שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "שנות ה-80": לצחוק על השכונה - ולאהוב אותה

    הקומדיה של שלום ומני אסייג חזרה לעונה רביעית של התרפקות על זיכרונות מהמשפחה והשכנים. "שנות ה-80" אומנם לא פורצת דרך, אבל היא יוצרת חינגה משעשעת של מבטאים ועדות מבלי ללעוג לדמויות שלה

     בשעה טובה משפחת אסייג עברה לבניין חדש בטירת כרמל. כנראה הביקורת של משרד השיכון מהעונה הקודמת עברה בהצלחה וסוף סוף כל המשפחה פלוס פריזר משתכנים בבניין מפנק, ממש כמו סלאח שבתי בשעתו. כמובן, החלום שלהם להתרחק משאר השכנים שלהם, הגרוזינים, הרומנים, הקווקזים והעיראקים נגנז באיבו, ומשפחת אסייג, המשפחה השפויה היחידה בכל הסדרה, נאלצת להתמודד שוב עם כל הג'אז האנושי המשוגע שמקיף אותם.

     

    אני מניחה שבימים שבהם פוליטיקאים משתדלים להעמיס את כל המזרחים על גיגית אחת ולקטב אותם מה"אשכנזים", יש משהו מרענן בקונספט הזה, שלא מקבץ שרירותית את כל יוצאי עדות המזרח בסאונה אחת עליזה וחמה.  

     

    מתוך "שנות ה-80"

    מתוך "שנות ה-80"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "קמפינג": הסדרה של לינה דנהאם מאכזבת

    "המטבח המנצח": מתבשלת על אש קטנה

    "דה פור": לקט של ריאליטי מוזיקלי

     

    הקומדיה "שנות ה-80" חזרה לעונה רביעית שעלתה אתמול (ג', 21:00, רשת), ונדמה שהיא מביאה איתה הידוק קל, קצב קצת יותר מהיר. העובדה שרשת הזמינה שתי עונות ארוכות – רביעית וחמישית, כל אחת מהן עם כ-20 פרקים) עומדת ביחס הפוך לחוסר הוודאות שנוצר עם ההודעה על ביטול המיזוג עם ערוץ 10, אבל בכל מקרה "שנות ה-80" לא תתקשה למצוא לעצמה אכסניה אחרת.

     

    ואם כבר אסקפיזם – "שנות ה-80" ממשיכה להתרפק על סיר הבשר של העשור ההוא, שאולי לא היה פשוט מכל מיני בחינות, אבל היו בו דברים שנהוג להתגעגע אליהם כמו ערכים, יחסי שכנות, משפחתיות חמה ועבודת כפיים, וראש הממשלה דאז לא נהג להאשים את הבוחרים שלו בשעמום ובחוסר עניין.

     

    "שנות ה-80". ימים יפים(צילום: אוהד רומנו)

    הטלוויזיה הישראלית כשלה לא פעם בקומדיות אולד סקול שהתבררו כנפילה, וגם הזחיחות של גופי השידור שהעלו אותן והיו משוכנעים שמסעודה תצפה בהן באדיקות התרסקה על טבלאות הרייטינג. "שנות ה-80" לא מתאפיינת בהומור או תסריט מתוחכמים אבל היא מושקעת מבחינה הפקתית (תודה לאל, אין צחוקים מוקלטים) והיא חוגגת על זכרונות הילדות של שלום ומני אסייג, שיצרו אותה.

     

    היא נוגעת בסיטואציות לא בהכרח מקוריות (הפער בין תושבי טירת כרמל לקיבוצים, האפליה בסלקציה במועדונים), אבל גם אז ההתנגשות היומיומית בין

    העקרונות החברתיים של הקהילה לא בהכרח שבלוניים: מצד אחד כולם מצדיעים להלום הקרב שגונב שוקו ולחמניה מהגרוזיני כשמתברר שהוא קיבל צל"ש, כי בכל זאת, גיבור מלחמה; ומצד שני דווקא ההורים של אסייג הם אלה שפוסלים את הקשר שלו עם הקיבוצניקית ולא להיפך (מעניין אם היא תסכים להתגייס בשבילו).

     

    "שנות ה-80" לא תיכנס לספרי ההיסטוריה כקומדיה שפרצה דרך, אבל היא ממשיכה להביא את מה שהיא טובה בו – חינגת סטייל קוסטוריצה של מבטאים, טיפוסים וז'רגון שמתעוררים לחיים על המסך. היא מצליחה לייצר אטמוספירה קומית מבלי להלעיג את הדמויות שלה או להגחיך את המאפיינים העדתיים שלהן. לא תמיד זה פוליטיקלי קורקט במונחים שלנו היום אבל מצד שני, מתי בפעם האחרונה התגעגעתם לפוליטיקלי קורקט?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים