כך הבנתי שאני צריכה לצאת למסע
כל החיים שלה אסנת מתכננת כל פרט, דואגת ששום דבר לא יפתיע אותה ואוהבת בעיקר את מה שמוכר וידוע לה אז איך קרה שדווקא היא יצאה לבדה למסע שטח נשי במרוקו?
בשיתוף מאגמה צ'אלנג'
אני זוכרת את הפעם הראשונה שטסתי לבד לחוץ לארץ. כלומר, לא לבד לבד - עם חברה, אבל בלי ההורים. זה היה בין סיום י"ב לגיוס. טסנו לפריז כי לשם ההורים שלי הסכימו.
למה דווקא לשם? כי שם כבר הייתי איתם לפני שנה.
אבל כבר הייתי בפריז!
בדיוק, ולכן את יכולה לטוס לשם בלעדינו. רק שם את מכירה. ואלף תדרוכים על שדה התעופה ועל מסלולי המטרו והמפה ואיך מחשבים שקלים לפרנקים (אז עוד היו פרנקים בצרפת) ואיפה להחביא את חגורת הכסף ומהם הרחובות המוארים ולא לדבר בקול בעברית. השביעו אותי שאתקשר כל ערב מטלפון ציבורי וציינו ארבעה מקומות סודיים לשים בהם פתקים עם הכתובת של המלון שלא נשכח, שלא נלך לאיבוד, שלא יאונה לנו כל רע, ושנחזור כבר. אה, ותהנו.
חלפו 27 שנים, אני כבר אמא לילדים, המטבע בפריז מזמן הפך ליורו, טלפון ציבורי הוא ממצא ארכיאולוגי, אבל החשש לנסוע לבד לחו"ל לא עזב אותי. אני יודעת שכל תרבות הנסיעות השתנתה, שהמחירים ירדו, שיעדים אזוטריים נהיו קרובים, אבל אני עדיין מחזיקה ביד את השטרות המקופלים של הפרנקים ומקווה שלא יזהו שאני ישראלית. אוהבת את המוכר ואת הידוע שלי. אוהבת שהכל בדיוק לפי התכנית. זה נכון בתכנון ארוחת ליל הסדר וזה נכון גם במבנים שאני מתכננת. אין חיפופים ואין ליד. אישה מתכננת הייתי ונשארתי. הרי ככה למדתי מהבית.
והנה הגיע הרגע שבו הבת הבכורה שלי טסה בעצמה לטיול שלפני הצבא. היא אורזת, מתלהבת, מחליפה מידע עם חברות ואני רודפת אחריה עם טיפים ועצות מלפני 27 שנים. עד שבעלי לא עצר אותי, לא שמתי לב שאני מעבירה לה את כל החרדות שלי. בלילה דיברנו: את חייבת להבין, זה לא אותו עולם. יש לה טלפון נייד וחבילת גלישה, היא ראתה את המקומות אליהם היא נוסעת באתרים וביוטיוב (אז למה היא צריכה לנסוע? שאלתי את עצמי בלב...) ואנחנו בקבוצת ווטסאפ עם ההורים של החברות שלה. שחררי אותה. ונדמה לי שאת צריכה גם לשחרר קצת את עצמך.
לא ישנתי כל הלילה. המילים שלו דופקות לי בראש ובין הסדקים, משתחלת לתוכי תחושת ריגוש. כי פתאום מתחשק גם לי להיות במקום שלא הייתי בו מעולם. במקום רחוק, מסעיר, שונה. פתאום אני גם רוצה לא לדעת כל הזמן. אבל על מי אני עובדת? אני הרי לא מסוגלת ליהנות במצבים של חוסר ודאות. כולם ישנים ואני מחפשת בגוגל. עוד מעט בוקר ואני נחשפת לבלוגים של אנשים שמטיילים לבד בכל העולם, אבל מה לי ולזה? כן, אני רוצה להרגיש פרועה, אבל גם מוגנת.
מה הבעיה? אומרת לי בבוקר השותפה שלי למשרד, נדמה לי שהיא מעולם לא ראתה אותי ככה עייפה ומעולם לא שמעה אותי ככה מהורהרת. סעי למסע של מאגמה צ'אלנג'. הכי פראי שיש, למקומות הכי מדהימים בעולם, אבל מתוקתק ברמות. הנה אני שולחת לך לינק למסע במרוקו.
יש לי ועדת בניה דחופה אחר הצהריים, אבל אני נסחפת לעולם חדש. גולשת באתר, קוראת כתבות, בודקת מי בצוות שמוביל את המסע, בוהה בתמונות של מדבר סהרה ושל השוק במרקש. מגלגלת על השפתיים שמות של מקומות שלא העזתי לחלום עליהם. לא יודעת מי זאת הייתה אבל כנראה שזו הייתי אני שנרשמה למסע.
למפגש ההכנה לקראת המסע במרוקו באתי כמו שאני יודעת : עם רשימת שאלות מסודרת כי אותי לא יתפסו לא מוכנה. זה התחיל כמו שאני אוהבת, כסאות מסודרים, כיבוד קל, החלל מקושט בטוב טעם בגווני מרוקו, מצגת, פולדרים, מפה, רשימת ציוד. עד כאן אני נושמת. צוות גדול של מדריכה, מלווה חברתית, רופאה ואנשי מנהלה קיבלו את פנינו. כל אלה הולכים לדאוג לי? נחמד דווקא. אני מתיישבת נינוחה ונרגעת.
אנחנו מקבלות הסברים על אופי המסע, על מקומות הלינה ועל מזג האוויר. הרכבים אוטומטיים וזה נהדר , הנהיגה היא נהיגה עצמית. מישהי שואלת אם אנחנו מנווטות. המדריכה, שכבר עשתה את המסלול עשרות פעמים, מסבירה שנוסעים בשיירה, שיש מכשירי קשר, ושיש אתנו גם צוות מקומי. היא מראה את המסלול על המפה ואני רושמת את שמות המקומות - הנה הכל כתוב לך במסודר, המלווה החברתית מראה לי שוב את המסלול עם שמות המקומות בעברית ובאנגלית. החששות מפנים את מקומם להתרגשות. הצוות מסביר על סוג האוכל במרוקו ומברר מי צמחונית, מי רגישה לגלוטן ולא מפספס גם את זאת שנמנעת מפלפל שחור. הכל נרשם בצורה מסודרת, כמו שאני אוהבת. הרופאה, שגם היא מנוסה בסוג כזה של מסעות, נותנת את משנתה ואני כמעט מסמסת להורים שלי שלא ידאגו כי היא לוקחת איתה המון ציוד רפואי אבל המסע הזה הוא שלי, רק שלי.
דף השאלות שלי מצטמצם והופך לרשימת משימות: להיפגש עם החברות החדשות לג'יפ, לכבס את בגדי מאגמה שקיבלנו במפגש קבוצה, לקנות חבילת גלישה. האמת? רשימה לא ארוכה ולא מסובכת. מלונות, אוכל, מפה, לאן לנסוע, חישוב מרחקים, איך לנצל את הזמן בצורה מיטבית בזמן המסע - כל אלה לא דאגות שלי. יכול להיות שאני מתמסרת למסע?
מרוקו. הלב שלי מתרחב למראה מדבר סהרה האדיר. המחשבות נזרקות לכל מקום. האם המדבר יזכור שהייתי בו? עד מתי יחזיקו מעמד עקבות הגלגלים בחול? כשמגיע תורי לנהוג אני נושמת, מכוונת את הכסא ואת המראות וחוגרת את חגורת הבטיחות. גם בגלל שאני "חננה" אבל בעיקר בגלל שאלה ההוראות שהמדריכה מקפידה עליהן. ואני נוהגת, בדרכים שמעולם לא הייתי בהן ואליהן לעולם לא אשוב והרוח מפזרת את שערי שתמיד אסוף ובאופן בלתי צפוי ובלתי מתוכנן אני צוחקת ומגבירה את המוזיקה ושרה ואין לי מושג מה יקרה עוד מעט וגם לא חשוב לי.
אנחנו 24 נשים וכל אחת יצאה למסע הזה מסיבה אחרת. יש מי שמשתוקקת כל חייה לנסוע למרוקו, אחת כל שנה נוסעת למסע אחר עם מאגמה ויש מי שפינקה את עצמה במתנת יום הולדת. ואני? מרגישה שהמסע הזה נכון לי. יש בו גם פראיות וגילוי וגם ארגון מופתי והובלה בטוחה ויש איתנו צוות שכל מה שנותר לי לומר עליו זה שהוא מעורר השראה: הם מקצועיים, מנוסים ומבינים שטח. יודעים מתי לדרוש ומתי להרפות. מתי לדבר, מתי לשתוק ומתי סתם לפנק אותנו וזה כיף ונעים ומרגש.
אני חוזרת ממסע מסעיר, מרתק, סוחף. חוזרת עם מראות וחוויות, עם חברות חדשות וזיכרונות של שיחות עד אמצע הלילה. לאט לאט אני נוחתת ואז אחרי החיבוקים עם בעלי והבנות ואחרי הכביסות, אני עורכת כהרגלי בכל לילה רשימת משימות:
-להתחיל לעשות דברים סתם בשביל הכיף
-להיפגש *בהקדם* עם החברות למסע
-להגיד תודה לשותפה שלי
-לנסוע שוב עם ההורים לפריז לפני שמאוחר מדי
-לנסוע בשנה הבאה לעוד מסע
בסוף אוקטובר יוצא מסע נוסף של מאגמה צ'אלנג' למרוקו – את באה?
בשיתוף מאגמה צ'אלנג'
לפנייה לכתב/ת 
