מנצחים ביחד

מבט ראשון הם נראים כמו פוסטר של אושר. היא והוא יושבים בגינה ירוקה, ליד הבריכה העגולה, ומשלבים ידיים. "נו, די", אני עוקצת אותם, "אחרי שנתיים וחצי ביחד אתם עדיין לאבי דאבי?". דקות אחדות לאחר מכן הראייה שלי מתחדדת והשלווה מתפוגגת. אצבעותיה לופתות את אצבעותיו בכל הכוח, וזרועו מתפתלת סביב זרועה באחיזה עזה. שתי נשמות אבודות ומרוסקות שנצמדות כדי להינצל מטביעה.

את דנה תייר (23) תראו במוצאי שבת על המסך הקטן כאחת משלוש המתמודדות שעלו לחצי הגמר של "נינג'ה ישראל". בן זוגה, שי לוי (29), שהתמודד בתוכנית עד שנפל למים, יהיה שם כדי לעודד אותה. עוד זוג צעיר ויפה שחובב אתגרים? ממש לא. זה סיפור אחר. הם נפגשו לפני כשלוש שנים בכפר איזון, מסגרת טיפולית־שיקומית לצעירים שנקלעו למשבר נפשי. דנה סובלת מפוסט־טראומה בעקבות שירותה הצבאי במבצע צוק איתן. שי הגיע לכפר אחרי שיחידת החילוץ של חיליק מגנוס איתרה אותו בהודו, מחוק מסמים. גם הוא נושא זיכרונות כאובים משירותו הצבאי כחובש במגלן, אך בניגוד לדנה עדיין לא פתח תיק במשרד הביטחון, וגם לא יודע אם יעשה זאת מפני שהדרך לקבלת אחוזי הנכות כרוכה בחשיפת הפצעים.

"כפר איזון זה מקום לפלופים", הוא מנסה להתבדח, "ויש בו חוקים. אסור לנהל מערכת יחסים זוגית מפני שצריך להשקיע את כל האנרגיות בטיפולים. הסתכלתי על דנה מרחוק. אחר כך התיישבנו מול הים בהפסקות. ככה היינו במשך חמישה חודשים. כיוון שנכנסתי לכפר חודש לפניה ויצאתי ממנו חודש לפניה, הזמנתי אותה לליל סדר אצל הוריי, במושב רמות ברמת הגולן".

"נסעתי אליו", היא נזכרת, "ומאז אנחנו ביחד".

צילום: יובל חן

"כשנתקלתי בפרק של נינג'ה האמריקאי ידעתי שדנה, עם הרקע הספורטיבי שלה, תתלהב", הוא ממשיך. "לא חשבתי שהפורמט הגאוני הזה יגיע לישראל כל כך מהר. למרות שאין לנו ניסיון בנגרות החלטנו לבנות מסלול מכשולים והתחלנו להתאמן".

"מכל הטיפולים שעברנו, ביחד ולחוד, זה הטיפול שהכי עוזר", היא מצביעה על שני המתקנים שעומדים בגינת בית הוריה, בהוד־השרון. "מתקן נינג'ה לא דומה למתקנים בחדר כושר מפני שהוא מאמן את המנטליות. כאב פיזי מטלטל אותי הרבה פחות מכאב פנימי, שנובע מחרדה".

"הנינג'ה נותנת לנו סיבה לקום כל בוקר", שי אומר. אין צורך לייפות את המציאות. גם כיום, אחרי שגילו את הכלי הטיפולי שמסייע להם לעמוד על רגליהם ולתקשר עם בני משפחותיהם, עדיין יש ימים בהם שניהם מתחפרים במיטה, עם הקולות והזיכרונות שגועשים בחדרי הלב.

קחי גימ"לים, זה יעבור

דנה היא השלישית מארבע בנותיהם של רינת, מורה למתמטיקה, וג'קי, מנהל מכירות בהבימה. היא גדלה בהוד־השרון, במרחק שני בתים מהוריה של נטע ברזילי, והתעמלה בחוג לריקוד ואקרובטיקה. "התגייסתי בנובמבר 2013, הציבו אותי במשרד הביטחון בתל־אביב. מזכירה. כבר אחרי חודש הבנתי שזה לא תפקיד שמתאים לי, רציתי לעשות משהו יותר משמעותי, ביקשתי לשרת בבסיס מרוחק ולא לחזור כל יום הביתה. רציתי לתרום ולתת. רק אחרי שמונה חודשים הבקשה שלי אושרה והגעתי לבסיס בצפון. אחרי שלושה ימים חזרתי הביתה לסוף שבוע. במוצאי שבת המפקד הודיע לי שבמקום לחזור לאוגדה אני צריכה לרדת לדרום 'כי יש התחממות'. זה היה בחיפושים אחרי שלושת הנערים. המפקד אמר לי 'אנחנו יורדים דרומה, יכול להיות שיתחיל מבצע, צריך לארגן את החמ"ל'. אמרתי 'סבבה' ובדקתי איזה אוטובוסים יכולים לקחת אותי לעוטף עזה. החמ"ל כבר היה בכוננות ובקושי הכרתי מישהו. חילקו אותנו למשמרות, לילה ובוקר, אני הייתי במשמרת לילה, וזהו".

מה את זוכרת?

"את הלילות. מ־11 בלילה עד 11 בבוקר. התפקיד שלי היה לזהות במסך איפה נמצא האויב ביחס לחיילים שלנו ולהעביר מטרה. מנהרה, לדוגמה. ראיתי את החיילים שלנו בקרבות, שמעתי את הקולות שלהם ונתתי להם הנחיות ואזהרות. אני זוכרת שהיה קר נורא בחמ"ל. ככה זה היה במשך חודש. עבדתי בלילות וניסיתי לישון ביום. היינו חמש בנות בחדר, בשיטת המיטה החמה. אחת קמה, שנייה נכנסת.

"בהתחלה לא הצלחתי לישון בשעות היום", היא מספרת בקול רועד. "כשסיימתי את המשמרת הייתי רעבה, אז הלכתי לאכול, אבל בצהריים התחילו הבומים של הרקטות, כל הזמן הם דפקו לי בראש. מהמיטה למקלט ומהמקלט למיטה".

הרגשת שאת בסכנה?

"בהשוואה לחיילים שלנו הרגשתי מוגנת. הייתי בתפקוד מלא. כששאלו אותי מה שלומי תמיד עניתי 'בסדר'. אחת הבנות בחמ"ל פתאום צעקה שהיא לא נושמת והמפקדת עטפה אותה עד שהיא נרגעה. רק בדיעבד הבנתי שלמצב הזה, של קשיים בנשימה, קוראים התקף חרדה ושמחתי שאני, בהשוואה אליה, מצליחה לתפקד ושומרת על שליטה. במהלך החודש הזה חזרתי הביתה פעם או פעמיים והמעבר לחממה היה לי קשה נורא. רק כשנגמר המבצע והחיילים יצאו מעזה אמרתי למפקד שלי שכואבת לי הבטן".

הרופא הצבאי הפנה אותה לסורוקה. "כל הבדיקות יצאו תקינות, אז אמרו לי 'קחי שבעה גימ"לים, זה יעבור'. האוגדה שלי חזרה לצפון, וחזרתי איתה, אבל עוד לא היה לי חדר וארון ובמקביל נכנסתי לעבודה מטורפת, להכין מצגות שמסכמות את המבצע. הפקת לקחים. מצד אחד הייתה לי תחושה טובה, הרגשתי שאני תורמת, והמפקדים אמרו לי שהם מרוצים מהעבודה שלי, ומצד שני הייתי מותשת. יום אחד גיליתי סימנים כחולים על הרגליים. אחרי כמה ימים איבדתי את התחושה באגודלים של שתי הידיים. מיום ליום זה החריף. הרגשתי נמלים בידיים. הרופאה הזעיקה את אמא שלי לבסיס ונסענו לאיכילוב. בגלל הכאבים לא הצלחתי לישון. אמא ישבה ליד המיטה שלי ולחצה על כל מיני נקודות לאורך הזרוע כדי לזרז את זרימת הדם לאצבעות. במשך ארבעה חודשים עברתי את כל הבדיקות האפשריות. התחלתי לחשוש שזה סרטן. לא הבנתי מה עובר עליי. ישבתי בבית עם גימ"לים ולא היה שום שיפור. מזל שאמא שלי לקחה את העניינים לידיים".

