כן התלוננתי וזה מה שעברתי

"אם באמת קרה משהו, למה הן לא התלוננו?", מרעישה מתקפת הנגד בעקבות קמפיין #MeToo ואחיו הצעיר #לאהתלוננתי ברשתות החברתיות. "אתן מתבכיינות, הופכות את עצמכן לקורבנות", קישקשו בגל העכור שמגיע מארצות־הברית, מהאגף שמבקש להתעלם מהתלונות ולמנות את השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון. גם בישראל יש שבוחרים לתקוף את הקורבנות ומפנים אותם לרשויות.

ובכן, נפגעי עבירות מין לא מתלוננות ולא מתלוננים, משום שהם יודעים היטב מה המחיר שכרוך בזה. ששת המונולוגים שלפניכם מציגים את תחנות הייסורים שצריכה לעבור נפגעת מהרגע שהיא מחליטה להתלונן ועד שהיא זוכה לצדק – אם בכלל. לקרוא ולהפנים.

הרווחה והמשפחה ||| גטנש מתוקו שעה בשבוע, זה מה שקיבלתי

קליימן. "לא טרחו לעדכן שהתיק נסגר"

הייתי בסך הכל בת 15 כשהוטרדתי מינית ונאנסתי על ידי שניים מקרובי משפחתי, אבל רק כשהייתי בת 18 המעשים הנוראיים החלו לחלחל למודעות ולזיכרונות והכניסו אותי לעננה של חרדות ודיכאון. במשך חצי שנה לא הייתי בבית הספר, ישנתי כל היום ולא יצאתי מהבית. כשהזמינו את ההורים שלי לשיחה, הבנתי שאין לי מה להפסיד. הלכתי למחנכת שלי, שיתפתי אותה בהתעללות המינית שחוויתי ויחד הלכנו להתלונן.

הוריי זומנו לרווחה. אבא שלי עזב את הארץ. הוא העדיף לטוס מאשר לדבר על מה שקרה. אמא שלי לא האמינה לי. היא אמרה שאני מדברת שטויות, שאני שיכורה, שרציתי את זה. המשפחה הקרובה התרחקה ממני כאילו אני מצורעת.

מיד אחרי שהתלוננתי יועצת בית הספר לקחה אותי ל"מרכז לנערה" בנתניה, אבל הם לא היו מוכנים לקבל אותי כי כבר מלאו לי 18. כלומר, לא הייתי קטינה ועל כן לא הייתי באחריותם. הם שלחו אותי ל"מרכז לשלום המשפחה", שם הפגישו אותי עם עובדת סוציאלית פעם בשבוע למשך שעה. שעה בשבוע, זה מה שבחורה צעירה שעברה תקיפה מינית מתמשכת מקבלת.

העובדת הסוציאלית שמה אותי בתוכנית של "נערות למען נערות" – תוכנית כללית לבנות נוער שלא מיועדת לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. הן היו יושבות ומדברות שם על בעיות רגילות של גיל ההתבגרות. אף נציג מהרווחה לא ליווה אותי בתהליך.

שרר. "כשבכיתי ניסו לקשור אותי"

אז מה אם מלאו לי 18? הייתי תלמידת תיכון שעברה התעללות מינית מתמשכת בתוך הבית שבו המשכתי לגור – כדי להגן על האחים שלי – עם משפחה שמתנכלת לי. הייתי צריכה להתמודד עם המשטרה והפרקליטות לגמרי לבד, ובמקביל להתמודד עם המשפחה. לא הבנתי שום דבר בהליכים משפטיים. הייתי מרוסקת נפשית, ובכל זאת גם מוכנה להילחם על הצדק שלי. אבל לא ידעתי איך. אף אחד מטעם המדינה לא לקח עליי אחריות, לא ליווה אותי.

ביום בהיר אחד קיבלתי שיחת טלפון. "גברת גטנש, התיק שלך נסגר". הודיעו וניתקו. הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. כשנפגשתי עם נציגה מהפרקליטות אמרו לי מילים גדולות כמו "חוסר עניין לציבור", ו"היעדר הוכחות", אבל בגדול הבנתי שזו הייתה המילה שלי נגד המילה שלהם, והם ניצחו.

הסתכלתי על הנציגה מהפרקליטות אבל זיהיתי שהיא לא רואה אותי. היא לא רואה שאני בת 18, שאני לבד.

אף אחד לא הסביר לי מה מגיע לי, מה אני יכולה לעשות. החלטתי לא לוותר ובעזרת מרכז הסיוע הגשתי ערר שהתקבל חלקית. הוחלט להשאיר את התיק שלי פתוח אבל עם האשמות רק כלפי אחד מקרובי משפחתי, שאנס אותי במשך שנה שלמה.

ב'. "הילדה שלי התרסקה"

לא סמכתי על המשטרה, אז התעמתתי איתו בטלפון והקלטתי את השיחה. הוא לא הודה, אבל כשהעברתי את ההקלטות למשטרה הם זימנו אותו לתחנה לעימות. נאלצתי לעמוד מולו, להסתכל לו בעיניים. קיוויתי שהפעם לא יוכל לשקר. אמרתי הכל: שהייתי קטינה, שהוא אנס אותי, נגע בי, הכריח אותו לגעת בו, לצפות איתו בסרטים פורנוגרפיים. רוב הזמן הוא שתק, ומדי פעם צעק עליי שאני שקרנית, שהייתי רוצה שהוא ייגע בי.

יצאתי מהעימות גמורה. היה לי קשה להכיל את הרוע ואת האטימות שחוויתי, אבל לא איבדתי תקווה. קיוויתי שיזמינו אותו לבית משפט, שיאמינו לי. אחרי כמה חודשים גיליתי שוב שסוגרים את התיק. אני לא מבינה. למה? אם הוא לא אשם, מה זה אומר עליי? שאני לא בסדר? שזו אשמתי? עם הרגשות האלו אני מתמודדת עד היום. חיה בבית שבו אנסו אותי, נאלצת לחיות את הסיפור הזה בכל יום מחדש, מתעוררת לתוך סיוטים, לזיכרונות כואבים, ובעיקר — לבד.

ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "המתלוננת הופנתה ליחידה לטיפול בנפגעות מינית שם קיבלה את הסיוע המירבי. בשל צנעת הפרט אנו מנועים מלהרחיב.

"משרד העבודה והרווחה מפעיל 8 מרכזי הגנה ברחבי הארץ, המעניקים סיוע ראשוני ומיידי לקטינים נפגעי אלימות ומין, ומטפלים בכ־2,000 מקרי פגיעה מינית בשנה. כמו כן מפעיל המשרד 13 מרכזי טיפול לקטינים נפגעי עבירות מין, בהם מועסקים מטפלים מוסמכים המטפלים בכ־1,750 קטינים בשנה. המשרד מפעיל שישה מרכזים גדולים ועוד 55 יחידות טיפול בפריסה ארצית המספקים טיפול רגשי פרטני וקבוצתי לכ־2,500 מטופלות ומטופלים בוגרים מדי יום, ללא עלות וללא הגבלת זמן, ובימים אלו מוקמים שלושה מרכזים נוספים שיטפלו בעוד כ־500 נפגעות ונפגעים. "בנוסף תומך המשרד במרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בהשקעה של כשמונה מיליון שקל מדי שנה".

מתוקו. "אמא אמרה שרציתי את זה"

בתי החולים ||| תפארת סולומון אמא התחננה בפני הרופאים

פעם הייתי רואה את העולם דרך משקפיים ורודים. הייתי אופטימית והאמנתי בטוב בבני אדם. אחרי הערב הארור ההוא הכל השתנה. המשקפיים שלי נצבעו בשחור וצבעו את כל הסביבה שלי בגוונים של ספק, של חוסר ביטחון ושל חוסר ודאות. עברו מאז כמעט שנתיים והקרקע היציבה שהייתה לי איננה עוד.

זה קרה ביום שישי. פיִרסמתי בקבוצה של טרמפים בפייסבוק שאני עולה מירושלים צפונה ונתתי טרמפ לשלושה אנשים. בחזור, רק אחד מהם הצטרף אליי. כבר היה מאוחר, דיברנו הרבה, הוא היה נחמד, והרגשתי בטוחה. כשהגענו הוא הציע לי לעלות אליו לעשן. אמרתי שאעלה לרבע שעה ואלך. אמנם לא הכרנו הרבה זמן אבל בילינו יחד שעות ברכב והרגשתי שאני מכירה אותו קצת.

גרמן. "קיבלתי תרופות, לא טיפול"

היינו לבד בדירה שלו, ורק בדיעבד הבנתי עד כמה הוא התנהג מוזר. הטבק שלו היה מונח על השולחן, אבל הוא לא הפסיק לפשפש סביבו כמחפש משהו. הוא הציע לי לשתות וסירבתי. כשיצאתי מהשירותים ראיתי שהוא יוצא מהחדר עם טבק אחר. עלינו יחד לגג. עישנתי את הסיגריה שהוא הכין לי, וקלטתי שהוא לא מעשן את שלו.

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאני מאבדת תחושת זמן וריכוז. ניסיתי להקשיב למילים שלו ולהבין על מה אנחנו מדברים אבל הן היו נטולות משמעות. הוא ידע שאני לומדת יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, והתחיל לזרוק מילים מהתחום, בלי רצף הגיוני. הבנתי שמשהו לא בסדר, ואמרתי לו שכבר מאוחר ואני צריכה ללכת. הוא התעלם, והמשיך לדבר לאט ובקול מונוטוני.

הבנתי את הסיטואציה. בשארית כוחותיי לקחתי את הדברים שלי והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת. הגעתי לדלת, פתחתי אותה והתחלתי לרוץ לכיוון הרכב. בזווית העין ראיתי אותו רץ אחריי. נכנסתי לאוטו, נעלתי את הדלתות והתחלתי לנסוע תוך כדי שאני נלחמת בעצמי לא לאבד את ההכרה. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: "אמא, סיממו אותי, אני נוסעת למקום בטוח ומזמינה אמבולנס לבית החולים". קבענו להיפגש שם.

עצרתי את הרכב כשהרגשתי רחוקה מספיק אבל בעיקר כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהוג עוד. הכל התערפל סביבי. אבל כשהגיע האמבולנס הפרמדיקים סירבו לפנות אותי. אחד מהם התיישב בצד, הדליק סיגריה, צחק, ואמר לחובש: "עזוב, היא סתם משוגעת או שיכורה".

גרא מרגליות. שהפוליטיקאים ישלמו את המחיר

אני חובשת בעברי, ניסיתי להסביר להם שסיממו אותי והתחננתי שאני צריכה להגיע לבית החולים. הם התנהגו אליי בצורה כל כך לא מקצועית וכל כך לא רגישה. זה גרם לי לטראומה נוספת. התקשרתי וביקשתי שישלחו אמבולנס אחר. כבר לא הייתי בטוחה בכלל אם מה שאני חווה אמיתי, או שאולי בכלל לא הצלחתי לברוח ושבפועל אני עדיין אצלו בבית והוא אונס אותי.

כשהגענו לשערי צדק איבדתי את ההכרה. עד היום אני לא מבינה למה הביאו אותי לבית חולים שאין ביכולתו לבדוק נוכחות סם אונס בדם. לקחו ממני דגימות דם ושתן, וכשחזרתי להכרה נפגשתי עם פסיכיאטר ועובדת סוציאלית, עם רופאים ועם המשטרה. כולם אמרו שחייבים לקחת את הבדיקות לתל השומר, כי בשערי צדק אין את היכולת לעשות בדיקות מעמיקות.

אמא שלי התחננה בפני הרופאים שייתנו לנו לקחת את הבדיקות למעבדה באופן פרטי, אבל בגלל שמדובר בראיות הם סירבו ואמרו שהם יעבירו אותן בעצמם.

מבית חולים הלכתי ישר למשטרה להגיש תלונה. המקרה שלי ייחודי מכיוון שלמרות הסם יכולתי ממש לכוון את השוטרים לביתו של הבחור, יש לי את מספר הטלפון שלו ואת הפרטים שלו בפייסבוק, זה היה אמור להיות תיק קל. אבל במשטרה הובהר לי שהם חייבים את תוצאות הבדיקות כדי להתקדם בחקירה.

חזרתי הביתה. הייתי בדיכאון נוראי וסבלתי מחרדות. התפטרתי מכל העבודות, הפסקתי את הלימודים באוניברסיטה ובמשך תקופה לא הצלחתי לצאת מהמיטה.

אחרי כשבועיים התקשרתי לשערי צדק לבדוק מה קורה עם הבדיקות, וגיליתי שהן מעולם לא הועברו לתל השומר. לא רק זה, הן כבר לא קיימות משום שהן נזרקו לפח! זאת הייתה נקודת שבירה.

לפני כחודשיים גיליתי שהתיק שלי נסגר.

משערי צדק נמסר: "המטופלת פונתה ישנונית, מלווה על ידי אמה. האם סיפרה על חשד של החדרת סם לסיגריה שניתנה לבתה. המטופלת נבדקה ונשלחו בדיקות דם ושתן לסקירת סמים. הטענה על אפשרות לשימוש בסם אונס עלתה לראשונה על ידי המטופלת אחרי הזמן שניתן לשלוח בדיקה לסם זה. הטיפול במטופלות עם חשד לתקיפה מינית כולל בדיקת רופא ובדיקות מעבדה נדרשות, כפי שנעשה במקרה דנן".

המשטרה ||| אנה קליימן האצבע הופנתה אליי

ערב אחרי הטיול השנתי של כיתה י"ב הלכתי למסיבה בבית של חבר מהלימודים. כל השכבה הייתה שם ומכיוון שלא היו אז קווי לילה, כולם נשארו לישון. נרדמתי באחד החדרים בבית, במיטה זוגית, לבד. בבוקר התעוררתי מאונס. קפאתי. לא הצלחתי לומר מילה ובטח שלא להיאבק בו. למחרת הוא הביא לי פוסטינור, כאילו ניתן לבטל את מה שעשה.

במשך ארבע שנים קשות התחרפנתי בשקט, מבפנים. הכל השתנה. הייתי תלמידה מצטיינת ובפעם הראשונה בחיי הידרדרתי בלימודים. היינו יחד במגמת תיאטרון והיינו צריכים לעבוד צמוד על עבודת הגמר — הוא הבמאי ואני המפיקה. ביקשתי לעבור להפקה אחרת אבל מכיוון שלא הייתי מסוגלת להסביר את מהות הבקשה, לא זיהו את סימני המצוקה שלי והחליטו להשאיר אותי שם. העולם שלי המשיך לקרוס. התגייסתי לצבא במצב נפשי לא פשוט ואחרי שמונה חודשים השתחררתי על סעיף נפשי. יום אחד הוא פנה אליי בפייסבוק ואמר שהוא מרגיש שיש בינינו אווירה רעה ושהוא רוצה לוודא שזה לא נכון. לקחתי נשימה עמוקה ועניתי לו שהוא צודק, שאני נוטרת לו טינה כי הוא אנס אותי, ושהוא יודע את זה. זו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי בזה בעצמי.

הוא הציע לי להיפגש, והסכמתי מתוך מחשבה שזה יעזור לי לסיים את הפרק הנוראי הזה בחיי. נפגשנו בבר בשעות הצהריים. הוא הצהיר שהוא בא כדי לוודא שאני בסדר, לנקות את המצפון שלו ולהתנצל. היה לי ברור שהוא מתבייש מכיוון שהוא בקושי הרים את המבט. לא הפסקתי לבכות ואמרתי לו את כל מה שרציתי ולא יכולתי במשך ארבע שנים. ניסיתי להסביר לו איך המעשה הנוראי שעשה השפיע לי על החיים. שאני לא יכולה לישון במקומות ציבוריים, שאני לא ממש יכולה לישון באופן כללי, שאני על כדורים פסיכיאטריים.

יצאתי מהמפגש הזה בתחושת ניצחון אבל אחריו קרסתי. נכנסתי לדיכאון ובכיתי כל היום וכל הלילה. אחרי שהתחלתי טיפול פסיכולוגי הבנתי שכדי לשים את הסיפור הזה מאחוריי אני חייבת להגיש תלונה במשטרה. השוטרת שגבתה ממני עדות התנהגה בצורה רגישה ומבינה. היא הציעה לי להתעמת איתו והסבירה שאני לא חייבת, אבל שזה ייתן לתיק יותר משקל. מכיוון שידעתי שרוב התיקים מהסוג הזה נסגרים עקב חוסר ראיות, הסכמתי לעשות מה שצריך כדי לקבל את הצדק שמגיע לי.

אבל בעימות ישב מולי אדם אחר מהבחור מלא החרטה שישב בבר חודשים מספר קודם לכן, והשפה המשפטית שבה השתמש הסגירה שנפגש עם עורך דין. הוא הכחיש את כל ההאשמות כלפיו וסיפר שבכלל זו הייתי אני שרציתי אותו כל התיכון, שנמשכתי אליו. זה שבר אותי.

בשלב מסוים הוא השתמש בתרגיל שעשינו במגמת תיאטרון כהוכחה לזה שרציתי אותו. זה היה תרגיל משותף שהיה צריך לעזור לי לגלם תפקיד של משרתת מושפלת. במסגרת התרגיל הוא והמורה שלנו השפילו אותי מילולית כדי שארגיש את החוויה. בעימות הוא טען שרציתי שהוא ישפיל אותי כי נמשכתי אליו.

לא האמנתי למה שאני שומעת, הרגשתי שאני נמחצת. חיכיתי שהשוטרת תשתיק אותו, שתסביר שאין קשר בין הדברים, אבל היא הפנתה את האצבע המאשימה אליי ושאלה איך אני מסבירה את זה. איך אני מסבירה מה? זה נותן לו לגיטימציה לאנוס אותי? הרגשתי מותקפת.

יצאתי מהעימות בתחושה זוועתית. הרגשתי שלקחו לי את ההכרה בפגיעה, הכרה שהשגתי ביזע ודמעות. פניתי למשטרה במטרה שהיא תגן עליי. קרה לי משהו רע, פלילי, ופתאום הם מפנים את הזרקור אליי. הסכמתי לעימות כי הסבירו לי שהוא לא נועד כדי לתת לנו להילחם זה בזו ומי שמנצח מנצח, אלא לבחון את התגובות וההתנהגות שלו. אבל לא הרגשתי שזו הייתה המטרה של השוטרת. להפך.

יותר משנה חיכיתי לשמוע מה קורה עם התיק שלי, ואף אחד לא טרח לעדכן אותי שכבר אחרי חודשיים הוא נסגר. אף אחד לא שלח הודעה, מייל, משהו. הייתי צריכה לגשת בעצמי לתחנת המשטרה ולהתחנן. מכיוון שלא עודכנתי בסגירת התיק, פיספסתי את המועד של הגשת הערעור על ההחלטה וכיום אני נמצאת בהליך מורכב יותר של הגשת ערר. במקביל אני בתהליך של הגשת תביעה אזרחית שככל הנראה תיקח הרבה זמן, תקופה שבה לא אוכל להמשיך בחיי.

מהמשטרה נמסר: "עם קבלת התלונה על אירוע שהתרחש לפני כחמש שנים נפתחה חקירה אשר בסיומה הועבר התיק לעיון הפרקליטות שהחליטה לסגור את התיק. כמו בכל תלונה, גם חקירה זו בוצעה במקצועיות וביסודיות, תוך גביית עדויות, איסוף ראיות וביצוע מגוון פעולות חקירה. עימות בין המתלוננת לחשוד היא פעולת חקירה הכרחית וחשובה, גם אם לעיתים היא מהווה מטבעה חוויה לא נעימה עבור קורבן העבירה. משטרת ישראל תמשיך לחקור עבירות מין על ידי חוקרים מיומנים, תוך הכרה בכלל ההיבטים הרגשיים והצורך בשמירה על כבודן של הנפגעות, לצד החתירה לחקר האמת".

בריאות הנפש ||| יעל שרר, רוחמה גמרמן איחסנו אותי, נעלו וחיכו שיעבור

יעל: הייתי בת 16 כשאושפזתי במחלקה סגורה בשלוותה. שלוש שנים עברו מאז שהסתיימה מסכת העינויים שהעביר אותי אבי, ונאלצתי לעבור למסכת עינויים מסוג אחר לגמרי. באותה תקופה נפתחה חקירה נגד אבא שלי בחשד לביצוע מעשים מגונים בי. לא הסכמתי להיפגש איתו. עברו שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. הייתי בבית הספר כשהתקשרו להודיע לי שדודה שהייתי קשורה אליה במיוחד נפטרה, ושיבואו לאסוף אותי להלוויה. לא יכולתי לשאת את העובדה שאני עומדת לפגוש את אבא שלי ונכנסתי למצב של דיסוציאציה. התנתקתי מהמציאות. במשך שבועיים לא היה איתי קשר, לא היה עם מי לדבר. ככה הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי. ילדה שעברה התעללות מינית, מאושפזת במחלקה סגורה.

כשאמא שלי חזרה מטיול באוסטרליה היא מצאה את הבת שלה במקום שמתנהל כמו כלא. היא חזרה לילדה שבוהה בקיר, שבמשך ימים לא קילחו אותה. אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא התייחס אליי. פשוט איחסנו אותי במחסן, נעלו וחיכו שזה יעבור.

התנאים בשלוותה — מחלקות לא מופרדות, חדרים לא מופרדים, אין צוות ואין פיקוח — גרמו לי פוסט־טראומה נוספת. האנשים הקרובים אליי ביותר היו המשגיחות, נשים בלי שום הכשרה מקצועית רלוונטית, שהסיבה היחידה שהתקבלו לעבודה היא שאין להן עבר פלילי.

באחד הימים דרשו ממני לקום מהרצפה ולהפסיק לבכות ואני סירבתי. במקום להציע לי כוס תה, לנחם אותי, לדבר איתי, עלו עליי סניטרים ששוקלים פי שלושה ממני וניסו בכוח לקשור אותי למיטה. זה הטיפול שאמור היה לרפא אותי מהאלימות שאבא שלי הפנה כלפיי?

אמא שלי לא הסכימה שאשאר במקום הנוראי הזה ושיחררה אותי בניגוד לחוות הדעת הרפואית. בדיעבד, כנראה שהיא הצילה אותי.

למה זה קורה? כי בישראל מאבחנים היום כל נפגעת אלימות מינית פוסט־טראומטית כסובלת מהפרעת אישיות גבולית. כי יש רק מחלקה אחת בכל הארץ המיועדת לנפגעות כאלה ואין בה מספיק מיטות. כי בישראל אין התמחות בטראומה מינית. זאת אומרת שכל מי שמטפל בנפגעות אלימות מינית בארץ לא מוכשר לכך, אין לו הידע המתאים. יש מומחיות כזו, יש הכשרה כזו, היא פשוט לא קיימת פה. טופלתי על ידי קרוב ל־40 מטפלים ואני יכולה לספור ביד אחת מי מהם היה טוב ועוד יישארו לי אצבעות.

אחרי שנים זכיתי במשפט מול אבא שלי והפיצויים שקיבלתי ממנו נתנו לי את היכולת לא להסתמך על הרפואה הציבורית ולבחור לעצמי טיפול ומטפל. היה לי צורך לדבר על מה שעברתי ורציתי להפסיק להתבייש. החלטתי שאף אחד לא יסתום לי את הפה, ולפני שש שנים כתבתי סרט שמספר את הסיפור שלי. זו הייתה התרפיה שלי, סגירת המעגל. אני לא יכולה לומר שזה ריפא אותי, אבל לפחות אני תפקודית.

המחלקות הפסיכיאטריות בישראל הן כלא, עם עינויים. הגיע הזמן שאנשי בריאות הנפש יעשו חשבון נפש עם עצמם. מישהו צריך לקחת אחריות, כי בסופו של דבר מי שחולה באמת הוא מי שחושב שצריך לקשור ילדה שאבא עשה בה מעשים מגונים בגלל שהיא בוכה.

רוחמה: במשך שש שנים עברתי אונס ותקיפות מיניות על ידי בן זוגי, שהייתי נשואה לו במסגרת של כת. הפגיעות המיניות הפסיקו רק כשהתגרשנו.

בשלב מסוים התקשרתי למרכז סיוע לנפגעות אונס, סיפרתי למתנדבת את הסיפור. באותה תקופה אפילו לא הייתי מסוגלת להגיד את המילה אונס, אמרתי "לקח בכוח". הגישה של המתנדבת הייתה, "טוב מה את רוצה, את נשואה לו, ואם את לא נותנת לו אז הוא לוקח". כלומר, את אשמה בזה שנאנסת. הרגשתי שאין לי למי לפנות.

חצי שנה אחרי הגירושים מצאתי את עצמי באשפוז הפסיכיאטרי הראשון. שם לא הבינו את הסיטואציה. תייגו אותי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית וקיבלתי יחס מזלזל. כשבכיתי אחרי פלאשבק שהיה לי, האחות אמרה לפני כולם, "את ממציאה". נתנו לנו שם תרופות אבל לא טיפלו בהיבטים הפסיכולוגיים, בפוסט־טראומה שהייתה לי. אם היו עושים זאת, אולי לא היינו צריכות כל כך הרבה תרופות.

בסופו של דבר מה שעזר לי זו האפשרות לממן טיפול פרטי, בזכות אמא שלי. כיום אני בריאה נפשית, למדתי לחיות ליד הפוסט־טראומה, לנהל אותה. הכאב תמיד קיים, הוא בלתי־מחיק. אבל יחסית לכל מה שעברתי אני במקום טוב, מרצה על סיפור חיי ומביימת הצגות.

ממערך בריאות הנפש נמסר: "בשנים האחרונות נבנו הכשרות לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש בנושא טיפול בנפגעי טראומה מינית. בנוסף, בשנה הקרובה תופק לומדה ייעודית לאנשי מקצוע בנושא. "בבתי החולים פועלות שמונה יחידות ייעודיות לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, וכן קיימת מחלקה ייעודית לטיפול בטראומה בנשים בבית חולים באר יעקב. במערך יש מחלקות עם הפרדה מגדרית, ובמחלקות המעורבות יש הפרדה מגדרית בחדרים, במקלחות ובשירותים".

הפרקליטות ||| ב' לא סופרים אותי. אני כלום ואפס

זה היה יום חמישי. חזרתי הביתה מהעבודה וגיליתי שתי עובדות סוציאליות יושבות ומחכות לי. הן סיפרו לי שבעלי עצור לחקירה על עבירות מין בילדה שלי, בילדה שלנו, שרק לפני חצי שנה חגגנו לה בת מצווה. השתנקתי. הן סיפרו לי שהיא נחקרה באותו היום בבית הספר ושהיא מסרבת לשתף פעולה בחקירה.

לא הייתי מסוגלת להאמין שדבר כל כך נורא קרה לבת שלי, בבית שלי, ואני לא ידעתי. הסתכלתי עליה בעיניים ושאלתי, "אבא פגע בך?" והיא ענתה "כן" — זהו. לא הייתי צריכה חקירה ולא בית משפט. עולמי התמוטט.

לקח לי זמן להבין איך זה הגיע למשטרה בלי שהיא תתלונן. התברר שבמהלך תחקיר ביטחוני שעבר בעלי כדי להתקבל לעבודה חדשה זה נפלט לו, והגורם שביצע את התחקיר העביר את הפרטים למשטרה. היא בעצמה עוד לא הייתה מוכנה לחשוף את זה.

בשלב מסוים עודכנתי על ידי המשטרה שהחקירה הסתיימה, ושהם מעבירים את התיק לפרקליטות שתעדכן אותי מה הלאה. בתי הייתה במצב נפשי מעורער ולא הסכימה לשתף אותי בפרטי החקירה. בפרקליטות לא רצו לדבר איתי. ואני, אמא של הנפגעת, לא יודעת כלום.

ימים מספר לאחר מכן התחילו להתפרסם ידיעות בתקשורת על גבר שנעצר לאחר שהתעלל מינית בבתו. בערב התקשרה אליי חברה וסיפרה שהיא קראה כתבה שבה כל פרטי החקירה התפרסמו שחור על גבי לבן. כל כתב האישום, כל הפרטים על מה הוא עשה לה, הפכו להיות ציבוריים! הייתי בסערת רגשות. הבן שלי כבר היה כמעט בן 14, איך אני יכולה להסתיר ממנו את הפרטים הקשים האלה? היה שם הכל. כולל עדויות של חבר שלו, שמספר שהיו שם נגיעות אבל בהסכמה מלאה.

לא הבנתי למה הפרקליטות ממדרת אותי. נשבר לי הלב. אחרי תקופה הבנתי שהם חשבו ששיתפתי פעולה עם בעלי, שהייתי חלק מזה, אבל במקום לזמן אותי לשיחה, לשבת איתי, לדבר איתי, הם לא עשו דבר. לא הבנתי בכלל על מה הם מדברים. הגדירו אותי עדת תביעה, מה זה אומר? אף אחד לא תידרך אותי. הרגשתי שאני כלום ואפס מול הפרקליטות, שלא סופרים אותי. הילדה שלי נפגעה, אני רוצה לדעת מה קורה, ופשוט לא רואים אותי.

לא הייתי מוכנה לוותר. למזלי יכולתי להרשות לעצמי להצטייד בשני עורכי דין פליליים, שהחזיקו לי את היד לאורך כל הדרך מול הפרקליטות. כשעורכי הדין של בעלי ניסו להשיג עסקה, והפרקליטות רצתה לסגור את התיק בעסקת טיעון מקלה, עורכי הדין שלי לא נתנו לפרקליטות להתפשר. אם הם לא היו מעורבים, הוא היה מקבל שלוש־ארבע שנים בכלא. בפועל הוא קיבל שמונה.

מכיוון שבתי לא ממש שיתפה פעולה עם החקירה, החליטו בפרקליטות שהם רוצים לדעת מה היא סיפרה בטיפול. הילדה שלי נחרדה מהאופציה שמישהו יראה את השיחות הללו ולא הסכימה בשום פנים, אבל זה לא היה בשליטתה ולא יכולנו למנוע את זה. הם הוציאו צו בית משפט לקבלת החומרים, והיא התרסקה, שקעה לדיכאון קליני שהלך והעמיק עד למצב של פגיעה עצמית. בסופו של דבר היא אושפזה, וגם כיום היא בטיפול פסיכולוגי.

הייתי מצפה מהפרקליטות לראות את האנשים שמאחורי התיקים, להיפגש איתם, לדבר איתם. אני מבינה שאין להם זמן, ואני מבינה את העומס, אבל זאת העבודה שלהם. עומדים מולם אנשים פגועים שלא מכירים את המערכת, שלא יודעים מה מגיע להם, שלא מכירים את התהליכים. הם צריכים מישהו שידריך ויכוון אותם.

ממשרד המשפטים נמסר: "מאחר שסירבתם להעביר לידינו את פרטי המקרים, אין ביכולתנו להתייחס אליהם".

שקד: "הצעות שייתנו מענה אמיתי"

לפני יותר מחצי שנה הקימו נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושרת המשפטים איילת שקד, ועדה לבחינת היחס של מערכת המשפט לנפגעות תקיפה מינית. בראש הוועדה עומדת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל־אביב בדימוס, דבורה ברלינר.

"המנדט שניתן לוועדה היה לבחון את תחום הטיפול בנפגעי עבירות מין בכל שרשרת האכיפה, בדגש על המענה והיחס הניתן במסגרת ההליך המשפטי", מסבירה שקד. "הצוות התבקש לגבש הצעות פרקטיות שייתנו מענה אמיתי, לרבות הצעות לתיקוני חקיקה, עריכת ההתאמות הנדרשות בסדרי הדין וכדומה".

עוד טרם הקמת הוועדה החלו שקד ונשיאת העליון דאז, מרים נאור, ליישם נוהל שעל פיו עבירות מין יידונו בהרכבים הכוללים את שני המינים.

