שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מהאבל של הלידה השקטה צמחנו יחד כזוג
    "המוות שלו חיזק את הקשר ביני לבין בעלי וגרם לנו לאיחוד", מספרת רחלי שחוותה אובדן של תינוק רך. "אחריו אני אוהבת יותר את החיים, ויותר חיה אותם. זה לחיות כאילו אין מחר ולקבל בהבנה ובאהבה את כל מה שקורה". גם שרון, כמו רחלי, מתארת איך מתוך הרע יכול לצמוח טוב: "כבר בבית החולים רשמתי את כל הדברים שאני רוצה להגשים. החלטתי שהחיים קצרים מדי בשביל לעשות משהו שאת לא אוהבת"

    זוג על רקע הים (צילום: Shutterstock)
    הזוג חייב להיות נוכח זה עבור זה, ולחזק האחד את השני(צילום: Shutterstock)

    לידה שקטה הוא מונח המציין לידות של תינוקות שנולדו מתים, ועל כן קול בכיים אינו נשמע. אבל לא רק קולו של התינוק, גם קולם של ההורים מושתק. למרות שבישראל נולדים מדי שנה כ-700 תינוקות בלידה שקטה, המהווים כשש לידות מתוך מאה, והורים נוספים מאבדים את ילדם זמן קצר לאחר הלידה ויוצאים מבית החולים בידיים ריקות, מדובר באובדן שלא מקבל כמעט מקום בחברה. "הסביבה לא מכירה באבל של אישה שאיבדה תינוק שנולד ללא רוח חיים", אומרת ד"ר ורד בר, פסיכיאטרית ואחראית מרפאת חווה בשיבא העוסקת בטיפול רגשי בנשים במעגל הפריון, בין השאר באובדני הריון.

     

    "הסביבה אומרת לה, 'את צעירה, קומי ותעשי עוד ילד', ובכך מבטלת את כל רגשותיה. הרי היא מפתחת קשר עם התינוק שלה כבר בבטן, ועבורה זה אובדן גדול. מחקרים מראים שנשים שעברו לידה שקטה סובלות מדיכאון, תסמינים פוסט-טראומטיים ותסמינים חרדתיים בשיעור גבוה יותר משאר האוכלוסייה. חלק מהנשים סובלות מכך באופן מיידי לאחר האובדן, וחלק מהן בשלב מאוחר יותר". למרות החוויה הקשה והתנפצות החלום של בני הזוג, לאבל שלהם פעמים רבות לא ניתנת לגיטימציה דרך מנהגי אבלות או קבלה מהסביבה. לכן, בהעדר מתן כלים להתמודדות הם ניצבים גם בפני סכנות למערכת היחסים הזוגית וליחסיהם עם הסביבה הקרובה.

     

     

    חודש אוקטובר כחודש המודעות ללידה שקטה ואובדן תינוקות רכים, הוא הזמן בו נשמע בשנים האחרונות קול גדול המבקש לשבור את השתיקה. יותר ויותר נשים מדברות ומספרות את סיפורן ברחבי העיתונות, הרשת והמדיה החברתית. והן עושות זאת למרות ובגלל שלא תמיד נעים לנו לשמוע. רחלי וגיל שלם נשואים מזה 12 שנים. בנם הבכור בן עשר והקטנה בת שנתיים וחצי. כשאנשים פונים לרחלי ושואלים אותה מדוע ההפרש הגדול בין השניים, היא מספרת על הילד שנפטר לפני ארבע שנים, בהיותו בן עשרה ימים בלבד.

    שלי וגיל תמונה משפחתית (צילום: יעל אפשטיין, הסטודיו של יעל)
    רחלי, גיל והילדים(צילום: יעל אפשטיין, הסטודיו של יעל)
     

    "הייתי בשבוע 33 ושמתי לב שאני בקושי מרגישה תנועות של העובר. החלטתי ללכת למיון, למרות שהייתי בטוחה שאחזור תוך שעה-שעתיים כי זה בטח שום דבר. בבית החולים אמרו לי שהתינוק במצוקה והבנתי שמשהו לא בסדר, אבל לא הבנתי עד כמה לא בסדר – לא כשהכניסו אותי לקיסרי חירום וגם לא כשהוא היה בפגיה. רק אחרי יומיים הבנתי. הרופאה הגיעה אלינו לחדר ועדכנה שניסו לנתק אותו ממכונת ההנשמה והוא לא הצליח לנשום לבד. רק אז הבנתי שיש סיכוי שנצא מבית החולים בידיים ריקות. הרופאים עשו לו המון בדיקות אבל לא גילו מה לא בסדר איתו, והמצב שלו הלך והדרדר מיום ליום. ביקשתי שלא ילחמו יותר מדי, שלא ינשימו אותו, רק שלא יסבול. הוא שרד עשרה ימים בפגיה, ובלילה האחרון שלו התקשרו אליי לשאול אם אני רוצה לבוא להיפרד ממנו. לא באנו כי מאוד פחדתי. ידעתי שלא אוכל לשאת את הרגעים האחרונים שלו".

     

    "החודש הראשון היה נוראי ועבר בעיקר בבכי. את לא רואה כלום, רק שחור. מרגע שאמרו לי שאין לי למה לנסוע כל בוקר לבקר אותו בבית החולים, לא היתה לי סיבה לצאת מהמיטה. הרגשתי ריקה, בלי מטרה ורצון לקום בכלל – כי בשביל מי ומה? מי שלא עבר את זה לא יכול להבין את החלל הזה. אנשים אומרים, 'תתחילו מחדש', כאילו זה איזה חפץ שמעיפים מהבית ומביאים אחד חדש. אבל אי אפשר. גם כיום, כשאני מוצפת, אני לא הולכת לדבר על זה עם אנשים כי מבחינתם זה עבר ונגמר. 'יש לכם ילדה חדשה אז די, שימו את זה מאחוריכם', הם אמרו לנו, אז שמנו את זה מאחור אבל זה כמו זנב – נמצא כל הזמן שם".

     

    "מקרים כאלה יכולים לחזק או לפרק את הקשר"

    רחלי מספרת שרק אחרי שהיא התחברה לקבוצת התמיכה בפייסבוק, 'חיבוק בשקט', היא גילתה בנות שמבינות ומזדהות עם תחושותיה: "כל שנה בחודש המודעות אני כותבת בפרופיל שלי ומספרת מה קרה, כדי שאם מישהי עברה את זה היא לא תרגיש לבד. שתדע שיש מה לעשות ולאן לפנות. בכלל, גם אני וגם בעלי לא היינו במצב טוב מבחינה נפשית, כל אחד מאיתנו התכנס בתוך האבל שלו", משתפת רחלי.

     

    "מקרים כאלה יכולים או לחזק או לפרק את הקשר, ואני מכירה שלושה זוגות שזה קרה להם והתגרשו. לכן, אחרי תקופת ריחוק שלי ושל בעלי החלטתי שנעשה טיול לחו"ל כדי לאחד מחדש את כולנו ולהרגיש משפחתיות. היינו צריכים להרגיש שוב ביחד ולעטוף אחד את השני. למזלנו, אצלנו זה היה מעין נדנדה: כשהייתי למטה הוא חיבק, עודד והרים אותי, וההפך - כשהוא נכנס לדאון וחרדות, אז אני לקחתי את העניינים לידיים וחיבקתי אותו. ידענו מתי להרים זה את זה ומתי לתת ספייס, כך שבסופו של דבר זה חיזק אותנו המון כזוג".

    ד
    ד"ר ורד בר. "הגורם שמנבא את החלמת האישה הוא הקשר הזוגי,(צילום: יחידת הצילום שיבא)
     

    בנוסף, כדי להתמודד עם האובדן פנתה רחלי לעזרה חיצונית. "בעלי אמר לי שאני חייבת להרים את עצמי וביקש שאדבר עם קאוצ'ר שהכרנו. המפגשים איתו עזרו לי להתחיל את הריפוי הראשוני ולמצוא מטרות חדשות. אחת מהן היתה לצאת לקורס מקצועי, ואחריו הרגשתי בשלה להריון מחדש ממנו הגיעה לי-אור, ילדת הקשת של אחרי סערת האובדן. אין יום שבו אני לא חושבת על זה, אבל הזמן עשה את שלו ולמדתי לחיות לצד האבל ולא בתוך האבל. למדתי להבין ולקבל את התפקיד שלו ולהודות לו על מה שנתן לי, כמו החיבור של המשפחה, כי המוות שלו חיזק את הקשר ביני לבין בעלי וגרם לנו לאיחוד. אחריו אני אוהבת יותר את החיים, ויותר חיה אותם. זה לחיות כאילו אין מחר ולקבל בהבנה ובאהבה את כל מה שקורה".

     

    "הגורם שמנבא את החלמת האישה הוא היחסים הזוגיים והיכולת להישען על בן הזוג", אומרת ד"ר ורד בר. "המקרה הגרוע ביותר עבור האישה הוא זה שבו שאר המשפחה ממשיכה הלאה, והאישה נשארת לבד עם האבל. הגבר חוזר לעבודה וזה משרת אותו לשים את זה בצד, אז הוא משדר לה 'על מה את בוכה, בואי נמשיך הלאה'. במצב כזה, כשהפערים בין בני הזוג הולכים וגדלים, אנחנו מפנים לטיפול זוגי כדי שיעבדו על התקשורת שתאפשר לכל אחד את ההתמודדות שלו, וגם תכבד את דרך ההתמודדות של השני".

     

    לצאת מחוזקים כזוג

    שרון ואורן שחוו שתי מכות בזו אחר זו – תינוקת שנולדה בשבוע 23 ונפטרה זמן קצר לאחר מכן, ותינוק שנולד בשבוע 19 ללא רוח חיים – ממחישים כיצד ניתן להתמודד עם האובדן בדרכים שונות בתכלית, ועדיין לקבל ולכבד את דרך ההתמודדות של השני כך שבסופו של דבר יוצאים מהמשבר מחוזקים יותר כזוג. "ילדתי שני בנים שנולדו בהריון רגיל, כיום בני 14 ו-10. אחריהם היתה לי בעיה בצוואר הרחם וכנראה שזה מה שגרם לכך שלא הצלחתי להחזיק הריונות", מספרת שרון. "בהריון עם התינוקת הייתי בשמירת הריון, והרופאים הזהירו שאם היא תיוולד בשבוע 24 הסיכוי שלה לחיות גדל, אך הסיכוי שתזכה בחיים נורמלים אפסי. לבסוף, לקראת סוף שבוע 23 היא נולדה בלידה רגילה ונולדה בחיים, אבל בגיל כזה אין סיכוי לשרוד".

     

    "בפעם השניה זה קרה בשבוע מוקדם יותר. ילדתי בשבוע 19, לידה שקטה. זו היתה לידה רגילה, אבל מבחינתי הרבה יותר קשה. אם בלידות של הבנים שלי לא היה לי אכפת מכלום, הייתי באופוריה גם אחרי 12 שעות של צירים, כאן הרגשתי שאני כל כך סובלת כי אני יודעת מראש מה התוצאה. ביקשתי שיתנו לי כמה שיותר תרופות הרגעה. בכלל, כששואלים אותך בבית החולים אם את רוצה לראות את התינוק את אומרת לא באופן אינסטינקטיבי, כי את בקושי עצום כשזה קורה. אחרי הלידה של התינוקת הצטערתי על ההחלטה כי זו כן דרך להיפרד ממנה, אבל כבר היה מאוחר מדי. בפעם השניה כששאלו אותי אם אני רוצה לראות אותו ושוב עניתי לא באינסטינקט, נפל לי האסימון שבעצם אני כן רוצה. זה עשה לי טוב לראות אותו, וכאן היתה הפרידה שלי ממנו".

     

    "בעלי לא רצה לראות אותו, וגם לא הפריע לו שהוא לא ראה את התינוקת, כי זו דרך ההתמודדות שלו. הוא פעל באופן מאוד שונה ממני. אני מהרגע הראשון ביקשתי עזרה, הלכתי לעובדת סוציאלית לטפל באובדן וגם נעזרתי במעגל תמיכה של נשים שעברו את זה והושיטו לי ידיים. אורן העדיף להמשיך בחיים. היה איתי במשך שבועיים ואז נשאב לעבודה. אבל למרות שהוא לא עבר את התהליך שעברתי, הוא נתן לי את הגב והתמיכה לעבור את התהליך שלי. עברנו את זה ביחד ולחוד - כל אחד התמודד בצורה שלו, אבל סיפרתי לו את מה שעובר עליי והוא היה קשוב לשמוע אותי".

     

    הלידה השקטה הכניסה בי כוחות לאזור אומץ לשנות את חיי

    גם שרון, כמו רחלי, מתארת איך מתוך הרע יכול לצמוח טוב. "כבר בבית החולים רשמתי את החלומות שלי לעתיד, את כל הדברים שאני רוצה להגשים. הרבה שנים רציתי לעשות שינוי בחיים שלי ולצאת לעבוד כעצמאית, אבל לא היה לי אומץ. ואז, בבית החולים, החלטתי שהחיים קצרים מדי בשביל לעשות משהו שאת לא אוהבת. זה היה הטריגר שלי לעמוד מול בעלי ולומר לו שעל גופתי המתה אני חוזרת לעבודה שלא טוב לי בה, למרות שהיא מפרנסת. הלידה השקטה הכניסה בי את הכוחות לומר את זה, והורידה ממנו את הכוחות להתנגד לשינוי שרציתי".

     

    "אני לא שוכחת את הכאב שהיה וזה תוקף אותי גם ביומיום. למשל יש פרח בגינה שפורח פעם בשנה בדיוק בתאריך הלידה של הקטנה, והשנה ראיתי אותו וזה הכה בי והתחלתי לבכות. היום אני מאוד מרוצה מהמצב שאני נמצאת בו בחיים. ממרחק הזמן מתחדד לי כמה כל דבר הוא לא מובן מאליו, וכמה צריך להודות על מה שיש. יש לי שני ילדים וטוב לי עם מה שיש לי. הרבה דברים השתקפו לי דרך החוויה הקשה הזאת, למשל שאני אדם חזק. ומה שעבר עליי בשנים האלה אפשר לי לעשות דברים ולעבור ממשבר לצמיחה. גם מבחינת אורן, כי לפני כן הוא לא שמח שאעזוב את העבודה, אבל אחרי זה הוא העריך יותר את הדברים שעשיתי ונרתם לטובת השינוי. כיום הוא תומך בי יותר מאי פעם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים