שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אפרת דמשק אפרת": הרמבו של המתנחלים
    התבגרותם של חבורת גברים מההתנחלות אפרת שהפכו מהילדים הדחויים של הישוב לעברייני צעצוע עומדים במרכז רומן הביכורים של ארנון איתיאל. עם לא מעט השפעות קולנועיות וטיפול ייחודי באופן הצגת האלימות. "אפרת דמשק אפרת" הוא מסע מצ'ואיסטי אנרגטי ומלהיב

    מדובר בספר־ספר. כלומר, ספר שאחוז בתשוקה הזאת אל הגבריות כנושא, כטיפוס איקוני של דמויות, כעולם סגנוני ורגשי. לא הייתי ממליץ עליו לקוראים שיסלדו מתיאורים של פיקות ברכיים מתפצפצות. למי שיגלגל עיניים מול דיאלוגים עוינים ותכליתיים שגברים עוינים ותכליתיים מחליפים, בסגנון "אם תנסה לדפוק אותי עוד פעם אני הולך לזיין אותך בעזרת השם כל כך חזק שאפילו אני לא איהנה מזה".

     

    אפשר להסביר את הייחוד של הרומן הזה בשתי צורות. הראשונה היא סגנונית וצרכנית. השנייה קשורה לטיפול שלו באלימות ובמצב החירום הישראלי, שמהדהדים בו אבות ספרותיים כמו "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן או "עת הזמיר" של חיים באר. למעשה, ספר הביכורים של ארנון איתיאל מצליח לקחת עולם סיפורי וסגנוני מסוים מאוד ולכאורה מיובא – ולהלביש אותו על הקשר ישראלי ועברי. זהו רומן קולנועי או קומיקסי, ששמו – 'אפרת דמשק אפרת' – מסכם את מסגרת העלילה שלו. ילדות והתבגרות בהתנחלות אפרת, שמתוכה מגיחה חבורה של גברים צעירים או צעירים לשעבר. מי שהיו הילדים הרעים והדחויים של בית הספר וההתנחלות מוצגים בתחילת הספר כמין פושעי צעצוע שעומדים לצאת להרפתקה כלכלית־עסקית מסוכנת במיוחד, מעבר לגבול ומחוץ לשטחים, באזור הקרבות הצפוני. חלקו השלישי של הספר מתאר את השיבה מהגיהינום הצפוני חזרה לזירת הילדות.

     

    "דמשק אפרת דמשק"

    חבורות כאלה, בהשראת סרטי באדיז אמריקאיים, שמתנהלות על קו התפר שבין הנורמטיבי, הילדותי והעברייני, נעשו כאן פופולריות על המסך. 'עספור', 'שבאבניקים', אפילו 'הבלתי רשמיים' הש"סניקי שרץ עכשיו בקולנוע. בספר של איתיאל הם מכונים "הג'מעות". המופרעים לשעבר של בית הספר והיישוב הפכו ללהקה של כלבים משוטטים. הם עדיין מתפללים, עדיין שומרים שבת. באותה מידה של שקדנות, הם מעורבים בעסקי זנות, הברחות ואקדחים שלופים.

     

    המחבר, יליד 69', הפנים היטב מסורת של מערבונים מודרניים, אפוקליפטיים, בקולנוע. 'מקס הזועם', 'רמבו', טרנטינו, קצת האחים כהן. מין דייסה שאיתיאל מצליח לקשר למערב הפרוע הישראלי, המתנחלי, הצבאי, הקפיטליסטי. כך למשל הוא מתאר את שגרת המלחמה הבדיונית והמוכרת בסוריה או בלבנון כמין קריין שמפרש לקוראים את הנורמות בעולם שהוא מתאר, ספק מתוך פאתוס רציני, ספק מתוך קריצה: "המשא ומתן מתנהל מול נגדים חמדנים מכוחות הביטחון. הם אדוני האלימות, ובכל רגע הם מתפתים להשתמש בה, לשים את ידיהם על הסחורה".

     

    בתחילת הספר נדמה שהוא מתאר מציאות ריאלית ועכשווית. כינויים ושמות תואר כמו "מדיינים" ו"ציונים" נשמעים כמו סלנג פנימי שהגו הגיבורים, מין נערי גבעות מבוגרים, עם בוז עמוק לכל ממסד וארגון, פרט לקוד הנאמנות הפרטית זה לזה. לאט־לאט – ובדיעבד, מהר־מהר – הספר נפרד מההקשר הריאליסטי ומבהיר לקוראים שהוא מתאר מציאות דמיונית, גיהינומית, או אולטרה-מציאותית.

     

    במציאות הזאת, ההפרדה בין שטחי מדינה ושטחי התנחלות התערערה לחלוטין. אפרת היא העיר התאומה של רעננה, בהשאלה, ביחס לדור החדש של התנחלויות ובסיסים מעבר לגבול ("בספרי ההיסטוריה שלהם יהיה כתוב שבשנת כך וכך הם כבשו את ארץ יהודה ואחר כך יעשו מזה תוכניות טלוויזיה ושירים, ובעוד כמה שנים הם יוכלו לשלוח את הילדים שלהם למות בשביל הארץ הזאת וכולם יהיו מאושרים").

     

    הנדידה הסגנונית מהתיאור המציאותי אל הדמיוני, הקולנועי והמועצם – מקבילה לתזוזה הגיאוגרפית. בטריטוריה הצפונית מתנהל עולם שמזכיר מצד אחד תיאורים טריים עדיין של חיי הצבא בלבנון בסוף המאה ה־20, ומצד שני מציאות דאעשיסטית מוחלטת, אלקטרונית, שבה מדי ערב משודרים עינויים והוצאות להורג. מיזוג של טרור וריאליטי.

     

    כדי להציג את העולם הזה, איתיאל משתמש בדמות קלאסית של גיבור אקשן: כמעט שבלוני ביחס לתרבות אמריקאית, אבל ייחודי בהקשר ישראלי. הנווד, שכיר החרב המצולק, האיש שהפך את עצמו למכונת מלחמה, ועם זאת נאבק מבלי דעת כדי לשמר משהו אנושי בנפשו. האינדיבידואל שממזג בתוכו ילד ורוצח. איתיאל משתמש באהדה הכמעט אוטומטית שמעוררת דמות כזאת. בין היתר, כשהוא מציג אותו לקוראים כילד כאפות, כשק החבטות של החבורה. לאחר מכן, לאורך הספר, הוא מעוצב כמי שמשתוקק לאהבת אישה ואם, גם כשהוא מרוח בדם ובצואה.

     

    הספר חולק עם הגיבור הזה את נקודות החולשה והכוח. ההתלהבות, האנרגיה העצומה, המשיכה לקרבות. ומצד שני, הגרעין האישיותי הלא־בשל עדיין, שניכר במיוחד בעיצוב דמויות נשים לאורך הספר. כולן מתקיימות על הספקטרום של דמויות קרטון: אמא, נביאה, עלמה במצוקה, זונה ואמזונה. קול גורלי ונשי שמנחה את הלוחם בחלומותיו, בהזיותיו, בשדה הקרב. לזכותו של איתיאל ייאמר שהוא מאפשר לנשים הללו פתחון פה בהקשר הזה, ומוצא טריק עלילתי שקושר ביניהן, בעזרת זליגה לאזורי מדע בדיוני ופנטזיה.

     

    העובדה ש'אפרת דמשק אפרת' עורר התלהבות מצד קורא כמוני היא סימן. מסע מצ'ואיסטי ללב הגיהינום ובחזרה הביתה אל הגאולה בדרך כלל לא מפעיל אותי.

    גם השימוש בגיבור שנראה כמו הכלאה בין ברוס וויליס או וין דיזל – למסורת המקומית של לוחמים מצולקים. בחלקו האחרון של הספר נוצר הרושם שהוא מתקשה להחזיק בכל החוטים העלילתיים והסגנוניים. שהספר נכנע לצורך לפתור ולכנס את כל הסודות והשאלות בצורה קצת בוסרית, קצת טינאייג'רית. לפעמים נראה שהוא מצריך גם עריכה בשלה יותר. מנטור שהיה גוזם חומרים מיותרים, מעודד את הכותב לוותר על כמה טריקים שיוצרים סרבול מיותר ומעייפים את הקורא.

     

    אבל רוב הזמן איתיאל מתמסר להרפתקה שהוא מעצב בכל הכוח, במלוא הפרטנות. וההתמסרות הזאת רותמת לקריאה. הכניסה למצב חירום מורגשת. התחושה הגוברת שגם אני כקורא נעשה אכזרי ומותש. לצד ספרים כמו 'טיט' של דרור בורשטיין או 'העיר המזרחית' של אילנה ברנשטיין – שאמנם שונים בתכלית, ושייכים לאזורים הרבה פחות פופיים וקולנועיים – הספר הזה מציע התנסות קודרת ולרוב מלאת חיים בז'אנר הספרות הדיסטופית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים