שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שקר "האופניים החשמליים" מסכן חיים
    בשנות ה-70 נפוצו הטוסטוסים בארץ, אבל בתחילה הרוכבים לא חויבו לחבוש קסדה. אחי יואל נהרג כי המדינה החילה את החוק רק אחרי ששילמנו מחיר יקר בדם. כך קורה היום עם מה שבטעות מכונים "אופניים חשמליים"

     

    יואל פרידמן וארי נשר ז
    ארי נשר ויואל פרידמן. דומים מדי(צילום: דוברות מד"א)

    קשה היה להתעלם מדברי ההבל שכתב כאן השבוע דוד פוגל, הסבור ש"אופניים חשמליים" הם כלי ירוק ואפקטיבי שמושמץ ללא הצדקה וביתר שאת מאז התאונה שבה נהרג הנער ארי נשר. נתחיל בזה שהשם שניתן להם שגוי. הרי לא מדובר באופניים, אלא בכלי תחבורה ממונע שמסוגל להגיע למהירות של 20, 30 , ואף 40 קמ"ש. הכלי הזה נראה כמו אופניים, ולכן נוח לסווגו ככזה, אבל השימוש במונח מטעה ומסכן חיי אדם. השם הנכון צריך להיות כרמ"ד – כלי רכב ממונע דו גלגלי. לא ייתכן ששני כלי התחבורה האלה נקראים באותו השם רק כי הם דומים חיצונית.

     

     

    הבעיה הגדולה עם הכרמ"דים היא שהם לא שייכים לשום צורת תחבורה מוכרת, ולכן גם קשה למצוא להם מקום בנתיבי הנסיעה הקיימים. על המדרכה ובשבילי האופניים הם הרבה יותר מהירים מאופניים רגילים, ולכן הם יוצרים שובל של חוסר נעימות ופחד אצל הולכי רגל. מאידך הנסיעה איתם על הכביש מסוכנת בגלל הפגיעות שלהם. במילים אחרות: איזו חברת ביטוח תרצה לקחת עליהם אחריות?

     

    כך הם נופלים בין הכיסאות. הם יכולים לנסוע על שביל אופניים עם האופניים הרגילים, על הכביש עם המכוניות או במעבר החציה עם הולכי הרגל, בלי להיות שייכים באמת לאף קבוצה. ובהיעדר אכיפה משמעותית ניתן לראות אותם מפרים חוקי תנועה באופן מוגבר, כי הם לא באמת חלק לגיטימי - לא מהכביש, לא מהמדרכה, ולא ממעבר החצייה.

     

    הכרמ"דים לא מסכנים רק את החיים של הרוכבים עליהם. יש להם השפעה הרבה יותר עמוקה על הסביבה. מי רוצה ללכת - ברחוב אבן גבירול בתל אביב למשל - כשלידו חולפים כרמ"דים ללא הפרדה מפלסית ובמהירות עצומה? רק לפני כמה שבועות נפטר דב רק, בן 70, מהתקף לב בעקבות ויכוח עם רוכב על כרמ"ד. רבים נמנעים גם מפארק הירקון מאז שהפך לאוטוסטרדה של כרמ"דים בין תל אביב לרמת גן. זה פשוט לא כיף ללכת שם.

     

    פוגל טוען שהכרמ"דים הורגים פחות אנשים בממוצע מאשר מכוניות (תאונות עם כרמ"דים מייצרות הרבה יותר פצועים מאשר הרוגים בגלל אופי הכלי), אבל בתור מי שגדל במשפחה שאיבדה בן בתאונת דרכים מיותרת, נותר לי רק לגחך. בשבילך, מר פוגל, תאונות דרכים הן סטטיסטיקה, ואני מאחל לך שכך יישאר.

    קורקינטים חשמליים (צילום: AFP)
    (צילום: AFP)

    בתחילת שנות ה-70 הגיעו טוסטוסים למדינת ישראל, והם היו אופנתיים בדומה ל"אופניים החשמליים" של היום. אבל הוועדה שאישרה את היבוא שלהם לא הטמיעה בזמן את חובת חבישת הקסדה. אחי, יואל פרידמן ז"ל, מת בגיל 17 כשנפל עם הטוסטוס שלו וראשו נחבט בכלי רכב אחר. במידה שהיה חובש קסדה, האירוע היה נגמר בחבטות יבשות. אבל החוק טרם יצא, כי הלחץ הציבורי עוד לא נוצר אז.

     

    להזכירך, מר פוגל, בשנים הראשונות לנסיעת מכוניות בכבישי ישראל גם חגירת חגורות בטיחות לא הייתה חובה, ונוסעים רבים נהרגו בתאונות מיותרות כי לא היו חגורים. זו לא הפעם הראשונה שהרשויות מחכות שיישפך מספיק דם כדי להחיל חוקים שכל בר-דעת רואה בנחיצותם, ושאותם היו צריכות לחוקק לפני שכלי הרכב הגיע ארצה, לא אחרי.

     

    הכרמ"דים הגיעו לישראל לפני כחמש שנים, והוועדה נתנה ליבואנים יד חופשית לחלוטין, בלי שום אכיפה או מיסוי מיוחד, בלי להבין את המורכבות או את ההשפעות האפשריות, בלי לחקור מה חומרת הפציעות או מה הסכנות האפשריות. את תוצאות העבודה הרשלנית של הוועדה הזו אנחנו רואים היום על הכביש ובכותרות הראשיות.

     

    זה המעגל הטיפשי שאנחנו רגילים אליו: רק כשנשפך מספיק דם מתחיל לחץ ציבורי שמביא את הרשויות להחיל חוקים. כמה חבל שהלחץ הזה קורה רק לאחר שמכסת ההרוגים מתמלאת. את זה יודעת היטב משפחתי, כמו גם משפחת נשר.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים