"וולקשטיין": מוהל את הבדיוני בביוגרפי

"הרעיון", מסביר וולקשטיין, גיבור הספר הזה, לפחות עד נקודה מסוימת, "הוא לקחת את התפל והמגוחך ולחבר אותו למשמעות עמוקה יותר. לא תמיד זה יצליח. לפעמים המגוחך הוא רק מגוחך". את ההצהרה הזאת הוא מוסר לתלמידיו, סטודנטים גרמנים - אבל היא מסבירה גם את הגישה העקרונית של הרומן, ספר הפרוזה החמישי של עמיחי שלו.

נושא הקורס? השואה כדימוי היסטורי מול ייצוג השואה בתרבות הפופ והפורנו. בפועל, הקורס הוא ההזדמנות של הגיבור לתת פשר והקשר לאובססיה שלו, שמושכת אותו למרתפים הזולים, האפלים, שמתחת לאריחי הסיפור ההיסטורי הרשמי; לביצה התוססת של אגדות ועובדות מופרכות. מהביצה הזאת עולה למשל הסיפור הקונספירטיבי על הולדתה של בובת הברבי: בובת מין שנועדה להרחיק חיילים גרמנים מגופן של נשים מגזע נחות. "דרך התיאורטי", מסביר וולקשטיין לאחותו - שתהפוך לגיבורת המחצית השנייה של הסיפור, כשתחפש בברלין את אחיה שנעלם מעל פני האדמה - הוא מנסה "להראות את העיקר". אבל בדרך אל העיקר הוא סוטה הצידה, מפספס, ו"מה שנשאר אצל כולם זה התפל הרכילותי הקינקי".

בדומה לספריו הקודמים, גם ב"וולקשטיין" בוחן שלו את המשיכה לדמויות אאוטסיידרים רגישים ומעורערים ("קולב מעילים במסיבה" הוא דימוי למצבו הקיומי של וולקשטיין). אנשים שמילדות מחזיקים את הנוירוזה פחות או יותר בשליטה, עד שהסיפור הודף אותם לנקודת קצה. המונולוגים שהם רגילים לנהל עם עצמם פורצים מתחום הדיבור הפנימי, הספרותי, והופכים למופע, לסימפטום.

וולקשטיין הוא צעד נוסף, בשל ומתוחכם יותר, בהקשר הזה. ההיבט הפריקי באישיותו הוא לא רק דרך התגוננות והתבדלות מהסביבה, מהישראליות. להפך, שלו מציג אדם מנומס ואדיב, שסביבו מתנהלת הקרחנה הישראלית של שנות האלפיים. קסאמים נוחתים במכללת ספיר שבה הוא מלמד, תל־אביב עירו בעצמה סובלת מהתקפות טילים. הלחץ, הקולניות, ההתנהלות חסרת הגבולות גם ככה של הזולת, מתערבבים עם ההקשר הצבאי כקרקס מדכא ואידיוטי.

אפשר לדבר על הספר הזה כעל גימיק יצירתי; אפשר לתאר אותו כספרות ניסיונית, במונחים מקומיים. קודם כל, הבחירה להשתמש כגיבור ספרותי בדמות ממשית, חיה ומתפקדת. וולקשטיין הוא שמו של חוקר ועורך ספרות תל אביבי - שערך בין היתר את אחד מספריו של שלו. שלו משתמש בכמה מהמאפיינים של וולקשטיין האדם, ושותל אותם על הטיפוס הספרותי החוזר בספריו שלו. מעין גרסה מלומדת, חמודה ומפותחת של אותם אאוטסיידרים שבתוכם מסתתר "נער המכותר ברחמים עצמיים וניזון מהם". מי שהתוודע לספריו של שלו, יזהה כאן רסיסים גלויים מהביוגרפיה המצטברת לאורכם. בעיקר, היתמות מאם. ואיתה, ההזדהות עם תרבות פולחן גיקית. במילים אחרות, שלו מלביש על וולקשטיין את האלטר אגו הספרותי שלו עצמו.

עמיחי שלו(צילום: מור כוכב)

העירוב של בדיון עם חומרים תיעודיים וביוגרפיים הפך בשנים האחרונות למשחק מרכזי. אילנה ברנשטיין השתמשה בדמותו הממשית של עורך וחוקר ספרות ישראלי (עודד מנדה־לוי) כגיבור בדיוני. ב"רצח בבית האדום" של אלון חילו, הגיבורים הם גרסאות בדיוניות של יוסף חיים ברנר ויוסף לואידור. וישנו כמובן "היה היתה", הרומן התיעודי של יעל נאמן, שהפך במהירות לספר הייצוגי בהקשרים כאלה. אצל שלו (כמו אצל נאמן), השימוש בגיבור התיעודי־בדיוני הוא דרך לכאורה עקיפה ולמעשה מהבהבת לגעת בסיפור האישי, האוטוביוגרפי.

כיצירה ספרותית, "וולקשטיין" סובל בעצמו משני סימני ההיכר של הגיבור שלו. מצד אחד, רגישות מוחלטת לפרטים. משחק בלתי פוסק בדימויים ספרותיים, מוגזמים, שמולבשים על מצבים פרוזאיים. ומצד שני, הדחף לסטות מהתלם ומהקשר הסיפור הריאליסטי. החיים המסוימים מאוד של הגיבור, הנטועים במקום, בתקופה, בסביבה מקצועית ספציפית - נמצאים בזיקה מתמדת לביטויים של טירוף וביזאר.

הסיפור הזה עובד במיטבו כששלו, בדומה לגיבור הראשי, שומר על האיזון הזה. משתמש בטכניקות של פרוזה ריאליסטית, שמתוכה מבצבצים ומתפרצים בלי הרף המוזר,

 הילדותי. כמו סרט מצויר שמדי פעם משתלט על הפריים בסרט תיעודי. הוא נחלש כששלו משתמש בגיבור המלומד והאקסצנטרי שלו, כרישיון לכתיבה כמעט מסאית, פילוסופית, היסטורית. דווקא ברגעים כאלה, נדמה שהדמות חכמה וממוקדת יותר מהכותב. התפיסה הרגישה והמבריקה שלה לגבי חיי היומיום מתגלה פתאום כניסוח מעט בוסרי של שאלות עמוקות ומופשטות. מה שנחמד הוא היכולת לחזור הביתה - מהסרט המצויר, מבדיחות השואה, אל החיים המוכרים. מתפנית העלילה המופרכת, לתיאור רגשי אמין ויפה של גבר ואישה, אח ואחות, שחווים את חייהם מתוך דיכאון עמוק ואהבה עמוקה לא פחות. כגיבור ספרותי - ברגעים שבהם שלו מאפשר לו להתנהל באופן עצמאי, ופחות כמוליך של רעיונות והרהורים מאת הסופר - וולקשטיין מעורר אהבה כזאת בעצמו. אדם שמצליח להציג את מה שנחשב למוזר או ליצני כשער להזדהות ואמפתיה.

הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".