אצלנו לא מדברים ככה

בפעם הראשונה, גם השנייה, עדיין לא הייתי בטוח ששמעתי טוב, אבל היה נדמה לי שהילד מילמל, מתחת לשפמי, "ססאמק". חרישי כזה. קטן.

בהתחלה הכחשתי. אחר כך זעמתי. ופה זה נתקע, כן? לא המשכתי למיקוח, דיכאון והשלמה, אלא התנפלתי עליו. אמרתי לו, "ששש". ואז, "מה אמרת?!" ואז, "היי! אנחנו לא מדברים ככה בבית הזה!" ואז "מה אתה מקלל, יא ערס, יא וואחש, יא מלעון?"

בתוך זמן קצר הבין הילד שאסור לו לקלל כי אצלנו לא מדברים ככה, ועבר לקלל במקומות שהם לא אצלנו.

"שמע, אני לא יודע מה בדיוק הוא שומע בבית, אבל הילד שלכם אמר ש..." ופה באה איזו קללה די ערבית שהילד שלי השמיע ואני לא אחזור עליה כי לא מדברים ככה אצלנו בבית, אבל האבא הזה, שמשתף אותי באחר צהריים שהילד שלי בילה אצל הילד שלו, נשמע, בסך הכל, די משועשע.

"כן, נו, הוא בטח התכוון לכל מילה", אני מחזיק פאסון משועשע בעצמי, אבל אז רץ לאמא של הילד שלי, ומלשין לה שהילד שלה אמר את מה שאמר.

אנחנו מזועזעים לרגע יחד, כי ברור לשנינו שהוא לא שמע את זה מאיתנו. גם לא מהחברים שלו. או מהחברים שלהם. או מהילדים בשכונה – היי, אנחנו גרים בשכונה שהוציאה מתוכה הכי הרבה זוכי פרס נובל לביולוגיה של החננה.

לא, הילד שמע את זה במקום היחיד שבו הקללות האלה – וטובות וגרועות מהן – מושמעות: יוטיוב.

כי מדי יום הוא רואה שם סרטונים של יוטיוברים – אנשים מחוצ'קנים ברמות משתנות, שמשחקים פורטנייט תוך שהם משמיעים מגוון קריאות קרב והתרשמויות במילים שמשמשות לרוב אסירים פליליים במהלך קטטה המונית. והוא רואה "פארודיות מילוליות" של יוטיוברים אחרים על היוטיוברים האלה, שמשתמשים במילים רק קצת יותר מפורשות.

מדי פעם אני נקלע לאחד מסרטוני היוטיוב שלו. תמיד יהיה שם איזה נער מתלהב עם שם שלא נתנו לו אביו ואמו, משהו כמו "בופן", שמצלם את עצמו בזמן המשחק ומסביר את האסטרטגיה והטקטיקה שלו במילים כמו "שיט", "פאק" ו"וואט דה פאק?!"

וואט דה פאק?

"אני הולך לסגור לו את יוטיוב!" הודעתי השבוע נחרצות לאהובתי ובעיקר לעצמי. כן, זה הולך להיות קל; כל מה שאני צריך לעשות בשביל זה, ברמה הטכנית, זה לקנות את החברה קומפלט ואז לסגור אותה. כי בכל דרך אחרת – גם אם אני נועל לו את האינטרנט ובולע את המפתח, קונה מכשיר פקסימיליה וטלפון קווי של בזק, לוקח מהעבודה ביפר ושוכר להקת תיאטרון נודד שתבדר אותנו בלילות במקום טלוויזיה – הילד ימשיך להגיע ליוטיוב, לפחות דרך הטלפון הנייד החכם מדי שלו.

אז תודה לך, יוטיוב – ותודה לך אינטרנט – על שהרסתם את הילד הטוב, התמים והזך שלי ונתתם לו – ועוד תיתנו כל כך הרבה יותר – כל מה שניסיתי לחסום בגופי.

זה, לפחות, מה שאני חושב לעצמי בעודי מתעב את המאה ה־21 שבה לא נולדתי, ולמרות שאני מנסה להעמיד בה פני תושב מקומי, אני יודע שלנצח אשאר מהגר שלא מרגיש בה לגמרי בבית.

וכל מה שאני רוצה זה שהילד שלי יישאר כמו שקיבלתי אותו: טהור ונקי, כולו לב, כולו כוונה טובה, כולו מתיקות.

אבל עכשיו הוא מפוצץ לאנשים את המוח בפורטנייט ומדבר על "קילים" ושאטגנים, מקלל בערבית כשלא הולך לו, נוהם כשלא הולך לי, ואני נותן לזה בערך עוד שלוש דקות לפני שהוא יתחיל לגרבץ.

והילדה שלי, בינתיים, כולה עוד לא בת שש, מצייצת "או מיי גאד!" מול, פחות או יותר, כל דבר. גם את זה היא לא שמעה ממני, אלא ממסכים, ומחברות שראו מסכים.

לעזאזל, תסגרו כבר את האינטרנט, בסדר? תשאירו לי את המייל, חוץ מזה אתם יכולים לקחת הכל בחזרה.

אבל כשאני מסתכל לאחרונה בריכוז על הילד שלי – והוא עדיין תמים כל כך למראה – אני שם לב שמשהו בגישתו הכללית לחיים מרצין, מבין יותר, מתחיל לקלוט את העולם הממשי. ואני מבין שמשהו שם עומד להשתנות, לא בגלל יוטיוב או בגללי, אלא רק בגלל שהזמן פשוט עובר.

הוא יהיה בן עשר, ואז בן יותר, ועוד יותר, והוא לא יוכל להישאר עוד זמן ארוך מדי בממלכה הפיטר־פנית שבניתי וריהטתי עבורו. הוא אפילו לא יגורש ממנה; הוא ייקח את עצמו בשקט, ואז ברעש ובנהמות, למקום אחר: לעולם המתבגרים, ומשם לעולם המבוגרים.

לא יעזור לי.

והילדה שלי תעשה את זה במקביל, בדרכה שלה, אולי אפילו לפניו.

ויציאתם מקופסת צמר הגפן המתוק שבה בחרנו לגדל אותם – בעודנו נזהרים כל כך שלא לקרוע בו שום קרעים, לשמר את התום הילדי בכל מחיר – היא בלתי נמנעת.

ססאמק.

ואני נזכר בעצמי, אולי בגילו, בזמן שבו יוטיוב היה בקושי פיסת דנ”א שטרם התגלגלה לשק האשכים של אבא של מייסד החברה צ'אד הארלי – ואנחנו ישבנו אז, כילדים, בעיקר מול "זהו זה", והיוטיוברים שלנו היו בעיקר מוני ובראבא, ו... קיללנו. גם אנחנו. לא אני באופן אישי – הייתי עדין נפש ברמה מדאיגה חברתית – אבל מסביבי נשמעו בלי סוף קללות של בנים, שחזרו על רפרטואר די קבוע שבין "הומו", "עוואר", "קוקסינל" ו"אומו".

היו עוד קללות, אתם מכירים אותן, רובן קשורות לענף הזנות ולשפות שמיות אחרות. לא היה לנו מושג – כמו שלילד שלי אין – מה אנחנו אומרים. וזה לא שינה לנו. היינו בנים, ואצלנו בראש כבר היינו גברים, ומי שלא היה, הוכרז אומו.

זה זמן כזה בחיים הצעירים, סופם של ימי התום. אני יכול להאשים את האינטרנט, אבל אני לא מוכרח; זה יקרה, וקרה, גם בלעדיו.

זאת עדיין לא סיבה לקלל, כמובן. לא בשביל הילד, בכל אופן. בשבילי – חופשי. ואולי הוא בעצם שמע אותי פעם אחת – או עשרים – יותר מדי, ממלמל איזה "שיט" או "ססאמק" משלי. כי זה קורה לי, לפעמים כמעט בלי להרגיש. ואולי אנחנו בכלל צריכים, כמו בסדרות אמריקאיות ישנות על משפחות מושלמות, להציב בסלון איזו קופה כזו שכל מי שמקלל יצטרך לשים בתוכה שקל.

ואולי אני צריך פשוט לשחרר ולהניח להם להיות, ולגדול, ולהבין, ואפילו, פה ושם, לקלל. ואולי אני צריך לשמוח או לפחות להפסיק להתאבל, על גדילתם והתבגרותם ויציאתם מאזור הנוחות של התמימות המוחלטת.

ואז אני חושב לעצמי: שיט, כאילו, ממש לא! אני לגמרי קונה את יוטיוב וסוגר אותו.

raanan@y-i.co.il