"ניקיתי את הדם"

אמה של דנה לקחה אותה לפסיכיאטר פרטי שבדק אותה ואיבחן תופעות של פוסט־טראומה. בגיל 19 היא שוחררה מהצבא על סעיף נפשי. "הרגשתי שצה"ל פלט אותי מתוכו. כל החברים שלי עדיין משרתים ואני בחוץ. מה אני עושה? ניסיתי לדבר עם חברות והרגשתי שאף אחת לא מבינה אותי. מצאתי עבודה כמלצרית, בכל פעם שפגשתי חיילים התעקשתי לברר איפה בדיוק הם שירתו בצוק איתן ואמרתי 'אה, אני שמרתי עליכם'. פניתי ליחידה לתגובות קרב בתל השומר ואחרי שני טיפולים בהיפנוזה ברחתי משם. בהתחלה הרעבתי את עצמי כי לא הייתי מסוגלת לאכול ליד אנשים, אחר כך אכלתי יותר מדי כי רציתי להתחזק ולהשתקם, ובגיל 20 התחלתי להקיא. הרגשתי שאני מאבדת את זה".

אחרי שמונה חודשים היא ברחה לאילת, והחרדות אחריה. "כולם אמרו לי משפטים שאסור להגיד כמו 'רק כשתהיי במקום טוב זה יעבור', אז החלטתי לטוס לאפריקה, ללמד אנגלית בבתי יתומים ולטפל באריות. שילמתי על חודש וחצי ותיכננתי להאריך את השהות שם. הילדים היו חמודים והאריות היו מדהימים, אבל המחשבות הטורדניות חזרו אליי ואחרי שבועיים צילצלתי לאמא שסידרה לי כרטיס טיסה מעכשיו לעכשיו. שבועיים לאחר מכן הוריי לקחו אותי לכפר איזון. לא ידעתי כלום על המקום הזה. הייתי נכת צה"ל היחידה. די מהר הרגשתי שבמקום הזה מטפלים לא רק בהפרעות האכילה שבגללן התקבלתי לכפר. הסכמתי לבלוע כדורים פסיכיאטריים. האווירה הצעירה עשתה לי טוב. היה שם סדר יום עמוס: פגישות עם פסיכיאטר ופסיכולוגית, שיעורי יוגה וקונג־פו ופסיכודרמה, עבודה בגינה, פעילויות ספורטיביות, ומה לא. לאט־לאט התחלתי להיפתח. סיפרתי על ניסיונות ההתאבדות והתקפי החרדה".

חשבת שדווקא שם תפגשי את אהבת חייך?

"זה אפילו לא עבר לי בראש", היא אומרת ולופתת כצבת את ידו של שי. כשדיברה, הוא לא התיק את עיניו מעיניה. עכשיו תורו לספר מה הביא אותו לכפר. היא שותה כל הברה שיוצאת מפיו.

שי, בנם של פנינה, מורה בגמלאות, ואריה, חקלאי המגדל מנגו והדרים, לבש מדים במשך ארבע שנים. שלוש שנים כלוחם וחובש קרבי ביחידת מגלן ושנה נוספת ביחידת הניוד, כמדריך וכנהג מבצעי. "אף פעם לא היו לי בעיות משמעת או אירועים אלימים", הוא מספר. "כששלחו אותי לקורס חובשים לא סיפרתי שיש לי פחד ממחטים ושמראה הדם יגרום לי להתעלף. סבלתי בשקט כדי להיות החובש הקרבי הכי טוב שאפשר. הייתי מורעל. השתתפתי במבצעים של חיסולים, בהריסת בתים, ביליתי הרבה לילות במחנות פליטים ובכפרים עוינים. ידעתי שאסור לי לעשות טעות כי החיים של כל הצוות תלויים בידיים שלי. אתה צריך לתמרן ולהימלט ממקומות מסוכנים כשזורקים עליך אבנים או בקבוקי תבערה. אתה נוסע ברחובות צרים, ואם תיקח סיבוב לא טוב או תאט — זה הסוף של כולם".

שגרת הפעילות המבצעית צרובה בזיכרונו כשהיא מנוקדת באירועים חריגים. אחד מהם התרחש ביום ביקור חגיגי של ההורים בבסיס. "ההורים זכו לראות בלייב הקפצה. זו הייתה פעילות עם הימ"מ, בשטחים. הגענו בחצות, החוליה נפרסה סביב הבניין שממנו יצאו מחבלים והתחילו לרסס. מהר מאוד שמעתי שהורידו אחד מהם. ישבתי ברכב, לא ראיתי כלום, אבל שמעתי בקשר שהמחבל השני מתחבא. זרקנו רימון לכיוון ויצאנו לחפש אותו סביב הבית. המחבל לא נמצא והיה ברור שיש בעיה. הרכב שלי קיבל פקודה להקיף את הבניין. הפעילו נוהל 'סיר לחץ': מגאפונים, רימונים ויריות. ההמון התחיל להתאסף סביבנו. בנו סביבנו מעגל ביטחון כדי לאפשר לנו לעבוד. הביאו כלים הנדסיים והתחילו להוריד את הבניין. למחרת המפקד זיהה את המחבל, קשר לו את הרגל לרכב וככה גרר אותו. הרצועה הייתה מלאה דם. בסוף הפעילות, כשהכנתי את הרכבים לפעילות הבאה, ניקיתי את החגורה מכל הדם של המחבל".

והוא שולף אירוע נוסף: "הייתי הנהג המוביל בפעילות למרגלות אחד הכפרים. שמעתי בום, התחילו לזרוק עלינו מלא אבנים מהגגות, נקלעתי למארב. חיכו לנו עם חביות בוערות. הייתי חייב להיצמד לימין ולעלות עם שני גלגלים על הקיר. המתינו לנו שם וזרקו בלוק ענק שניפץ את השמשה הקדמית, אבל הייתי חייב לנסוע. עושים הכל כדי שהשיירה לא תעצור".

"המצאנו נוסחה לשיקום"

בסוף, האירוע ששבר את גבו היה דווקא ריב על שביל ישראל. "חתמתי שנה וחצי קבע והובטח לי שאחרי שנה אוכל לצאת עם החבר'ה שלי לשביל ישראל. בינתיים המפקד התחלף ומי שבא במקומו עשה לי בעיות. התחלתי להתווכח. עלינו לצעקות. על המקום הודעתי שאני רוצה לצאת, אז שלחו אותי לשלישות, לתהליך שחרור. הייתי בטוח שהכל יהיה מאחוריי ברגע שאשתחרר".

זה לא קרה. "התחלתי לדמיין שאני עושה דברים לא טובים לכל מיני אנשים. החברה שלי עזבה אותי, היא הייתה הראשונה שאמרה שאני צריך טיפול. פעם ברחתי מהבית שלה דרך החלון כי פחדתי לצאת מהדלת. מסכנה, התפרצתי עליה המון. נורא התעצבנתי עליה כשהיא העזה להגיד 'טיפול'. חצי שנה אחרי השחרור טסתי למזרח עם חבר מהצבא. זו הייתה טעות. לא הייתה לו סבלנות כלפיי. התפצלנו, חזרנו, מהפיליפינים עברנו לתאילנד. ניסיתי לתפקד, אבל אפילו פעולה פשוטה כמו נהיגה גרמה לי להתעצבן עד אובדן שליטה. כשגנבו לי את כרטיס האשראי התחלתי לשבת על התיק שלי כדי לשמור עליו. התחלתי לפחד מאנשים".

אנשיו של חיליק מגנוס איתרו אותו בכפר ליד דרמסלה בצפון הודו. "כנראה שאיזה חבר טוב", הוא מסמן באצבעותיו מירכאות, "צילצל להוריי ודיווח להם, מתוך כוונה טובה", שוב מירכאות, "שנפלתי לסמים. הוריי לקחו אותי לכפר איזון והאבחנה הייתה שאני לא חייב להישאר. החלטתי להיגמל לבד מהכל: סיגריות, קנאביס ואלכוהול, ואחרי שלושה חודשים התאכזבתי לגלות שאני לא כזה גיבור. עבדתי במשק, שתלנו חלקת מנגו חדשה, השלמתי בגרויות במכינה בתל חי וחשבתי שעליתי על המסלול הנכון, אבל זה לא היה זה. הרגשתי כמו חיה בשבי. לא ישנתי, הייתי בדיכאון מטורף, בכל פעם שמישהו צחק הייתי בטוח שהוא צוחק עליי. בסוף הגיס שלי לקח אותי לפסיכיאטר ברמב"ם. הוא קבע שאני סובל מפוסט־טראומה. נכנסתי לכפר איזון לטיפול בהתמכרויות. התביישתי נורא. לא הבנתי מה אני עושה בחברת האנשים הפסיכוטיים האלה. מצב הרוח שלי התחיל להשתפר אחרי חודש, כששמעתי שמישהי חדשה מגיעה לכפר".

התאהבת בדנה ממבט ראשון?

"התאהבתי בה מרחוק. עם הזמן התיישבנו על הספסל לשיחות. עם דנה הבנתי משהו שהיה חדש עבורי: שאני צריך להתנהג בטבעיות ופשוט להיות עצמי. הבנתי שאם אשחק אותה כאילו אני מישהו אחר אז עד סוף חיי אצטרך לשקר".

"ביום ההולדת ה־21 שלי, שנחגג בכפר", מספרת דנה, "שי ביקש ממישהי שתניח מכתב על המיטה שלי. לבנים אסור להיכנס לחדר הבנות. שי לא כתב על אהבה, אבל מבחינתי זה היה שקוף. הבנתי למה בכפר אוסרים על זוגיות".

אחרי צאתם מהכפר הם עברו לבית הוריה של דנה, משם נדדו לשנה ברמות ועכשיו הם שוב בבית הוריה ורינת, אמה, מלווה אותם בכל שעות היממה. היא כבר בקיאה בכל התסמינים של פוסט־טראומה — מסיוטים בלילה, דרך התפרצויות זעם והתקפי בכי וכלה בניתוק מהחברים ומהמשפחה.

"מדובר בשני צעירים שהיו בעלי יכולות יוצאות דופן וסיימו את שירותם עם פוסט־טראומה קשה", היא אומרת, "אז המצאנו נוסחה לשיקום ביתי. הם זקוקים לשקט, ולכן כל מה שעלול להרעיש מסולק מהדרך. אנחנו נותנים להם לגיטימציה להקשיב לקול הפנימי וללכת בעקבותיו גם כשזה לא נראה לנו. יש להם מעט אנרגיות ולכן אנחנו מורידים מהם את הצורך להתמודד מול גופים רשמיים. אנחנו פשוט עומדים לרשותם".

מי מממן אותם?

"אנחנו", אומרת האם. "דנה הוכרה כנכת צה"ל ומשרד הביטחון אמור לשלם עליה, אבל שי עדיין לא הוכר והם רוצים לעבור את הטיפולים ביחד. יוגה, למשל, עוזרת להם. אז אנחנו משלמים על שניהם".

"המתקן משקף לי את החרדה שלי", אומרת דנה על הנינג'ה, "על המתקן אני מזכירה לעצמי לנשום". ושי מוסיף שלא התחרות מניעה אותם: "אנחנו בקטע הטיפולי, הלוואי שנצליח לעזור גם לאחרים". •

שלב חצי הגמר של "נינג'ה ישראל" ישודר במוצאי שבת ב־21:00 בקשת 12