שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    תקדים: מעסיק חייב לנמק דחייה של עובד שהתפטר וחזר בו
    עובדת לשעבר הודיעה על עזיבה אבל כעבור זמן מה התחרטה. המעסיק, שלא נתן לה אפשרות לנמק, חויב על ידי בית הדין בפיצוי סמלי אבל עקרוני
    בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הורה לאחרונה לשלם פיצוי של 3,500 לעובדת שהתפטרה וחזרה בה, אך נדחתה על ידי המעסיק שלה: השופט אורן שגב פסק את הפיצוי – שאמנם אינו גדול אך מהווה תקדים עקרוני חשוב – בגין החובה לתת לעובדים שמתפטרים ומתחרטים אפשרות לטעון מדוע יש לקבלם בחזרה לעבודה.

     

    מדובר על בעל עסק להכנת טפסי הודעה על תאונות לחברות ביטוח. התובעת עבדה אצלו במשך 6.5 שנים, עד 2015, ואז הודיעה למנהלת המשרד שברצונה להתפטר. לאחר כשבועיים – בעודה בתקופה ההודעה המוקדמת – היא התחרטה, אבל הבעלים לא הסכים לקבל אותה בחזרה לעבודה. היא קיבלה מכתב שבו צוין כי היא מפוטרת על רקע הודעתה, התערערות מערכת היחסים ואזהרות לגבי הפסקות עישון רבות. העסק שילם לה פיצויי פיטורים מלאים.

     

    בתביעתה היא טענה שפוטרה בשל טיפולי פוריות. לגרסתה, היא הודיעה על התפטרות כיוון שידעה שתצטרך להיעדר הרבה מהעבודה, אולם לאחר מכן נודע לה שהדבר יתאפשר לצורך הטיפולים, ולכן חזרה בה.

     

    אבל השופט אורן שגב דחה את הגרסה שלה וקבע שהראיות הצביעו על כך שהיא טרם החלה בטיפולים, מה גם שהודתה כי בעבר קיבלה ימי מחלה וחופשה שנתית ללא הגבלה. לאחר שעיין בתמלולי שיחות שהוגשו לביהמ"ש הוא שוכנע שבאותה עת התובעת לא שיתפה אף אחד בכוונותיה להתחיל בטיפולים, ולכן אין בסיס להנחה שיש קשר בין הדברים.

     

    הסיבה לכך שבכל זאת נפסק פיצוי מסוים הייתה האופן הלקוני שבו בעל העסק הודיע לתובעת שהיא לא יכולה לחזור לעבודה, ללא הסבר מינימלי. השופט סבר שמכוח דיני תום הלב, ולאור העובדה שמדובר בעובדת שהועסקה במקום תקופה משמעותית, הנתבע היה מחויב להסביר ולנמק את הסירוב שלו באופן שיאפשר לה לנסות לשכנע אותו לקבל את הודעת הביטול.

     

    "העובדה שהתובעת הודיעה שבועיים קודם לכן על התפטרותה, לא מאיינת אוטומטית את זכותה לנסות ולהסביר למעסיקה מדוע היא מתחרטת ולבקשו לשקול את המשך העסקתה", כתב והוסיף כי אמנם שיקול הדעת נתון למעסיק, אולם עליו לפחות לתת לעובד המבקש לחזור בו את האפשרות לנסות לשכנע אותו להעביר את רוע הגזירה.

     

    בהקשר זה הוסיף השופט שגב כי בעיניו, ככל שתקופת העובד ארוכה יותר, כך גוברת חובת תום הלב של המעסיק לאפשר לו להסביר מדוע הוא חוזר בו. הוא הבהיר שלא מדובר בחובת שימוע אלא בחובה מרוככת יותר, "מעין חובת הנמקה, שעניינה לתת לעובד את יומו בטרם מתקבלת החלטה סופית בעניינו".

     

    הוא קבע שסכום הפיצוי יהיה 3,500 שקל, והבהיר שלקח בחשבון שמדובר בפסיקה חדשה. הוא התחשב בכך שהמעסיק נהג באופן הגון עם התובעת, ושילם לה את מלוא הפיצויים אף שהיא התפטרה.

     

    בפועל העובדת לשעבר קיבלה פיצוי זעום, ומרבית דרישותיה נדחו, אולם התביעה שלה הביאה לקביעה עקרונית חשובה. לנוכח התוצאה, לא נפסקו הוצאות משפט.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים