שקר הפוליטיקה בישראל: אין פה ימין ושמאל
אין הבדל אמיתי בין עמדות הצדדים. מדובר במאבק שבטי. הבידול המלאכותי בין המחנה הלכאורה לאומי-נצי לבין המחנה הכביכול ליברלי-פשרני מאפשר לשון מאזנים חרדית ולא ציונית. גנץ ואורלי לוי-אבקסיס יכולים להביא שינוי
נתניהו, לפיד וגבאי. מה בעצם ההבדל ביניכם?(צילום: רויטרס, מוטי קמחי)
מפלגות העגינה החדשות המסתמנות בראשות בני גנץ ואורלי לוי-אבקסיס יכולות להפוך לראש גשר מחבר ראשון שיאפשר סוף סוף לרוב הציוני לחזור ולמשול. שניהם עומדים להיות קולט הברקים התורן של מה שהיה פעם לב הרוב הציוני. מדובר במסת קולות נודדים, מאוכזבים ומבולבלים, מגרעין המרכז שבעבר נטה קלות שמאלה וכיום מעט ימינה, שנעים מבחירות לבחירות ממפלגת טרנד גואלת אחת לשנייה. חלק ניכר מהם מצאו חניון מוסדר "כחול לבן" במפלגת יש עתיד. שאר המתוסכלים ממשיכים לנוע בחוסר מנוחה והצבעתם משקפת כמיהה למשיח תורן חדש שיעניק אופק של תקווה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
התנועה הכמעט עצבנית הזאת משקפת משבר פוליטי ערכי שמתחולל כבר כמה עשורים, כי מפת החלוקה הפוליטית בישראל חולנית ומתאפיינת בדפוסי הצבעה סוציו-אקונומית-שבטית בתבנית חלוקה מסורתית בין ימין ושמאל שהפכה מלאכותית משהו, משום שהיא מבוססת על סטריאוטיפים ודעות קדומות הבאים לידי ביטוי בעיקר בעמדות הנוגעות לתחום המדיני-ביטחוני.
מחנה הימין הוא כביכול הנץ, הלאומי, הלכאורה יותר יהודי, פחות מתפשר ורוצה לשלוט על מרחב מקסימלי ממה שקרוי ארץ ישראל, ומכיל בשוליו גלי לאומנות קיצונית והדתה.
השמאל - נוטה לפשרה מדינית וויתור על חלקים מהארץ, ליברלי יותר וקצת פחות יהודי, שלא לומר דתי, המעצים את זכויות הפרט, ובשוליו - קיצוני מדינת כל אזרחיה ופוסט-ציונים.
השוליים הצעקניים בשני הגושים צבעו אותם בסטריאוטיפים צבעוניים עזים ומעוותים שהזינו את חומת הניכור בין הגושים ויצרו מעין דה-לגיטימציה הדדית שחסמה כל אפשרות למעבר קולות מגוש לגוש, כמו גם להקמת קואליציה משותפת שתשען על רוב ציוני. השינויים הדמוגרפיים, כישלון אוסלו, טראומת ההתנתקות ותוצאותיה דוגמת "מדינת עזה", החזירו חלקים ניכרים מהציבור לעמדות מרכז הנוטות ימינה. אך גם עובדות אלה לא הרעידו את חומת הניכור ולא גאלו אותנו ממלכוד 22 של הרוב הציוני.
כך קורה שהמפלגות הציוניות המבטאות את השקפת הרוב מקיימות תחרות בין-גושית על תפיסת שלטון תוך שהן יוצרות ביניהן בידול מלאכותי מדיני-ביטחוני שאבד עליו הכלח, במחיר הזנחת הערכים החברתיים והערכיים שהיו אמורים להיות משותפים ומוסכמים.
ח"כ אורלי לוי-אבקסיס. מפלגת עגינה (צילום: עמית שאבי)
כך נוצר מחזה האבסורד שבו מפלגות גוש השמאל - המתעקשות לבדל עצמן מגוש הימין ולחבוש את ספסלי האופוזיציה כדי לפנטז משם על החלפת השלטון - דוחקות את מפלגת הליכוד לזרועותיהם של ה"שותפות הטבעיות", מפלגות חרדיות לא ציוניות המעניקות לה יציבות שלטונית וגובות בתמורה מחיר חברתי וכלכלי כבד הכולל פגיעה בתשתית הערכית-ציונית של המדינה.
המערכת הפוליטית-שלטונית הפכה שבויה של לשון מאזניים חרדית שכבר עשרות שנים שולטת דה-פקטו במדינה ומכתיבה את ערכיה. כך נותבה המערכת הפוליטית להפקרת תכני הזהות היהודית לקבוצות מיעוט אורתודוקסיות קיצוניות, וכך טופחה ותוקצבה חברת לומדים תורנית לא יצרנית.
אם לא נשבור את ההתעקשות ליצור בידול מלאכותי סביב הנושא המדיני-ביטחוני, ולא נגבש קואליציית רוב ציוני שתתלכד סביב זהות יהודית-ישראלית-ציונית-מתחדשת - נאבד את מדינת ישראל. הבחירות הקרובות ב-2019 הן הזדמנות יוצאת דופן לצאת מהמלכוד ולחזור לקואליציה שתתבסס על רוב ציוני. שהרי המציאות המדינית והביטחונית מכתיבה כיום מדיניות כמעט זהה בשני הגושים.
יעקב ליצמן ומשה גפני. לשון מאזניים לא ציונית(צילום: מוטי קמחי)
אם לא ייטמעו בשני הגושים, יכולות מפלגות העגינה החדשות המסתמנות בראשות בני גנץ ואורלי לוי אבקסיס להפוך לראש הגשר המחבר הראשון שיאפשר סוף-סוף לרוב הציוני לחזור ולמשול. קואליציה כזאת תתפנה לשיקום חברתי אמיתי של מגזרים שהוזנחו ולטיפול בעיוותים המשליכים על החוסן הלאומי – החברתי, הכלכלי ובעיקר הערכי - תוך יצירת תלכיד משותף המונחה על ידי ערכי היסוד התנ"כיים שהיו אמורים להיות משותפים לכולנו, בהם ענווה חסד ואהבה כל אדם פשוטה ואמיתית. ערכים שעובדת חסרונם בחיים הציבוריים היא שורש כל תחלואי החברה.
אם זה יהיה היעד שיציבו לעצמם, הם יצליחו מעבר למסת המצביעים הנודדים לשאוב עוד מאות אלפי קולות משני הגושים, ובעיקר מהמפלגות האבודות בגוש השמאל שהתעקשותן לא להצטרף לקואליציה בראשות הליכוד לא אפשרה להשתחרר מהמלכוד. מאות אלפי קולות מתגעגעים שישמחו לעלות על הגשר המחבר החדש ולהפוך ללשון מאזניים הציונית האמיתית הראשונה בתולדות המדינה.
- עו"ד בנצי גיספאן, לשעבר יו"ר ומנכ"ל קבוצת "מתחתנים", כותב באתר יהדות-ישראלית
לפנייה לכתב/ת 
בנצי גיספאן
צילום: אפי דן
מומלצים
