שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "מההורים שאימצו את הבת שלי חשוב לי לבקש: חבקו אותה חזק"
    טל אילנה, שנמסרה בילדותה לאימוץ, מסרה בעצמה את בתה הקטנה עם לידתה. כעת היא מספרת באומץ על ההחלטה הבלתי נתפסת, כחלק מפרויקט מיוחד שיתפרסם במלואו בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים" וב-ynet

     

     

    "מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני מאומצת. קיבלתי הורים מדהימים, אבל הייתי ילדה קשה, עשיתי להם חיים לא קלים וכבר כשהייתי כבת שש נהגתי באלימות כלפי אמי המאמצת. מגיל צעיר קיבלתי ריטלין והוריי ניסו כל טיפול מקצועי כדי לעזור לי. הייתי מותחת גבולות רק כדי לראות מתי הם יעזבו אותי, אולי כדי להבין למה אמי הביולוגית עזבה אותי. היום, לאחר טיפול ארוך, אני יודעת שהם עשו הכל, אבל אין באמת דרך לעזור לתסביך של ילד מאומץ.

     

    בגיל 12 התחלתי לשתות לאבא שלי את בקבוקי האלכוהול בלי שהוא היה שם לב. הייתי בורחת מהבית בלילות ונפגשת עם נערים שידעו לנצל את גילי ואת השכרות שלי. האלכוהול גרם לי להרגיש. כשהייתי שותה, יכולתי להתקשר להורים שלי בשלוש לפנות בוקר ולבכות להם על האימוץ, ורק אז הכאב באמת יצא ממני.

     

    ההורים שלי פנו ללשכת הרווחה לבקש עזרה. הם ציפו שיעזרו להם, שיכוונו אותם, אבל ברווחה נהגו באכזריות וניתקו אותנו: במקום לעזור, הם הכניסו אותי להוסטל סגור. משם עברתי לרחוב, ופה ושם גרתי אצל חברים. מצב כל כך מסוכן עבור ילדה בגיל הזה. עברתי לא מעט מקרי אונס בחוץ, עד שזו הפכה למעין שגרה.

     

    בהמשך אבא שלי חיפש אותי, וכשמצא הוא הכניס אותי להוסטל שהיה דווקא טוב. משם עברתי לצבא אבל לא שרדתי. חזרתי להסתובב ברחובות תל־אביב ולהתקלח בים. שם גם נכנסתי לזנות, והשימוש בסמים גבר. יום אחד, ואני בת עשרים, שתיתי יין והקאתי אותו מיד. התברר שאני בהיריון. הייתה לי השערה מי האבא, מישהו שהכרתי והתנהג אליי לא יפה.

     

    התקשרתי לאבא שלי לבקש עזרה והוא מיד הגיע לחלץ אותי. הועברתי להוסטל לנערות בהיריון ומאותו רגע הפסקתי לשתות ולעשות סמים. הבריאות של הילדה הייתה חשובה עבורי יותר מהכל. התרגשתי מאוד מההיריון, מבחינתי זאת הייתה הזדמנות ראשונה לבנות משפחה אמיתית. המחשבה על אימוץ הגיעה רק לקראת החודש השמיני. זכרתי את כל החד־הוריות שעבדו איתי בזנות כדי לפרנס את הילדים שלהן, ורציתי עתיד טוב יותר לבתי.

     

    הלידה עצמה הייתה קלה ומדהימה. לא אשכח את הרגע ששמו את התינוקת על הבטן שלי. קראתי לה שי־לי והיא תפסה לי את האצבע כל כך חזק והרגשתי שהיא כאילו אומרת לי, 'אל תעזבי אותי'. בשלושת הימים בבית החולים ביקשתי שאיש לא יבוא לדבר איתי על האימוץ. החזקתי אותה המון ושנאתי את עצמי על שאין לי ברירה אחרת. הרגשתי מפלצת.

     

    אחרי השחרור מבית החולים הועברה הילדה לאומנה ואני חזרתי להוסטל. נקרעתי ביני לבין עצמי. היו ימים שהתחננתי למנהלת שיביאו לי את הילדה מיד, והיו רגעים שהבנתי שיותר טוב עבורה לגדול במשפחה נורמטיבית, כדי שהיא תקבל את כל מה שהיא צריכה. את כל מה שאני לא יכולה לתת לה.

     

    חודש לאחר הלידה הלכתי עם אבא לחתום על מסמכי האימוץ, ולפני החתימה ביקשתי לראות אותה בפעם האחרונה. פתאום ראיתי מולי תינוקת יפהפייה, שלא הבנתי מתי הספיקה לגדול כך. היא לבשה בגדים יקרים ונראתה מאוד מטופחת, כאילו יצאה ממגזין. היא לא הפסיקה לחייך והיו לה עיניים גדולות ופנים מוארות. נרגעתי. במשך שעה ביליתי איתה, ואחר כך ישבתי במשך שש שעות מול הדף המזורגג ולא הצלחתי לחתום שהתינוקת שלי תגדל רחוק ממני. פחדתי, הבנתי שאם אני חותמת לא אראה אותה יותר.

     

    טל אילנה, מסרה את ילדה לאימוץ (צילום: אביגיל עוזי)
    טל אילנה, מסרה את ילדה לאימוץ(צילום: אביגיל עוזי)

     

    כשאבא שלי ראה אותי במצב הזה, הוא החזיק לי את היד, הסתכל עליי ובכה בפעם הראשונה. "את לא יודעת איזו מתנה את הולכת לתת להורים שלא יכולים להביא ילדים", הוא אמר. "את עוד יכולה להביא ילדים, ואני יודע שזה קשה ושזו הילדה שלך, וגם אם תביאי עוד עשרה ילדים הם לא ישלימו את מקומה, אבל המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים היית את, והזכות להיות אבא, כי אני לא יכולתי".

     

    המילים שלו שיכנעו אותי. ראיתי כמה הוא אסיר תודה שקיבל אותי, למרות כל הצער שגרמתי. חתמתי ויצאתי מיד מהחדר. חזרתי להוסטל והרגשתי רע. באותו יום שתיתי בלי סוף וודקה ובכיתי את נשמתי. לפני שמסרתי את התינוקת שלי, הבטחתי לעצמי שאלחם על חיי ואעלה על דרך חדשה. לא הצלחתי. שקעתי בדיכאון עמוק, חזרתי לסמים קשים ולאלכוהול וגם לזנות.

     

    ההוסטל האחרון שאליו הגעתי, "אופק נשי", לבנות שיצאו מהזנות, הציל את חיי. צוות המדריכות שם הן בעצמן כאלה שיצאו מהמעגל, ולכן הצלחתי לסמוך עליהן. לפני חצי שנה הלכתי עם המטפלת מההוסטל לפתוח את תיק האימוץ שלי עצמי, ומכל הבניין הענק הזה של השירות למען הילד, הכניסו אותי בדיוק לאותו חדר שבו חתמתי על מסירת בתי לאימוץ.

     

    התיישבתי על אותו כיסא שעליו ישבתי כשחתמתי שאני מוסרת את בתי, ובעיני רוחי ראיתי את הילדה שלי עוברת את התהליך הזה בעוד שנים. עשיתי השלכה, שנמשכת גם היום. כשפגשתי את אמי הביולוגית, למשל, הרגשתי שלמרות שהיא מהממת, אני נותנת לה הרבה יותר אהבה ותשומת לב רק משום שכך הייתי רוצה שהבת שלי תיתן לי כשניפגש.

     

    הפגישה הראשונה עם אמי הביולוגית הייתה הזויה. לא האמתי שיש מישהי בעולם שנראית בדיוק כמוני. היא בכתה ולא הפסיקה לחבק אותי. בפגישה השלישית כבר דיברנו כאילו היינו חברות, והיינו מופתעות לגלות כמה משותף יש בינינו. כיום הקשר בינינו טוב מאוד ומשפחתי, אבל חשוב לי לומר, כי גם אני מסרתי ילדה – האבא והאמא המאמצים תמיד יהיו ההורים שלי. הם אלה שנלחמו עליי ועל חיי.

     

    מההורים שאימצו את הבת שלי, חשוב לי לבקש שאף פעם לא יוותרו עליה. אם יהיה לה קשה בגלל האימוץ, חבקו אותה חזק ואל תעזבו אותה לרגע. באופן אישי, מאז שמסרתי אותה אני חוגגת לה בכל שנה יום הולדת. מזמינה אנשים, מקשטת את כל הבית בבלונים ודואגת לעוגה. משלושת הימים שלנו יחד בבית החולים יש לי שלושה אלבומי תמונות, ואני שומרת גם כל ברכה שכתבתי לה, כל בלון וכל נר וכל עוגה, כדי שכאשר היא תפתח את תיק האימוץ היא תגלה שאני חיה אותה".

     

    הפרויקט המלא - בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים" וב-ynet


    פורסם לראשונה 10/10/2018 19:42

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים