טיפקס וגל תורן: אינדינגב 2018 - לא להיפסטרים בלבד
עם הופעות קטנות כמו גם כאלה שהן לב המיינסטרים הישראלי, גוונים אמנותיים רבים וקהל שמורכב מהורים וילדיהם אבל גם מתיכוניסטים וחיילים - האינדינגב ממשיך להתרחב ולפזר קסם במדבר
"אף פעם לא הופעתי באינדינגב", אומר גל תורן, חצי מהצמד ליילי (עם גיא לוי), לקראת סוף הופעת השקיעה נוטפת הכריזמה שלהם על במת הפיל. "ידעתי שאני חייב לעשות משהו באוריינטציה היפסטרית כדי להגיע לכאן", הוא ממשיך. מפתיע שכזו אושייה במוזיקה הישראלית, מנהיג הלהקה הוותיקה מרסדס בנד, עוד לא הופיע בפסטיבל שחגג השנה 12. מולו עלתה כשעה לאחר מכן להקת הקולקטיב, שהודתה כי בהופעה הראשונה שלה בפסטיבל הראשון, הקהל הורכב מחמישה אנשי צוות שרק רצו ללכת הביתה.
לא בטוח שהיפסטריות היא מה שנדרש כדי להגיע לכאן, הרי בכל זאת, ההופעות המרכזיות בערבי הפסטיבל - טיפקס ביום חמישי ופלד ביום שישי - רחוקות מלהיות מעוז ההיפסטרים. נהפוך הוא, הן דווקא לב המיינסטרים הישראלי, כל אחת מהן בדרכה שלה: טיפקס, שקילומטראז' רב מאחוריה, והיא יודעת להניע ולהפעיל את הקהל במיומנות; ופלד, שהצליח להרים את הקהל הצעיר לשיא, או אולי מדויק יותר לומר לעננים. שתיהן דווקא התאימו לפסטיבל הוותיק כמו כפפה.
בשנים שחלפו מאז הפך הפסטיבל לפנים של מצפה גבולות, הוא השתנה לא מעט בצבעיו המוזיקליים - מופעי אמנים גדולים הם כבר לא מילה גסה, וכיום לא מעט הדליינרים ושמות בולטים מאכלסים את הליינאפ. לא פחות מכך השתנה גם סוג הקהל שפוקד אותו. מצד אחד ותיקי הפסטיבל, שמלווים אותו כבר שנים וכיום מגיעים עם ילדיהם, ומצד שני כמות בלתי נתפסת של תיכוניסטים וחיילים שמגיעים כדי לפרוק כל עול. כל הגיוון הזה דר בכפיפה אחת ובסינרגיה מושלמת - משפחת אינדינגב ממשיכה להתרחב כל העת, תרתי משמע, וזה רק עושה לה טוב.
הגיוון הזה מקבל מענה גם מבחינה אמנותית, מהאיחוד הכל כך מתבקש של להקת קולולוש, שהחומרים שלהם לא איבדו מהרלוונטיות לרגע, הרוקנ'רול של עוזי נבון שעושה כבוד ללהקות הקצב, המופע הדרום-אמריקני המקפיץ של מלבי טרופיקל, שירן שהטעינה את בוקר יום שישי וביטניק שהטעינו את שבת, ועד עדן דרסו שירדה מהבמה עם הטענה החותכת "אני הראפרית הכי טובה במדינה" - ואלו רק חלק מההופעות שהספקנו לדגום.
השינוי הזה גם אומר משהו על קהילת האינדי בארץ, ועל העושר שיש בה בימים אלה. נדמה שכיום קל מתמיד לאסוף קהל, ליצור מוזיקה ולמצוא במה. הממשקים שבהם אנשים צורכים מוזיקה והיעלמותם של הסוכנים גוזרי הקופון (כמו חברות התקליטים), לצד היחלשות מוסד הביקורת, רק מקצרים את החבל שבין האמן לצרכן - מה גם שיותר ויותר אמנים ישראלים יוצאים לפסטיבלים בחו"ל, וחוזרים אלינו עם ניסיון במה שמאפשר להם להרים הופעות טובות יותר.
מארגני אינדינגב מוכיחים גם בשנתו ה-12 של הפסטיבל שהם עושים הכל כדי שלקהל שלהם יהיה הכי נוח. הקמפינג מסודר ומחולק כראוי, נוח וקל להיכנס למתחם הבמות, אף אחד לא מכביד עליך עם צמידים כשבא לך לקנות בירה והיי - אם בא לכם לחסוך ולמחזר, יש אפילו כוס מיוחדת. השטח מלא במיצגי אמנות מעניינים, ובכל פינה מבצבץ שלט שמניע צחוק (סטייל "בתימן יש 98% לחוח") - והכל בארגון מופתי.
נכון, לפעמים הסאונד זולג בין הבמות, והופעות שקטות בעיקר סובלות מכך. אולי שווה לרווח ואף להגדיל את הבמות הקטנות. וכן, בהופעה אחת או שתיים נוצר עיכוב, וחלק מהאמנים שהוצבו בבמה הגדולה (הקוף) לא הצליחו להחזיק אותה, ואולי עדיף היה להם להופיע על במה אינטימית יותר. אבל אין ספק שהיה תענוג לשוב לדרום, לגלות להקות חדשות, לראות אמנים אהובים משכבר הימים ולהתמסר לקסם שהמוזיקה מייצרת במדבר.