בנוסף, יקודמו בקרוב כמה וכמה הצעות חוק שאמורות לסייע לנפגעי עבירות מין לעמוד בקשיים הכרוכים בהגשת תלונה ובמאבק לצדק. כך, למשל, בוועדת השרים לחקיקה כבר עברה הצעת חוק לפיה נפגעת עבירה תהיה רשאית להתראיין בפומבי אם תבחר לעשות כן, ללא חשש מסנקציות פליליות; הצעת החוק להארכה משמעותית של תקופת ההתיישנות על עבירות מין חמורות מעשר ל־15 שנים נמצאת לקראת קריאה שנייה ושלישית, וצפויה לעבור סופית בתחילת מושב החורף של הכנסת; והצעת חוק נוספת העומדת על הפרק היא סיוע משפטי חינם לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ללא צורך בהוכחת מצב כלכלי קשה.

"בעיה מוכרת אחרת היא שלא אחת עוברות הנפגעות מעין 'אונס חוזר' בעדותן בבית המשפט", אומרת שקד. "יש שיאמרו שאין ברירה אחרת בדין הפלילי בגלל זכותו של הנאשם שבא כוחו יחקור את המתלוננת.

"אלא שאין כל סיבה שנפגעת תיאלץ להעיד שוב ושוב במהלך תביעה אזרחית שהיא מנהלת כלפי התוקף. על כן אני מקדמת חוק, שבתביעה אזרחית שכזו ימונה מומחה מטעם בית משפט, שיחליף את עדותה הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה". (טובה צימוקי)

מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל: אל תפסיקו להתלונן

הגיע הזמן שכולנו נבין שפגיעות מיניות ואלימות מינית הן לא עניין לנשים בלבד, למרות שמרבית הנפגעות הן נשים. כשנשים — 50% מהאוכלוסייה — מרגישות חוסר ביטחון בבית, ברחוב ובמקום העבודה, זאת בעיה של כולנו. אנחנו בפתחה של שנת בחירות בישראל, שנה שבה לציבור יש מנוף לחץ על מפלגות ומתמודדים. הדרך היחידה שתוביל לשינוי מערכתי היא אם פוליטיקאים ידעו שהם ישלמו מחיר ציבורי על כך שהם לא עושים דבר.

לפני שנה פרץ לחיינו MeToo#, והזיז אותנו צעד גדול קדימה בתקשורת ובתודעה. העיתונות העולמית, וגם בישראל, נתנו לו רוח גבית משמעותית. נשות השנה של המגזין היוקרתי "טיים" היו נשות מי־טו, וגם "ידיעות אחרונות" הקדיש עמוד שער בולט למהפכה. אבל למרות הצונאמי שנוצר, לא נעשה שינוי מערכתי משמעותי בטיפול בפגיעות מיניות.

המערכת נשארה כשהייתה. לא עברה שום חקיקה משמעותית בתחום — לא הוקמו בתי משפט ייעודיים לעבירות מין, ההתיישנות על עבירות מין לא הורחבה והגדרת האונס לא שונתה; לא נקבעו פרוטוקולים עדכניים של מי מבצע ואיך נראית חקירה של נפגעות במשטרה; לשכת עורכי הדין לא הכריזה שפרקליטים שיבזו נפגעות יועמדו לדין משמעתי; עדיין אין חובה להסכמה של הנפגעות בהסדרי טיעון, למרות שרוב התיקים שמגיעים לבית המשפט נחתמים בהסדרים; ופוליטיקאים בכירים עדיין מרשים לעצמם לא לתת דין וחשבון — גם כשהנגע בלשכתם — ולא משלמים על זה מחיר ציבורי.

הקריאה של כולנו, אלה שנפגעו ואלה שתומכים בנפגעות ובנפגעים, אינה חלילה להפסיק לספר ולדווח ולהתלונן, אלא לאפשר לנו לעשות זאת בלי לחוות שוב ושוב את הפגיעה. והדרך היחידה להגביר את מספר התלונות עוברת בשינוי של המערכת ובהפיכתה לנגישה ובטוחה יותר עבור נפגעות ונפגעים.

לפני חודשים מספר הוקמה ועדת מדז'יבוז' לגיבוש תוכנית לאומית למאבק בתופעת ההטרדות המיניות, וצוידה בתקציב התחלתי. השקעת תקציבים מטעם המדינה, שינוי בחקיקה, בהתנהלות המשטרה ובחקירות בבתי המשפט הם הכרח. לצידם, לנו כציבור יש השפעה אדירה. אנחנו יכולות ויכולים להצביע ברגליים, בדיוק כפי שקרה עם מניות פוקס שצללו לאחר האשמות כלפי הבעלים הראל ויזל, ויצרו הפסדים של עשרות מיליוני שקלים. ואנחנו מוכרחים לדרוש מהפוליטיקאים שלנו, גברים ונשים, להתמודד עם הסוגיה הזאת ולקדם פתרונות.