שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נירו לוי פוגש מעריצה אובססיבית בהצגת אימה
    נערה צעירה מבלה את חייה מול הטלוויזיה במעקב אדוק אחר אהובה, נירו לוי - עד שאביה חוטף אותו ומאלץ אותו להתחתן איתה. כך הופכת ההצגה "דם דם דא דם" למופע ביזארי, שנע בין אימה לצחוק ומספר לנו דבר או שניים על פולחן האישיות של הידוענים
    על מסך הטלוויזיה מרצדים בשחור לבן קטעים מסדרות עבר בהן מככב נירו לוי. נעמה, צעירה בעלת חריגות כלשהי, צופה בו בערגה, היא מתקרבת אט אט אל הטלוויזיה, ובאחת לוכדת אותה בשתי ידיה. הטלוויזיה, המגולמת על הבמה באמצעות חתיכת בד, נמעכת, מתקלקלת, והיא נותרת בייאושה. "הטלוויזיה נשברה!", זועקת. אימה ממהרת להפציר באביה לתקן את המכשיר של נעמה. "אי אפשר לתקן משהו שבור", הוא עונה, "רק משהו מקולקל". ומבטיח כי ייסע בהקדם לעיר וידאג למכשיר חדש - רק שהבת האהובה, עליה שומרים ההורים מכל משמר, לא תישאר בלי הטלוויזיה - חברתה הטובה, הקשר היחיד שלה לעולם החיצון וזו שמאפשרת לה במשך שנים לצפות במושא הערצתה, נירו לוי.

     

    מחוץ לבית, מסיבה לא ברורה, אורבים כל העת זאבים. לוי האמיתי, בתפקיד עצמו, נקלע לאזור, וכשאביה של נעמה פוגש בו – הוא חוטף אותו, ובאכזריות מאלץ אותו להתחתן עם בתו בעלת המום הלא ברור. לוי, שחלק ניכר בהצגה מבלה כשנייר דבוק לפיו וידיו כפותות באזיקונים, מגייס את כל כישרון המשחק שלו כדי להציל עצמו מן הגורל האכזר.

     

    ההצגה "דם דם דא דם" של תיאטרון מיקרו, שכתב רועי מליח רשף וביים יפים ריננברג, מעבירה את הצופה חוויה לא נוחה. העולם על הבמה יוצר ניכור, והדמויות כמו לקוחות מסרט אימה. ולמה סרט אימה? כי ז'אנר הצגות האימה לא ממש נפוץ במחוזותינו. ואז הגיעה ההצגה הזו, שמתחילה עם אישה מסתורית ששערה נופל על פניה, ממש כמו הילדה מהסרט "הצלצול". ומכאן הכל רק הולך ומתדרדר. והדבר המוזר הוא שככל שההתדרדרות הזו נמשכת, ככל שעולה בצופה רצון עז יותר לקום וללכת לנוכח המחזה המטריד, כך תחושת הנאה לא מובנת משתלטת עוד ועוד.

     

    מתוך המחזה (צילום: יבגני לשצ'נקו )
    צ'ארמר וולגרי ומלא ביטחון עצמי(צילום: יבגני לשצ'נקו )

    מתוך המחזה (צילום: אילן חזן)
    חוויה לא נוחה בהכרח. "דם דם דא דם"(צילום: אילן חזן)

    לוי, יותר משהוא מגלם את עצמו, מגלם את הטייפקאסט שלו – המיני-ערס, הצ'ארמר בדרכו הבלתי מתוחכמת, וולגרי ומלא ביטחון עצמי, זה שכבר רדף אחרי כל השמלות ושכב עם אינספור נשים. "למה ככה???", הוא שואל-אומר לנעמה בתגובה על החטיפה שלו והניסיון להרוג אותו בעזרת מקדחה. תגובת גיסנו טיפוסית, הגם שמדובר בחיים שלו שמאיימים להיגדע פה. ולכן ההצגה הזו מצחיקה. כי היא מתקיימת בעולם הזייתי, אפל ומופרע, שבתוכו מתקיים נירו לוי - חפר מרמזור אם תרצו – בצורתו הסטנדרטית. כאילו במקרה עבר שם, וקפץ לתוך העלילה האבסורדית, שאיכשהו אף אחד מהשחקנים על הבמה לא מודע לחולניות שבה.

     

    דווקא הפער הזה בין לוי לבין שאר השחקנים - נועה צנקל בתפקיד נעמה, בני שיף בתור האב, מירי גורליק בתפקיד האם ויוסף אלבלק כרב המחתן - הוא שהופך את ההצגה הזו למעניינת. כאילו הילד המקובל של הכיתה חבר לחנונים למופע משותף, וכל אחד מבצע את תפקידו באופן טוטאלי. התוצאה, המפחידה באמת, מצחיקה ומשוחקת היטב. מן ייצור תיאטרוני מוזר, שמלהטט בשאלה מי פה המפלצת האמיתית – האם הבחורה בעלת החריגות? הוריה החוטפים? הרב המחתן המפוקפק שככל הנראה בתוכו שוכן זאב? להקת הזאבים האורבת בחוץ, שמי יודע, אולי מייצגת את כל שאר האנשים בעולם, מפניהם מגוננת המשפחה? או דווקא נירו לוי, שבניגוד לפסיכופתיות הביזארית של שאר הדמויות, אצלו מתגלה הרשעות האנושית במיטבה.

     

    מתוך המחזה (צילום: אילן חזן)
    מרעננת ולא מתאימה למשבצת קיימת(צילום: אילן חזן)

    מתוך המחזה (צילום: יבגני לשצ'נקו )
    (צילום: יבגני לשצ'נקו )

    בדרך גם עולות שאלות על גבולות ההערצה, על הכוכבנות ויחסם של סלבריטאים אל ההערצה אליהם – ולא פחות מכך – על יחסו של הציבור אל סלב כזה או אחר. על הסחבקיות הישראלית בפרט, שמקצינה את תחושת הבעלות שמרגיש הציבור כלפי ידוענים, והאם יש לנו זכות לנכס אדם פרטי כרכוש ציבורי או אישי, רק בגלל שהוא מפורסם. בתוך כך – אם נחזור לאמירה שבתחילת ההצגה – עולה השאלה האם אנחנו כחברה שבורים או רק מקולקלים, האם אותנו אפשר לתקן? "דם דם דא דם", הקצרה אך הדחוסה בדיוק במידה הנכונה, היא מרעננת ולא מתאימה לאף משבצת קיימת. למי שפתוח למוזרות ונהנה מתחושת ה"מה ראיתי עכשיו..?", כדאי לצפות בחבורה המוכשרת הזו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים