בחרנו לא לכתוב את השמות, אלא לסקר את התופעה וההיקף. בניגוד למסעדות ובתי קפה, שדגמנו בתחקיר לפני כשנה ומצאנו פה ושם כאלה שנגישים, בעולם הברים כאילו לא חשבו בכלל על האפשרות שאנשים עם מוגבלויות רוצים לצאת לשתות כאחד האדם.

     

    בירושלים, סצנת הבילויים מתפתחת מאוד בשנים האחרונות. גם שם התקשינו מאוד למצוא בר נגיש לחלוטין, כלומר כזה שיש בסביבתו חניה מתאימה, שאין מכשול או מדרגה בכניסה אליו, שיש בו גם כיסאות ושולחנות רגילים ושיש בו שירותי נכים. גם כאן, למסעדות ובתי קפה אפשר לצאת, אבל לא לברים. מתוך שמונה ברים, שבעה לא היו נגישים. אחד עובר בקושי - אמנם לא היו בו שירותי נכים, אבל הנסיין הצליח להיכנס לתא, גם אם בקושי רב, עם כיסא הגלגלים.

     

    "בירושלים חיפשנו במשך כמעט שעה וחצי מקום לבלות בו", מספר תומר, "ובמהלך החיפוש היינו צריכים להתנייד על הכביש לפעמים, כי המדרכה הייתה צרה מדי לכיסא גלגלים".

     ויטל זינגר ותומר יצקן (צילום: דנה קופל)
    ויטל זינגר ותומר יצקן(צילום: דנה קופל)

    "זה משהו גורף", אומרת ויטל. "ולכן נכים כמעט לא יוצאים. אני יוצאת לברים בכל אזור השרון, וגם שם נתקלתי בחוסר נגישות. כשיצאתי לבר בהרצליה לחגוג יום הולדת לאחד מחבריי, הייתי צריכה לחזור הביתה באמצע הערב כי לא היו שירותים נגישים. זה קורה בכל מקום".

     

    וזה לא נגמר בכיסאות גלגלים. יש עוד סוגים של מגבלות שלא מקבלות מענה במרחב הציבורי, למשל כבדי שמיעה. "יש הרבה סטיגמות על כבדי שמיעה", מספרת שירלי פינטו, חירשת מלידה, שמנהלת מאבק מתמשך למען הנגשה. "שפת הסימנים מצריכה תנאי תאורה טובים, דבר שלא מיושם בשום בר בארץ. ומכשירי שמיעה מצריכים אזורים שקטים עם מוזיקה פחות רועשת, דבר שגם כמעט ולא קיים בברים".

     

    שירלי, חובבת סרטים, מספרת שגם בילוי בקולנוע הופך לעיתים קרובות למאתגר עד בלתי אפשרי, כשלסרטים ישראליים או מדוּבבים אין כתוביות. נוסף על כך, היא מספרת, חלק גדול מהופעות הבמה, כמו סטנדאפ, לא זוכות לתרגום לשפת הסימנים. "אני מאמינה שאם נמשיך במאבק להביא את המדינה שלנו למקום מכיל, נגיש ובעיקר מכיר - בסוף ננצח".

     

    יש חוק, אין אכיפה

    נופר בכר, בת 25 מקריית חיים, נולדה עם שיתוק מוחין והיא מתניידת עם כיסא גלגלים. כמו כל בחורה בגילה היא אוהבת לצאת לבלות, אבל עבורה מדובר באתגר משמעותי. "אני כבר מכירה את הברים הנגישים בקריות, ובכל פעם שאני מרגישה מיצוי ובא לי לגוון ולהתרחק קצת מהאזור שלי, אני לא מוצאת מקומות", היא אומרת. "ניסיתי לצאת לאזור חיפה, הכרמל, טירת־כרמל, נשר. לא מצאתי את עצמי. למעשה, ככל שאני מתקרבת לחיפה זה מתחיל להצטמצם. אני מרגישה כבולה".

     

    בדקנו ארבעה פאבים בחיפה. אחד נכשל בכל סעיפי הנגישות - לא שירותים, לא שולחנות וכיסאות, ולא נגישות בכניסה, שמתהדרת במדרגה גבוהה. בשניים מהמקומות שדגמנו לא היו שירותי נכים, ובאחד מהם גם לא היו שולחנות וכסאות מתאימים. במקום הרביעי לא היו שולחנות וכיסאות שמאפשרים לאדם בכיסא גלגלים לשבת עם כולם.

     

    בקריות בדקנו שלושה מקומות. באחד דווקא צלחנו את הכניסה וגם היו שולחנות וכיסאות מתאימים, אבל השירותים לא היו נגישים, ואיך אפשר לשתות אלכוהול מבלי ללכת לשירותים לאורך כל הערב. במקום השני היו שולחנות וכיסאות גבוהים בלבד. בפאב השלישי — הצלחה! מקום נגיש שמאפשר כניסה, ישיבה וגם שימוש בשירותים. סוף סוף.

     

    כשנופר מחליטה לצאת, היא קודם כל מנסה לוודא מראש שהמקום נגיש. "אני לא מסתפקת בשיחת טלפון", היא אומרת, "כי הרבה פעמים אומרים שהמקום נגיש, וכשאת מגיעה לשטח את מגלה שהוא לא. מספיק שתהיה מדרגה טיפה יותר גבוהה וזהו. לכן, לפני שאני מגיעה למקום חדש אני תמיד טורחת לראות במו עיניי שהוא אכן נגיש. אני עושה את זה בגלל שאני יודעת שאם בערב הבילוי אגיע ואיאלץ לעשות פרסה, זה הרבה יותר יבאס אותי. אם אני רוצה בילוי ספונטני אז אני אלך למקום שכבר הייתי בו".

     

    שוב ושוב נופר מקפידה לגשת לבעלי ברים, ומציפה בפניהם את בעיות הנגישות בעסק שלהם. "הרבה פעמים אני נתקלת באטימות", היא מספרת. "ניגשתי לבעלים של בר שדווקא הצלחתי להיכנס אליו, ואמרתי לו שהכיסאות גבוהים מדי ושאין מאחז יד בשירותים. הוא ישר התחיל לדבר איתי על עלויות. אמר שזה יעלה לו אלף שקל ובטח אני לא עובדת, אז אני לא מבינה מה זה אלף שקל בחודש. ממש התחיל לתקוף אותי. ניסיתי להסביר לו שהוא מפסיד פה ובכלל, הוא בקלות יכול היה להרוויח חזרה אם המקום היה נגיש. הרי בערב אחד שאני מבלה שם עם כמה חברים, אנחנו מכסים את העלות.

     

    "אני יודעת מתי יש פוטנציאל לנגישות ומתי אין. אם מקום בילוי נמצא על הכרמל, לא אבוא אליו בתלונות כי תוואי השטח בעייתי. אבל לפעמים באמת מדובר בגרושים".

     

    ובכלל, זו לא איזו טובה שבעלי הברים עושים לנכים. במדינת ישראל יש חוק, והחוק מחייב עסקים להיות נגישים. לדברי יובל וגנר, מייסד ונשיא עמותת "נגישות ישראל", בשנת 2005 עבר פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ועל פיו כל המקומות המשרתים את הציבור - כולל מסעדות, פאבים, אולמות קולנוע ועוד - צריכים לעבור הנגשה עד נובמבר 2017 לכל המאוחר. חלפה כמעט שנה מאז, וחלק ניכר מהמקומות עדיין אינם נגישים.

     

    יובל וגנר (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    יובל וגנר(צילום: עידו ארז)

     

    "הכל מוגדר בחוק והתקנות אומרות מה בדיוק צריך להנגיש", מסביר וגנר, בעצמו מתנייד בכיסא גלגלים. "בעלי העסקים צריכים להבין את הפוטנציאל שבזה. אם הם ישקיעו את הכסף בהנגשה, יגיעו אליהם יותר לקוחות שלא היו יכולים להגיע קודם".

     

    אם יש חוק, מה לגבי אכיפה?

    "האכיפה הכי יעילה לדעתי היא אזרחית. אנשים צריכים לדעת שהחוק מאפשר להם להגיע למקומות ולהעלות את נושא הנגישות בפני בעל המקום או בפני הרשויות. מגיע לנו לחיות בשוויון ונגישות, אנחנו אזרחים כמו כולם. הנושא של אובדן נגישות הרבה פעמים קורה באמצע החיים, וזה יכול לקרות לכל אחד. כשזה קורה לך, אתה רוצה להמשיך לחיות חיים רגילים ולא להיות במעצר בית".

     

    באופן אישי, לא פחות מבעיות הנגישות, הפריעו לי המבטים. כשצילמנו את השניים עבור הכתבה על רקע אחד הברים, ניגש אלינו הבעלים ושאל אם "אתם בכוונה מצלמים כאן". ניכר שהוא מרגיש לא בנוח, והיה לו חשוב להגיד שהוא מחזיק גם שולחנות נמוכים, אם צריך להוציא מהמחסן. כשהלך, הסבירה לי ויטל בתסכול שזו בדיוק הבעיה. "מצד אחד זה אומר שאפשר להפוך את המקום לנגיש במידה מסוימת", אומרת ויטל. "ומצד שני, זו בפירוש לא נגישות. אף אחד לא רוצה לשבת בשולחן שהוציאו מהמחסן במיוחד עבורו. אני מקבלת המון תגובות שכיום מצליחות להצחיק אותי, אבל רק בגלל שגידלתי עור של פיל, כמו 'כל הכבוד שהעזת לצאת לבר'. אם אני יוצאת עם חברים מחמיאים להם, 'איזה יופי שהבאתם אותה'".

     

    ויטל ותומר, בוגרי תוכנית המנהיגות של "לינק 20", התנועה לקידום צעירים עם מוגבלות, התחילו את המאבק שלהם כבר בגיל צעיר. "מעולם לא ויתרתי על בילויים", אומרת ויטל. "אני חיה את סצנת חיי הלילה ואני עושה את זה על כיסא. יש גיל כזה שמתחילים לצאת למסיבות ולמועדונים והייתי צריכה לקבל החלטה: או שאני נשארת מחוץ לעניינים, או שאני הולכת ליהנות. הייתי היחידה בכיסא גלגלים, וכולם היו מסתכלים עליי ולא מבינים איך זה קורה, כי הם אף פעם לא ראו מישהו בכיסא רוקד ומתחרפן".

     

    לתומר זה לקח יותר זמן. "הייתי נמנע מלהגיע להרבה בילויים שחברים שלי היו יוצאים אליהם. כשלא ויתרתי, פשוט סבלתי", הוא נזכר. "הרבה אנשים עם נכות נמנעים מלצאת כדי להימנע מכל ההתעסקות סביב זה. נלחמתי הרבה כדי לא להגיע למצב הזה, אבל אני מבין אותם. הייתי במסיבות באירופה והמציאות שם שונה לחלוטין, שם הרבה יותר נוח להגיע למקום וגם לבלות בו".

    ynet תחקירים  ()

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דנה קופל
    ויטל זינגר ותומר יצקן. מתקשים לבלות
    צילום: דנה קופל
    מומלצים