שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    אובדן התמימות
    סטודנטים תומכי ישראל נאלצים להתמודד עם איומים ומאבקים בלתי פוסקים בקמפוס. חודשים ארוכים אחרי שניסו כל דרך מקובלת להתריע בפני אוניברסיטת קולומביה וזכו לכתף קרה הם פנו לניו יורק פוסט. ואז הכל השתנה.
    אני לא אדם שאוהב להכעיס. כמה שפחות כעס, ככה יותר טוב.

    בעולם מושלם, לא הייתי מכעיסה אף אחד. כולם היו מרוצים ממני כל הזמן.

    אבל העולם לא מושלם, ובחצי השנה האחרונה, העולם הזה לימד אותי לקח חשוב: לפעמים, עם כמה שלא נעים, חייבים להכעיס אנשים.

     

    לפני כחצי שנה הגישה תנועת סטודנטים תומכי ישראל באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, קבוצה שאני משמשת כסגנית הנשיאה שלה, תלונה למועצת הסטודנטים נגד קבוצה אנטי-ישראלית ואנטישמית הפועלת בקמפוס.

    התלונה, שנכתבה ע"י נשיאת הקבוצה דליה זגר, ובשיתוף עם עורכי דין, התפרשה על פני שלושה עשר עמודים ופרטה אילו מחוקי ונהלי האוניברסיטה הפרה הקבוצה האנטי-ישראלית, מתי ואיך וכל זה מגובה בסרטוני וידאו, תמונות והוכחות כתובות.

     

    התלונה פרטה כיצד התפרצו פעילים אנטי-ישראלים לאירועים של סטודנטים תומכי ישראל והפריעו לדוברים עד שנאלצו לרדת מהבמה מבלי לסיים את דבריהם.
    היא הוכיחה כיצד הפעילים האנטי-ישראלים תלשו פליירים המזמינים אנשים לאירועים בנושאי ישראל בקמפוס ובעיקר איך פעילים אנטי-ישראלים נטפלים לפעילים פרו-ישראלים.

    התלונה פרטה כיצד פעילים אנטי-ישראלים קוראים לפעילים פרו-ישראלים "טרוריסטים", "נאצים" ושאר כינויי גנאי, איך הם אורבים להם מחוץ לבניינים, מקיפים אותם ומתחילים לשיר שירי נאצה על ישראל וישראלים ועוד שלל דוגמאות.

     

     

    כמה תמימה הייתי לפני חצי שנה. באמת האמנתי שאנחנו חיים בעולם המושלם הזה שבו לא צריך להכעיס. האמנתי בכל ליבי שהאוניברסיטה תעשה את הדבר הנכון.

    האמנתי שיקראו את התלונה, יבינו שסטודנטים יהודים ופרו-ישראלים מרגישים מאוימים להביע את דעתם בגלוי, ויעשו כל מה שאפשר על מנת לשנות את זה.

    הייתי תמימה.

     

    בחצי שנה האחרונה, סטודנטים תומכי ישראל נתקלים בחוסר אכפתיות משווע מצד הנהלת האוניברסיטה במקרה הטוב, ואטימות ורוע לב במקרה הרע.

    בין שלל התירוצים ששמענו בחצי השנה האחרונה הם: "זה לא אנטישמי, רק אנטי-ישראלי" (כאילו שיש סיבה מוצדקת להתנכל למישהו), "זו הדרך שלהם להביע מה שהם חושבים", "ידינו כבולות", והתירוץ החביב עליי, "עד שזה לא יהיה אלים, אין לנו מה לעשות".

    חבריי לקבוצה ואני לא מוכנים לשבת ולחכות שמישהו ירביץ לנו. זו היא תשובה פשוט לא מתקבלת על הדעת.

    במקום זה החלטנו להכעיס.

     

    אחרי חצי שנה של רדיפה אחרי פקידים שונים באוניברסיטה ותחנונים שיעשו משהו עם המצב, החלטנו שאין ברירה אלא להכעיס אותם. אולי כך משהו ישתנה.

    אז אחרי עשרות פגישות עם נציגי האוניברסיטה שלא הועילו בכלום, פנינו לאחד העיתונים הגדולים בניו יורק ושטחנו שם את טענותינו. וארגנו הפגנה. ומאות סטודנטים, בוגרי האוניברסיטה וחברי הקהילה היהודית הביעו את תמיכתם.

    וסוף סוף התחילו להתייחס ברצינות לטענות שלנו.

    ופתאום, כמו קסם, הוזמנו להיפגש עם הדיקנית.

    ופתאום נראה שלאוניברסיטה אכפת מאיתנו.

    פתאום, כשהם כועסים, אנטישמיות נראית כמו דבר רע שיש למגר.

    אבל כשהם לא כועסים, אנטישמיות פשוט מצליחה לחמוק מתחת לרדאר.


    פורסם לראשונה 06/10/2018 23:52

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אופיר דיין. סגנית נשיאת SSI באוניברסיטת קולומביה
    מומלצים