שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    פותחים שנה: האנשים שמאחורי המגמות החדשות באקדמיה
    הנשים הבדואיות שחולמות לעסוק בחקר הסרטן ("רואים שינוי בחברה, המשפחות חושבות אחרת כיום"); הזינוק במספר החרדיות במוסדות האקדמיים ("גם אם יש ילדים בבית - אל תוותרו על החלום") והמאמץ להביא סטודנטים זרים לארץ ("רמת המחקר בישראל טובה מאוד"). תמונת מצב

    היום (א') תיפתח שנת הלימודים באקדמיה, ובאופן הדרגתי עד לתחילת השבוע הבא - ישובו או יגיעו לראשונה אל מוסדות ההשכלה כ-306 אלף סטודנטים. כמו בשנים האחרונות, גם השנה הזו תיפתח על רקע שאלת השחיקה והרלוונטיות של התואר האקדמי, זאת על רקע נתוני המועצה להשכלה גבוהה שפורסמו מוקדם יותר השבוע, מהם עולה כי מזה כמעט עשור מספר הסטודנטים נותר ללא שינוי משמעותי.

     

    עם זאת, בקרב קבוצות מסוימות בחברה הישראלית מסתמן גם שינוי חיובי בנגישות להשכלה גבוהה, גם אם בהיקף מצומצם ובקצב איטי. זהו סיפורם של האנשים מאחורי אותן מגמות: יציאתן של נשים בדואיות וחרדיות ללימודים גבוהים, התפתחות תכניות הלימוד במכללות וגם מאמצי מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל להביא סטודנטים זרים לתארים המתקדמים.

     

    הנשים הבדואיות יוצאות ללמוד: "חולמת לעסוק בחקר הסרטן"

    רימאח אבו פרחאן, בת 20, מרהט, תתחיל השבוע ללמוד הנדסה כימית בקמפוס באר שבע של מכללת סמי שמעון. "אני אוהבת מעבדות וחיפשתי משהו שיתאים לי", היא אומרת. "אני רוצה לעסוק בחקר הסרטן". לאבו פרחאן שישה אחים, וגם אחותה הגדולה לומדת הנדסה כימית באותו מוסד אקדמי. היא בוגרת התכנית BridgeTech של אג'יק - מכון הנגב השייך למועצת ארגוני הילדים והנוער בישראל.

     

    רימאח אבו פארחן ()

     

    זוהי למעשה מכינה לבוגרי תיכון בדואים המכינה אותם ללימודים אקדמיים ולתעסוקה בתחומי ההיי-טק. "אני רואה שינוי בחברה הבדואית", היא ממשיכה. "בעבר חשבו פחות על לימודים. אמי, למשל, לא למדה; אבל היום זה שונה. יש המון מרכזים ברהט שמעודדים השכלה. בכיתה י' עד י"ב דיברו איתנו על לימודים אקדמיים, ועל כמה זה חשוב. עם זאת, יש משפחות שעדיין לא רוצות שהבנות שלהן תצאנה ללמוד. מנגד, יש גם בנות שלא רוצות ללמוד ושלא מתעניינות בלימודים".

     

    אבו פרחאן מדברת על שינוי בחברה הבדואית, אבל הנתונים עדיין מציירים תמונה עגומה במיוחד: על פי נתוני המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה), בשנת 2015, למשל, למדו במערכת ההשכלה הגבוהה רק 850 סטודנטים בדואים. שנת קודם לכן מספרם עמד על 643, ובשנת 2013 למדו במוסדות האקדמיים רק 667 סטודנטים – הרבה פחות מאחוז הבדואים באוכלוסייה העומד על 3.5 אחוזים לערך.

     

    עם זאת, גם ארגונים במגזר השלישי ואחרים במערכת ההשכלה הגבוהה, מגלים שבשנים האחרונות בוחרות יותר ויותר נשים בדואיות לצאת ללימודים גבוהים. זהו שינוי איטי, אבל הוא קורה. "היום למשפחות יש מחשבה אחרת", היא אומרת.

     

    "בעבר היו רוצים רק לחיות, ולא יותר מזה. היום אנחנו יותר חושבים על עצמנו, מה נעשה עם הילדים שלנו ועם המגזר שלנו. עם זאת, יש לי כמה חברות שעדיין לא יוצאות ללמוד, אם כי פחות מבעבר. התפיסה הרבה פעמים היא 'לכי תהיי מורה', כי השעות נוחות, וזה מתאים לאמהות. לא תמיד חושבים שאם את הולכת ללמוד דווקא הנדסה - תביאי בעתיד משכורת יותר טובה".

     

    בנוסף, אבו פרחאן מדגישה החברה הבדואית היא כמובן לא מקשה אחת: "בכפרים הלא מוכרים המצב שונה מאשר ברהט. שם הרבה פעמים השאיפה היא שהבת תסיים את התיכון - וזהו. לא תמיד נותנים להן לצאת ללמוד. ברהט המצב הוא אחר, כי יכול להיות גם שהמשפחות משפיעות אחת על השנייה". עוד היא מספרת, כי אחד המחסומים המשמעותיים בנגישות להשכלה גבוהה היא השפה העברית. "השפה היא מחסום. יכול להיות שאתחיל ללמוד וכשאגיע לכיתה המרצה ידבר בעברית ושאר התלמידים הם יהודים ומבינים. אני, לעומת זאת, אשב ולא אבין מה הוא אומר. זה כמובן ישפיע על הציון ועל התואר שלי. אנשים אומרים שהם מפחדים מהעברית ולכן לא רוצים ללמוד".

     

    מה המסר שלך לנערות בדואיות אחרות?

    "רק שיאמינו בעצמן ויחשבו טוב מה הן רוצות. הן לא צריכות לחשוב מה מצפים מהן, אלא שיעשו מה שהן אוהבות כדי שלא ירגישו שהן עושות משהו שהוא לא טוב להן".

     

    יותר חרדיות במוסדות האקדמיים: "אוטונומיה לחינוך החרדי תביא לנגישות"

    על רקע הזינוק ב-82 אחוזים במספר הסטודנטים הערבים בעשור האחרון, שעליו דווח השבוע ב-ynet, סומן היעד הבא על ידי המל"ג: שילוב האוכלוסייה החרדית במוסדות האקדמיים. בשנת הלימודים הקודמת למדו מתוך יותר מ-300 אלף סטודנטים רק 13 אלף סטודנטים חרדים במוסדות האקדמיים. עבור נשים חרדיות, החסם הוא משמעותי אף יותר.

     

    ציפורה שטרית, עובדת סוציאלית ואם לשישה מגבעת אבני, קיבלה את התואר הראשון מהמכללה החרדית בירושלים - שבינתיים כבר נסגרה. את התואר השני עשתה בתל חי במסלול טראומה. ביום שלישי היא תחל את השנה השנייה בתואר השני.

     

    ציפורה שטרית ()
    ציפורה שטרית

    "סיימתי סמינר לבנות בירושלים ורציתי להמשיך ללימודים אקדמיים", היא אומרת, "לא הייתה לי תעודת בגרות, אבל לא ויתרתי. עשיתי שנה של מכינה ואחר כך שלוש שנים של לימודים. המשפחה שלי תמכה אבל הייתי בין היחידות מבין החברות שהלכו ללימודים אקדמיים. זה היה מאוד מוזר בזמנו. עכשיו יש הרבה יותר מודעות להשכלה גבוהה. אני רציתי תואר אקדמי כי לא רציתי להיות מורה כמו כולם. היה לי חלום לטפל ולהיות עובדת סוציאלית".

     

    מה דעתך על הנגישות להשכלה גבוהה בקרב נשים חרדיות?

    "יש היום הרבה יותר מודעות להשכלה גבוהה בקרב נשים חרדיות, במיוחד במשפחות שהמגמה היא שהגבר הולך ללמוד בכולל והאישה יוצאת לעבוד. מהבחינה הזו, פתיחת המכללה החרדית על-ידי עדינה בר שלום היוותה פריצת דרך".

     

    עם זאת, שטרית אומרת כי לדעתה, אין היום מספיק מסגרות מותאמות להשכלה גבוהה לנשים חרדיות. "נשים חרדיות מעדיפות לימודי ערב וכמובן ללמוד בקרב נשים. מבחינת ההשכלה שלהם, הרבה נשים מגיעות בלי תעודת בגרות. יש מודעות להדביק את הפער הזה, אבל אין מספיק מסגרות מותאמות. המסר שלי לנשים החרדיות הוא 'צאו ללמוד ולעבוד, זה אפשרי'.

     

    "גם אם יש ילדים קטנים בבית, אל תוותרו על החלום שלכן. זה דורש אומץ. כשהייתי צעירה זה יותר הפחיד אותי להיכנס לאוניברסיטה או מכללה, כי הרגשתי לא שייכת משום שזה מקום גדול, ומעורב. היום אני במקום אחר ויש לי הרבה יותר מודעות. אני יודעת לשמור על עצמי".

     

    מה יכול להגביר את הנגישות להשכלה גבוהה בקרב נשים חרדיות?

    "רגישות משני הצדדים - החילוני והחרדי. הציבור החילוני צריך להיות יותר רגיש לצרכים של הציבור החרדי, והציבור החרדי צריך לצאת קצת יותר החוצה".

     

    המטרה: להביא את הסטודנטים הזרים ללימודים בישראל

    גורפרט קאור בת ה-31 מפנג'אב שבצפון-מערב הודו, היא פוסט-דוקטורנטית שפועלת במעבדה של פרופ' שלמה מגדסי - ראש המכון לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא הגיעה לארץ עם בעלה וינש שהוני, גם הוא פוסט-דוקטורנט במדעי החיים באוניבסריטה העברית. בני הזוג בחרו אמנם לעשות את הפוסט-דוקטורט שלהם בישראל, אך זוהי לא בחירה טריוויאלית. בכל הנוגע לאחוז הסטודנטים הזרים, ישראל מפגרת הרבה מאחורי ממוצע ה-OECD שעומד על שבעה אחוזים, לעומת כאחוז כאן.

     

    המציאות הביטחונית, היעדר התשתית ללימודים באנגלית, השיווק שכמעט ואינו קיים וגם הקושי היחסי להשיג אשרת שהייה גורמים לסטודנטים זרים רבים לוותר על לימודים בישראל. המל"ג הכריזה לפני כשנתיים על תכנית שמטרתה להעלות את אחוז הסטודנטים הזרים תוך מספר שנים. 

     

    גורפרט קאור (צילום: Vinesh Shenoi)
    גורפרט קאור(צילום: Vinesh Shenoi)
       

    "הרבה אנשים מהודו בחרו בישראל בגלל רמת המחקר הטובה פה", אומרת קאור. "המקרה שלי קצת שונה. חיפשתי פוסט-דוקדורט בהודו, אבל בעלי קיבל תפקיד פה בפקולטה למדעי החיים". אני אוהבת את הגישה בארץ. אנשים עושים מחקר כדי להחזיר משהו לציבור".

     

    איך את מרגישה באוניברסיטה כאן?

    "אני מאוד אוהבת אותה. אין הרבה ביורוקרטיה לעומת הודו, מה שאני מאוד אוהבת. בישראל הכל כל כך מהיר - ובהודו הכול במסמכים".

    איך החיים בישראל?

    "אנחנו נהנים, אבל הבעיה העיקרית היא שאין תחבורה ציבורית בסוף השבוע. אם אנחנו רוצים להסתובב, מוניות מאוד יקרות בשבילנו. לפעמים אנחנו לוקחים חופש במהלך השבוע רק כדי להסתובב. זו הבעיה היחידה. בחרנו לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל כי רצינו חוויה שונה. אם אנחנו לא אוהבים משהו בתרבות המעבדות בהודו אז כשאנחנו עושים את הפוסט-דוקטורט מעבר לים אנחנו רואים איך הם חושבים על בעיה, איך הם עובדים ותרבות העבודה שלהם, ואנחנו מקבלים משהו חדש".

     

    דור ראשון להשכלה הגבוהה: "הבנתי שאני רוצה דברים אחרים בחיים"

    עמי חיוט מקריית שמונה הוא סגן מנהל בית ספר תיכון. השבוע ימשיך בלימודי התואר השני בחינוך במכללת תל חי. הוא נשוי להודיה, אשת חינוך בעצמה שנמצאת לקראת סיום לימודי הדוקטורט שלה ולזוג שלושה ילדים. חיוט גדל בשלומי והתחנך בעכו. בהמשך עבר ללמוד בישיבת הסדר בירושלים ולמד לתואר ראשון במכללת ליפשיץ ירושלים, ולאחר מכן החליט לעבור צפונה. הוא הצעיר מבין שישה ילדים, והראשון מבני ביתו שהלך ללימודים אקדמיים. חלק מאחיו הגדולים בהמשך התחילו אף הם ללמוד באקדמיה.

     

    לפני כחמש שנים עמי ואשתו לקחו על עצמם לנהל פרויקט בהתנדבות מלאה שנקרא "הקהילה הצעירה קריית שמונה", על מנת לשנות את כללי המשחק ולהביא זוגות צעירים. עם זאת, הוא מספר כי רבים מהם מעדיפים לא להישאר באזור.

     

    "הם באים, לומדים כמה שנים, מוסיפים עוד גוון לעיר - אבל זה זמני, נגמר וחולף", הוא אומר. בתחילה הגיעו שש משפחות, וכיום מספרן עומד על כ-70. "הצעיר באחים הוא הראשון שהלך ללמוד באקדמיה. ראיתי את הוריי עובדים מאוד קשה לפרנסתם, ולאחר מכן גם את האחים שלי נכנסים לתוך המעגל הזה של מפעל, ותעשייה, והעבודות הבסיסיות והסטנדרטיות – שחלק מהם התברגו שם מאוד יפה.

     

    גם מבחינת שכר, כיום, של חלקם הוא יותר טוב משלי כמורה. איפשהו בכיתה י"א, הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים, ושמעניינים אותי דברים אחרים. מאיזושהי בחינה אני יכול לומר שיותר התפכחתי כנער, הבנתי שבפריפריה אנחנו שבויים מתחת לאיזושהי תקרת זכוכית כזאת, שאף אחד לא מספר לנו שהיא קיימת, ואף אחד לא מדריך אותנו שצריך לפרוץ אותה. מי שמייצרת את תקרת הזכוכית הזאת זאת חד-משמעי המדינה. היא זו שייצרה את איך שהפריפריה נראית".

     

    עמי חיוט ()
    עמי חיוט

    "רוצה שילדיי יצטיינו בגמרא כמו בפיזיקה"

    חיוט הוא היחידי מבין אחיו עם תעודת בגרות מלאה. "כל אחיי סיימו עם בגרות חלקית – חלקם השלימו אותה לאחר מכן. אני סימנתי את זה כאיזושהי תעודת מפתח שמהתיכון אני יוצא עם תעודת בגרות, תהיה אשר תהיה ואיך שתיראה. אנחנו לא מדברים על מצוינות או על מושגים כל כך גבוהים, מושגים שהיום זה כל מה שאנחנו מעבירים לילדינו, אבל באותה תקופה כל ילד מחתך סוציו-אקונומי קצת יותר יציב יונק אותו במרכז, הוא נולד לתוך זה".

     

    חיוט מספר במידה רבה גם את מה שהנתונים הרשמיים של המל"ג מראים בצורה ברורה: רק כ-27 אחוזים מהסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה מגיעים מהיישובים החלשים (אשכול חברתי 1-4). "לילדים שלי ברור שמבחינה רוחנית הבית שלנו הוא מאוד חזק ואיתן; מצד שני - הלימודים הם המרכז. כמו שאני רוצה שהם יהיו מצוינים בגמרא - אני רוצה שהם יהיו מצוינים בפיזיקה. בדיוק באותה המידה".

     

    עמי מספר כי רשת בתי הספר "ברנקו וייס", שהוקמה תחילה בפריפריה וסיפקו מענה לימודי לתלמידים שידם אינה משגת עבור מורים פרטיים – אחראית במידה רבה להצלחה. "מרכז הלמידה בשלומי אז היה אבן שואבת. היינו מגיעים לפגוש סטודנטים שחנכו אותנו, כל אחד במקצוע שהיה צריך".


    פורסם לראשונה 13/10/2018 21:36

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים