הו עקבה, חזרנו אליך
ישראלים רבים חוששים לבקר בעקבה, אבל ביקור בעיר התיירות הירדנית מגלה שהפחד היחיד הוא שהכנאפה לא תעמוד בציפיות
נסעתי לעקבה לצורכי עבודה, יחד עם מספר מכרים, לאחר ששותפיי התלבטו משהו לפני הנסיעה. אני לא היססתי, והייתי בטוח שאין כל חשש לבקר בה. עשרות אלפי ישראלים מגיעים אליה בשנה, בעיקר למטרות נופש וחופשה, וטענתי כי אין כל מניעה שגם אנו נעשה זאת. בשונה מעמאן, הבירה הירדנית, בה עולים וצפים לעיתים גילויי עוינות והפגנות בהן נשמעות קריאות נגד ישראל, הרי שעקבה הינה עיר בעלת אופי אחר, תיירותי ומשוחרר, המרוחק מהמרכז השלטוני בירדן. לא אחת מתפרסמות הפגנות מחאה תקשורתיות ואחרות מצד האליטה הירדנית – אקדמאיים, עיתונאים ועוד – נגד ישראל, לצד כמובן הפגנות כוח של האופוזיציה האסלאמית והאחים המוסלמים, בהן ניתן לראות שריפת דגלי ישראל וצעדים דקלרטיביים נוספים, כמו דרישה מהשלטון הירדני לנתק את הקשרים עם ישראל.
עקבה, כך התרשמנו, איננה שותפה למחאות הללו, כאשר ברור לכל כי האינטרס הכלכלי משחק תפקיד משמעותי ביותר בהתעצבות אופייה של העיר. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא איזור בתי המלון המפוארים השוכנים לחופו של ים סוף; מתחם גדול ההולך ומתפתח, הקמת פרוייקטים ומיזמים חדשים, בתי מלון ברמה הגבוהה ביותר ובתפוסה מלאה, רחובות שוקקים, מסעדות רבות משובחות וחנויות שונות ומגוונות הפתוחות עד השעות הקטנות של הלילה. גם מרכז העיר טומן בחובו תהליך דומה של שינוי חיובי: מקומות מסחר מפתים, מסעדות וחנויות המציעות אוכל אותנטי ומערבי כאחד, נוכחות משטרתית בולטת לשמירה על הסדר וכן הלאה. זאת ועוד- אלפי ישראלים המבקרים בעיר (כמו בתקופת החגים האחרונה), ובהם משפחות רבות עם ילדים, המסתובבים בה באופן חופשי ונטול חשש, מעניקים לכל מבקר טרי תחושת ביטחון והבנה כי "כאן בטוח".
אחד המקומות הידועים בעיר, מסעדת "אלשאמי" ("הדמשקאי") המפורסמת, אשר בעליה המקוריים הגיעו מסוריה, עמוסה בישראלים מרוצים הסועדים בה מדי יום, לאחר שבדקו בגוגל "מסעדות מומלצות בעקבה"...כך גם מסעדות וחנויות אחרות. בין אם באמצעות הגוגל, בין אם מפה לאוזן, עקבה מוצפת ישראלים.
השוטטות ברחובותיה המרכזיים של עקבה, עיר בת כ-100 אלף תושבים אשר ליבתה מזכירה ערים ערביות מוכרות אחרות, נעימה ונחמדה, ונדמה לעיתים שניתן לשקוע בחנויותיה ובמוצרים הנמכרים בהן שעות אין ספור. רבים מעובדי החנויות עומדים בשעריהן וקוראים לעוברים ולשבים להיכנס אליהן, לטעום מדברי המזון המעניינים והמפתים או לרכוש את מרכולתן הזולה מדומיה בישראל. השילוט מעל החנויות נושא כמובן כתובות בערבית וחלקו גם באנגלית.
אחת משכיות החמדה בעיר, המהווה תחנת סיום הכרחית בכל ערב קולינרי בעקבה, הינה חנות הכנאפה והבקלאוות של "אבו ע'רביה", המייצרת כנאפה משובחת להפליא ובעלת טעם נדיר, לטעמם של כל מומחי הכנאפה. את גבינת העיזים הנמתחת כמסטיק בפה (כך צריך, אלה חוקי הכנאפה), רוכש בעל החנות מעדר המסתובב בהרים במרכז ירדן.
מפגש אקראי מעניין באחד מהסיבובים ברחובות העיר היה עם צעיר ירדני, הנדסאי בניין במקצועו, אשר סיפר כי הוא עובד באחד מבתי המלון באילת. מסתבר, כי אלפי ירדנים נוסעים מדי בוקר בשאטלים דרך מעבר הערבה (ממוקם מספר קילומטרים צפונית לאילת) לעיר התיירות הישראלית, עובדים "יומית"בבתי המלון בעבודות שירותים שונות וחוזרים בסופו של כל יום עבודה לעקבה. הבחור סיפר כי הוא משתכר כ-6000 שקל בעוד שבעבודה מקבילה בעקבה השכר עומד על כ-1500. החיוך על פניו ושביעות הרצון מהג'וב שתפס לא נמחקו. "תוך חמש שנים אני קונה את הארמון של המלך", התבדח.
התייר הישראלי הממוצע, המעוניין לנפוש באילת, עושה חשבון פשוט. באותה רמה של בתי מלון, עקבה זולה בכ- 30%-40%, החוף הירדני שקט יותר ולא צפוף, המסעדות זולות יותר, והשהייה במקום אחר, נגיש, מעניין ולא מוכר, הופכת את עקבה לאטרקטיבית יחסית. יחד עם זאת, ברור כי לא כל ישראלי ירגיש בנוח ובטוח בסביבה ערבית שאיננה אוהדת באופן אמיתי את ישראל ואת הישראלים, בוודאי לא בתוך תוכה. גם המעבר דרך מעבר הערבה גוזל זמן בשני הכיוונים, ועשוי להיות שיקול בהימנעות מהחצייה לירדן.
אינני תמים: ברור לי כי במהותם, הירדנים לא הפכו חובבי ציון, וכי כל ההסבר פנים נועד למטרות רווח כספי בלבד. מספיק מבט עוין אחד על מנת להרחיק חלק מהמבקרים הפוטנציאליים, גם אם חנות הקפה מוכרת קפה טחון משובח בחצי המחיר מישראל. אולם, בשקלול כל המרכיבים, נדמה כי עקבה הפתיעה אותי לטובה, גם כערביסט המבקש להכיר את הסביבה, וגם כחובב כנאפה מושבע.
סא"ל (מיל.) אלון אביתר, מומחה לזירה הפלסטינית וקצין מודיעין,
לשעבר יועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים, מרצה ופרשן
