"הוא לא מבין מה הוא עושה": התמהוני שיצר על המדרכה - וקיבל תערוכה
מתי כהן, איש קשה יום, נוהג לשבת על מדרכה ברחוב, להניח לצדו עגלת סופרמרקט מלאה קרשים ולגלף בעץ דמויות קטנות. האמן שוקי קוק התאהב ביצירתו של כהן, והחליט לרכוש את כל הדמויות וליצור מהן תערוכה. הוא לא דמיין שבדרך, ימצא עצמו צולל לתוך סיפור חייו הפרטי, ובעזרת דמויות העץ - יקים לתחייה פרקים כואבים מעברו. סיפור על אנשים ואנושיות
אנחנו יושבים בסטודיו של האמן שוקי קוק ביפו. פתאום פורץ אדם לחדר בסערה, כאילו ממהר נורא, בגדיו מרופטים, לראשו כובע קסקט ושיניים ספורות מבצבצות מפיו, הוא מניח על השולחן כמה דמויות קטנות עשויות מקלות עץ וממהר להסתלק מן המקום כמו לאיזו פגישה חשובה. אני עוד מספיקה לומר לו "מתי, איזה יופי מה שעשיתם כאן מהיצירות שלך", "כן", הוא ממלמל בתגובה, שנייה לאחר מכן כבר נעלם.
"כמו שאת רואה, זה היה מתי כהן", אומר לי קוק (73), שנינו מחייכים לנוכח הסיטואציה, וקוק ממשיך: "אי אפשר לדבר איתו, משהו שם לא משדר על אותם גלים של האנשים הממוצעים, זה לא שהוא לא נורמלי, אבל יש שם איזה קצר בתקשורת". בכל יום עושה מתי, איש תמהוני קשה יום, את הדרך מביתו שבשכונת התקווה ליפו. הוא גורר עגלת סופרמרקט ובתוכה עצים וקרטונים, עד שמתמקם על אחת המדרכות. הוא שולף מקל עץ, אולי אחד שבור של מטאטא, או כל קרש הנקרה בדרכו, ובעזרת סכין יפני מתחיל לגלף. אחר כך נעזר בזכוכית מגדלת כדי לצרוב את קרני השמש בעץ, וכך הן נוצרות - גבוהות ונמוכות, מאיימות או נעימות, אנושיות או חייתיות - דמויות, די פשוטות, לא יצירה מתוחכמת מדי, אך כזו שנעשית בידי אדם שהעיסוק הזה הוא כל עולמו. אנשים חולפים ברחוב, ומדי פעם מתי מוכר דמות ב-20-30 שקלים ליחידה, וממשיך במרץ לגרור את העגלה, ממהר אל הלא נודע.
קוק היה מאותם עוברי אורח שנקרו בדרכו של מתי, ואיך כתב המשורר אלכסנדר פן - "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת": הוא קנה בתחילה שתי דמויות אדם, ואחר כך עוד שתיים, וכך מצא עצמו מתאהב בחתיכות העץ הקטנות. ויום אחד קוק בדיוק עבר דירה, אז החליט לבקש ממתי לגלף על כפיס עץ את השמות שלו ושל זוגתו, בתשלום כמובן. "תגיד כמה אתה רוצה עליהן – 200? 300? שקלים", שאל. אבל התשובה התקיפה והחד משמעית לא איחרה לבוא: "לא מקבל הזמנות". "אז הבנתי", אומר קוק, "שהבנאדם בחר בחופש. הוא לא מקבל הוראות מאף אחד".
"הוא בכלל לא מבין מה הוא עושה", ממשיך קוק. "מוצא איזה מקל מטאטא, מנסר אותו ומכין ממנו דמות, אבל זה משהו מיוחד". אז למרות המדיניות הנוקשה של החנות בענייני הזמנות, קוק התעקש, וביקש מכהן שיתחיל לייצר עבורו דמויות אדם, והבטיח: "אקנה את כולן".
וקוק אכן קנה אותן. החל להדביק ולמסגר, ופתאום הבין שבכל אחת מהדמויות הוא רואה מישהו מחייו הפרטיים - "לאט לאט צללתי אל יומן המסע שלי, אל סיפור חיי", הוא מספר. וסיפור חייו של קוק איננו פשוט כלל. לפני כמה שנים מצא עצמו בסכסוך משפטי ממושך מול גרושתו וילדיו, על רכוש בשווי מיליוני שקלים, בסופו נשאר לטענתו חסר כול. "אני בונה את עצמי מאפס", אומר בכאב.
"הורה מנוכר", כך הוא מגדיר את עצמו, לאחר שמספר על נתק מוחלט מאחד מילדיו ומפנה אותי לבדיקת ההגדרה בגוגל, מסביר כי הוא חש את עצמו פעמים רבות כמו אב שכול: "חוויית אב שכול מתקיימת גם מול בן חי שבוחר להעלים את אביו מחייו", הוא מסביר, "כאב האובדן נחרץ וזהה". "יש לי חבר טוב שאיבד בן בתאונת דרכים. פעם הוא הגיע אלי לסטודיו והיה די עצוב, אמר שהוא בא מהקבר של הבן שלו. אמרתי לו - אני מקנא בך, אני לא הלכתי לקבר של הבן שלי אבל כשהסתובבתי בבן יהודה בתל אביב הקבר של הבן שלי עבר מולי".
קוק נעמד מול כמה מהדמויות של כהן המודבקות על משטח יחד, "הנה", הוא מסביר, "יש כאן אותי, את אם ילדיי ואת שני הילדים. כולם ממוקמים מאחורי גבי". ביצירה אחרת נראית דמות שכובה - "זה הילד שלי, הוא לא קבור באדמה ולכן הוא לא מודבק, אבל הוא מת". בעבודה אחרת בשם "67', 73'" הדמויות כולן מודבקות. זו עבודה לזכר חבריו של קוק שמתו בשתי המלחמות. בעבודה נוספת שתי דמויות, אחת נשענת על השנייה - "זוהי חברות", הוא מסביר. על משטח אחר הדמויות מייצגות את שחקני תיאטרון גשר, ובשני מחווה ליושבים ב"קפה תמר" המיתולוגי בתל אביב.
ובמיצב נוסף יושבות דמויות רבות על פלטה עגולה מסתובבת. "הדור שלי, אם אני לוקח את כדור הארץ ככדור, יושב על פרוסה בעובי של מולקולה אחת. וכל הזמן הכוח הצנטרפוגלי שולח חבר אחד לחלל", הוא אומר תוך כדי שמסובב את הפלטה העגולה. "יש לי מאות חברים שכבר אינם. כל אחד במיצב הזה מסמל מישהו ומספר סיפור של מישהו. ככה אני חווה את הסיטואציה - כמו מן פלטפורמה עגולה שהיא פלנטה שאנשים עפים ממנה החוצה".
וכך, כשהוא מניח את חייו בתוך מיצבי תיאטרון והם קמים לתחייה מולו, סיפור אחר סיפור, הקים קוק את התערוכה "פניה של האנושות", שנפתחה היום (ה') בסטודיו שלו ביפו. בהכנסות ממכירת היצירות, כך הוא מבטיח, יחלוק שווה בשווה עם כהן. "אני אומנם אוצר התערוכה, אבל בתוך התהליך הפכתי להיות גם יוצר", הוא אומר. "מעבודה לעבודה אני מרגיש שאני נפתח יותר, ומזדכך ממקומות של כאב".
זו מעין תרפיה, דרך לעבד את הכאב?
"אין יום שהכאב הזה לא מעובד".
כאילו כלאחר יד, קוק מספר לי שבהיותו ילד הוא ברח מהבית בגיל 15 והתנתק מהוריו, "בחרתי בחופש", הוא אומר. "קצת מזכיר לי מישהו", הקשיתי, "לא אמרת קודם שמתי לא יכול לקבל הוראות מאף אחד?", והוא מהנהן - "אילולא אני מי שאני, אני לא יודע אם לא הייתי יושב בקרן רחוב ויוצר משהו קטן כדי להתפרנס".
לקראת הסוף, אני שואלת אותו איך מתי הגיב כשראה את יצירותיו מסודרות להפליא בתערוכה. הוא מחייך, ומצטט אחת מתגובותיו הביקורתיות של כהן, שכמו לא מודע לגודל ולחשיבות המאורע: "שמע, אני חשבתי שתשים את הגדולים ולפניהם תשים את הקטנים, כי זה הורים וילדים". "הוא לא מבין בכלל", מוסיף קוק, מודע לפער ביניהם, שדווקא מתוכו נולד הקסם. ואולי מתי בוחר לפשט את הדברים, כי החיים גם ככה די מסובכים, אולי הוא בוחר לא להבין.
התערוכה "פניה של האנושות" תציג בסטודיו שוקי קוק החל מ-18 באוקטובר.
