סרטים, סיפור אהבה

סתיו סטרשקו מחכה לצילומים, עסוקה בלקלוע פופקורן לתוך הפה שלה בכמעט מאה אחוז הצלחה. מאחור מגיחה גילה אלמגור עם בקשה מפתיעה: "סתיו, את יכולה להשאיל לי בבקשה את הרגליים האינסופיות שלה. כמה שאת יפה, את פשוט שורפת את המסך. יש לך רגליים נהדרות!". סתיו מסמיקה קלות. בכל זאת מדובר בגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי. בצד מתווכחים יעקב כהן ויורם טולדנו מאיזו עיר הגיעו המשפחות שלהם ממרוקו. לא נרשמה הסכמה. מיכאל אלוני, לראשו כובע בוקרים מחמיא, סוחב את נוה צור לסוסי הצעצוע שמחוץ לאולם הקולנוע. אחרי שכנוע קל, שניהם עולים על הסוסים, מדגמנים פוזות של מערבון. ממש חגיגה בסנוקר. או בסינמה סיטי.

לכבוד יום הקולנוע הישראלי שחל היום כינסנו שישה שחקנים שמככבים בכמה מהסרטים שיוקרנו היום בכל רחבי הארץ. גילה אלמגור, זוכת פרס ישראל לקולנוע; יעקב כהן, אחד האמנים הכי מוכשרים ואהובים בישראל, אחד שמגלם באותה קלילות את שיילוק של שייקספיר ואת אחד ממייסדי ש"ס; מיכאל אלוני, שכבר מזמן נחשב לשחקן איכותי ולא סתם בחור עם עיניים יפות; נוה צור, כוכב הילדים שעשה הסבה השנה לעולם המבוגרים וגרף את פרס השחקן הראשי בטקס אופיר; יורם טולדנו שנע בין התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע; וסתיו סטרשקו, שכל מילה עליה מיותרת והצטרפה לפאנל בזכות תפקידה המצוין בסרט "הנשף".

"אל תעשה טובה"

הקולנוע הישראלי ידע בשנה האחרונה מאבקים ומלחמות גדולים על עתידו. במרכז עמד סרט המלחמה בין יוצרי הקולנוע לשרת התרבות מירי רגב. היום, לפחות לכמה שעות, אפשר להניח את המלחמות בצד וליהנות מפסטיבל ומרגעים של חסד: במסגרת יום הקולנוע הישראלי יוקרנו בעשרות בתי קולנוע ברחבי הארץ 33 סרטים כחול־לבן במחיר של 10 שקלים בלבד לכרטיס.

לא קל להיות שחקן קולנוע בארץ. בניגוד להוליווד שבה יש מקצוע כזה שנקרא שחקן קולנוע, בארץ אי אפשר להתפרנס מסרטים. השכר נמוך עד זעום ואין מספיק תפקידים לשחקנים שרוצים לחיות מקולנוע בלבד. אז אולי הנשמה מאושרת, אבל הארנק די ריק. מי שלא משחק בתיאטרון ובטלוויזיה, יצטרך להיות יצירתי ולהשלים הכנסה בעבודות צדדיות. יורם טולדנו יודע היטב כמה זה לא פשוט. "אף פעם לא היה פשוט להיות שחקן קולנוע", הוא אומר, "אבל עבורי, כחד־הורה שמגדל שני ילדים לבד, זה לפעמים סוג של סיוט. בקולנוע בארץ אף פעם אין כסף. מדהים איך בכלל מצליחים לעשות כאן סרטים. קולנוע זה פחות לפרנסה, זה יותר לנשמה".

גילה אלמגור, שמככבת בסרט "וויס אובר", יודעת אולי יותר מכל אחד אחר כמה לא פשוט להיות שחקן קולנוע בארץ. "אתה צריך להיות ממש משוגע על סרטים בשביל להיות שחקן קולנוע, חייבים לאהוב את זה", היא קובעת. "גם בתיאטרון אתה נכנס לוואן או לאוטובוס ונוסע עם כולם בדרכים־לא־דרכים, לכל מקום, כדי לשחק. אתה לא רוצה? אל תעשה טובה לאף אחד. אתה צריך להיות באמת דלוק על המקצוע הזה, ולעשות קולנוע בכל תנאי — בחום, בקור, בחמסינים, עם מזגן, בלי מזגן, העיקר לעשות את הסרט הכי טוב שאפשר".

ולהתעלם לגמרי מהקשיים?

"אף פעם לא היה קל לעשות סרטים בארץ, אבל אנשים למדו לעשות סרטים. פעם אנשים גימגמו את המקצוע, למדו אחד על הגב של השני איך עושים את זה, והיום יש פה אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. אני חולת קולנוע, גם כצופה וגם כשחקנית. יש גם משהו מיוחד בהתחברות של אנשים בעשייה של סרט. כל הקבוצה הזאת הופכת פתאום למשפחה על רפסודה שיוצאת להפלגה. אם מישהו יאבד את שיווי המשקל, כולנו נטבע".

יעקב כהן, שמשחק בסרט "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה על תנועת ש"ס, יודע שהקולנוע לא יהפוך אותו לעשיר, ומבחינתו זה בסדר. אולי גם בגלל שהוא עסוק פול־טיים בתיאטרון. "בצילומים לסרט אתה קם בארבע וחצי בבוקר, לפעמים אחרי שכמעט לא ישנת, ומצטלם שעות, אבל אחרי חודש זה נגמר", הוא אומר. "זה חלק מהמקצוע. יש בזה גם קסם. לא תמיד עושים הכל בשביל הכסף. סרטים גם הולכים לפסטיבלים ברחבי העולם, ואתה יכול למצוא את עצמך בכל מיני מקומות בעולם".

סתיו סטרשקו חלמה כל חייה לעשות קולנוע, לא פחות מלהיות דוגמנית. "זה מקצוע קשה, אבל כשאתה אוהב משהו אתה קם בבוקר בכל שעה ומתרגש להגיע לסט", היא מספרת. "אני לא חושבת שאי־פעם האמנתי שאהיה מועמדת לפרס אופיר, אבל לאט־לאט החיים התגלגלו והובילו אותי לשם".

מה הכוח של הקולנוע?

"עם קולנוע אפשר להשפיע על דעות של אנשים ולעצב דעת קהל. סרטים כמו 'הנשף' שבו שיחקתי מביאים סיפורים של דמויות שהן בדרך כלל מודרות בחברה, כמו הטראנסיות, זה מראה לאנשים שאנחנו כאחד האדם. אני מקווה שאנשים יראו את הסרט ויבינו שאנחנו מרגישים וכואבים בדיוק כמו כל בנאדם אחר. אין בנאדם אחד שהוא דומה לשני, אז כדאי שנקבל את כולם".

"תן לי לשחק וזהו"

חוק הקולנוע המתוקן, שאושר אתמול בכנסת בקריאה שלישית, לאחר לחצים של שרת התרבות מירי רגב, מתקבל על ידיהם ברגשות מעורבים. נכון שמצד אחד לפי החוק החדש תקציב הקולנוע יגדל ב־20 מיליון שקל מדי שנה, ומאגר הלקטורים שמשרת את קרנות הקולנוע, שרגב רצתה להכפיף למשרדה, יהיה כפוף בסופו של דבר למועצת הקולנוע ולא למשרד התרבות. מצד שני, רגב ממשיכה לקדם את חוק הנאמנות בתרבות, לפיו משרדה יוכל לשלול תקציבים ממי שיציג יצירה החותרת נגד ישראל.

יורם טולדנו מתנגד באופן נחרץ להתערבות של פוליטיקאים בקולנוע. "רע מאוד שהפוליטיקה נכנסת לקולנוע", הוא אומר. "כשָׂרה שאמורה לדאוג לתרבות ולטפל בנו, התחושה היא שמירי רגב כאילו מחסלת את התרבות. העתיד לא נראה ורוד כרגע. אנחנו מייצגים את ישראל בעולם בצורה מדהימה, גם בקולנוע וגם בסדרות טלוויזיה. איך שאתה לא מסתכל על זה, אין שום היגיון בהתנהלות הזאת. זה מייאש".

"חוק הקולנוע הקודם היה תפנית בקולנוע הישראלי", אומרת אלמגור. "פתאום אפשר היה לעשות סרטים בשקט. היו קרנות, ואפשר היה להיעזר בהן".

אז מירי רגב טעתה כשהיא ביקשה לחולל מהפכה?

"אני חושבת שהיא טועה. אסור היה לגעת בחוק הקיים. אם רוצים לעזור לקולנוע הישראלי, צריך לראות איך להעניק לו יותר כספים. איטס א פרי קאנטרי, ויש מקום ומסך לכל אחד. אם הלקטורים בקרנות יהיו מטעם, כאלו שיהיו טובים ונחמדים בעיני השלטון, ככה ייראה הקולנוע, וזה יהיה אסון גדול".

מיכאל אלוני, מכוכבי הסרט "אין בתולות בקריות" של קרן בן־רפאל, הרבה יותר מפויס ואופטימי מאלמגור וטולדנו. "מירי רגב עושה כמה דברים טובים", הוא אומר. "חשוב לי שכמות הכסף לקולנוע תגדל. זה שייפתחו עוד קרנות קולנוע בפריפריה? מה אכפת לי. להפך. אין גם רע בלנער קצת את המערכת, לבדוק אותה מחדש. אני לא רואה בזה עניין פסול, כל עוד מי שלא נפגע בסוף הדרך זה אנחנו. כל עוד יכולים להיות לנו ימי קולנוע ישראלי עם כשלושים סרטים, אני לא מודאג. המלחמה האינסופית בין שרת תרבות לתרבות צריכה להיפסק. צריך להגיע ביחד להבנה ולהילחם את המלחמה שיש בה אינטרס משותף".

ליעקב כהן אין שום רצון להתעסק בסכסוך המתוקשר הזה. "כל הכבוד למירי רגב שהיא רוצה לשנות דברים, אבל אני לא מתמצא בחוק", הוא אומר. "אני שחקן, תן לי סרט לשחק — וזהו. מה שמשמח אותי הוא שהקולנוע הישראלי תפס תאוצה בשנים האחרונות".

לנוה צור, זוכה פרס השחקן הראשי המצטיין בטקס פרסי אופיר האחרון, על משחקו הנהדר בסרט "פרא אציל" של מרקו כרמל, אין שום בעיה להתעורר בכל שעה שתבקשו ממנו כדי להצטלם לעוד סרט. "מבחינתי זו הגשמת חלום", הוא אומר. "בטקס פרסי אופיר הקרינו קטעים מסרטים ישראליים חשובים והתרגשתי. זה יהיה כבוד גדול בשבילי להיות חלק מזה. גדלתי בצפת ולא היה לנו שם בית קולנוע, והייתי רואה סרטים במחשב, העיקר לצפות בהם. אני מאמין שמי שעושה קולנוע בארץ לא עושה את זה בגלל התנאים הטובים, אלא בגלל שהוא אוהב את זה".

הופתעת כשזכית בפרס?

"בהחלט. שירה האס, ששיחקה איתי בסרט, זכתה כבר בפרס. הפרס שלי חולק בסוף הטקס, וכשאלון אבוטבול, שמשחק את אבא שלי, סימן לי לעלות לבמה, חשבתי שאולי הוא לא מדבר אליי. חשבתי שנבו קמחי, שעושה תפקיד מצוין ב'שרוכים', יזכה. מאוד התרגשתי, ומרוב התרגשות שכחתי אפילו להגיד תודה לכולם. אמרתי תודה למרקו כרמל הבמאי וזהו".

"לרגש ולגעת באנשים"

ההצלחה של הקולנוע והטלוויזיה שלנו בחו"ל, במיוחד של גל גדות, מעודדת אותם להאמין שהכל אפשרי. "מה שאותי מחרמן זה תמיד סיפור טוב, ולא אכפת לי אם זה יהיה בארץ או בעולם", אומר אלוני. "היום העולם כל כך קטן. הנה, 'בשבילה גיבורים עפים' נמכר עכשיו לנטפליקס, והולך להיות משודר ל־130 מיליון מנויים. סרטים שעשיתי וטיילו בכל העולם נחשפו ללא פחות צופים. הכיף הוא לראות שלא משנה באיזו שפה אתה מדבר, אתה מצליח לרגש ולגעת באנשים".

סטרשקו, שמשחקת נערה טראנסית בסרט "הנשף" של שרון מימון וטל גרניט, תשמח להצליח בהוליווד. "יש לי אנגלית טובה, בלי כמעט מבטא זר, ואני כבר הרבה שנים חיה בחו"ל", היא אומרת. "יש עכשיו עניין גדול בארצות־הברית סביב הקולנוע ישראלי וסביב שחקנים ישראלים. גל גדות מצליחה בענק וגם 'פאודה'. זו תקופה מאוד טובה לדמויות פחות קונבנציונליות. מלהקים שם עכשיו הרבה שחקנים טראנסים".

גם לנוה צור יש חלומות על חו"ל, אבל לא עכשיו. "לא תיכננתי איזו נסיעה לאל־איי לסבב סוכנויות", הוא אומר. "אני מאמין שזה יקרה מפה. אני רואה איך אחרים עושים את זה, וזה אפשרי. אני רוצה גם ליצור ולביים, לא רק לשחק".

יורם טולדנו, מה איתך?

"אף פעם לא חשבתי על קריירה בחו"ל. למה? כי אני פה, אני ישראלי. כאן השורשים שלי. מה אני אעשה בחו"ל? איזה סיפור אני אספר שם? סיפור של אמריקאי? אני לא אמריקאי. אני טברייני. ישראלי טברייני. אני יכול לשחק שם אולי ישראלי שעזב את הארץ. פה יש לי מאיפה לקחת חומרים. אני נורא שמח ששחקנים מצליחים שם. זה מהמם בעיניי, אבל אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה".

יעקב כהן מסכים: "אני אף פעם לא חשבתי על קריירה בחו"ל, אפילו לא לרגע. טוב לי פה. זו השפה שלי והמדינה שלי ואני חולה עליהן".

אי אפשר לדבר על קולנוע מבלי להזכיר את תנועת MeToo. בהוליווד עלו על המוקד לא מעט מפורסמים בעלי עוצמה כמו הארווי וויינשטיין, קווין ספייסי ו־וודי אלן.

גילה אלמגור נאלצה להתמודד עם סצנת אונס בסרט "מלכת הכביש" של מנחם גולן. "אני חושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים שקרו בעולם באחרונה", היא אומרת בזעם כבוש. "אני עוד שייכת לדור של המיידלעך. כל אחד היה יכול לשים עלייך יד ולחשוב שמותר לו הכל. אני גידלתי בזמנו ציפורניים כדי לצבוט ומרפקים חדים כדי שלא יתקרבו אליי. בכלל,MeToo זה לא רק נשים. קווין ספייסי יושב בבית והסרט שלו הרוויח 126 דולר, משום שהוא הרשה לעצמו להיטפל גם לגברים צעירים. היום גברים, נשים — כולם בסירה אחת. MeToo זה אני ואתה ואת. זכותו של כל אחד על הגוף שלו. אסור לאף אחד לגעת בנו בלי רשות, וחסר לו שהוא ייגע".

ואיפה עובר הגבול בין מותר ואסור?

"כשאנשים רוצים להתחבק, להתנשק, לבטא גילויי אהבה — זה בסדר. אם היו אוסרים על זה כשהייתי צעירה לא היה לי את יעקב אגמון שהוא אהבת חיי, והיה אז המעסיק שלי. אני חושבת שצריך להיות מאוד גמיש ולבחון כל מקרה כי קל מאוד להיטפל למישהו ולהגיד, 'הוא לא נתן לי את התפקיד, אני אדפוק אותו'. צריך לבדוק כל דבר לאשורו, וזכותו של כל אחד ואחת על הגוף שלו. השורה התחתונה: אין דריסת רגל, דריסת יד, דריסת פה או דריסת אצבע בלי רשות".

סתיו סטרשקו מודה שלא הוטרדה או הותקפה מינית, אבל שמעה על מקרים רבים מחבריה ומחברותיה. "הקמפיין הזה הוא דבר מבורך, והוא תקף לכל תחום בחיים, לא רק לקולנוע או לטלוויזיה. אני לא נתקלתי בדברים כאלה כי אני בנאדם זהיר מאוד ומתרחקת מהדברים האלה בתעשייה כמו מאש. אבל יש לי חברים מתחום הדוגמנות שזה קרה להם, וזה מעציב אותי מאוד. אנשים מרגישים חסרי אונים כשאנשים בעלי כוח מרשים לעצמם לנצל את הכוח שלהם. מגיע לנו — נשים וגברים — שנגיע לעבודה ונרגיש בטוחים, ושנוכל באמת להתקדם בתעשייה ובעבודה רק לפי הכישורים שלנו".

אז מה לראות היום?

מבקר הקולנוע שלנו מגיש 3 המלצות לסרטים ישראליים שווים | בנימין טוביאס

1

סיפור אחר: סרטו החדש של אבי נשר הושלם כמובן לפני הטרגדיה הנוראה עם מות בנו בחודש שעבר, אך באופן מצמרר עוסק בגורל הורים שמבקשים "להציל" את ילדיהם. יובל סגל נהדר בתור פסיכולוג מכונס בעצמו שמנסה לעצור את חתונת בתו (ג'וי ריגר) עם זמר שחזר בתשובה (נתן גושן). התוצאה היא סרט סוחף ומתעתע, שכרגיל אצל נשר גם מוצא דרך מקורית להשתלט על כל הניגודים בהוויה הישראלית. צפו ללהיט.

2

גאולה: עוד סרט מצוין שעוסק בעימות פנים־משפחתי, ובמקביל בעימות בין עולם דתי וחילוני, הפעם בבני־ברק. משה פולקנפליק מגלם זמר רוק שחזר בתשובה, המחדש את הקשר עם חברי הלהקה שלו כדי לממן טיפולים לבתו החולה. סרטם של יוסי מדמוני (יוצר "בת־ים-ניו־יורק") ובעז יהונתן יעקב מצליח להיות מלודרמה ישראלית אפקטיבית, ובסוף גם מאוד אופטימית, על המקום המשוגע שאנו חיים בו.

3

פרה אדומה: סרטה הראשון של ציביה ברקאי־יעקב, כנראה הסרט הראשון שצולם אי פעם במאחז יהודי במזרח ירושלים. במרכזו סיפור אהבה לא שגרתי בין שתי צעירות במאחז (אביגיל קובארי, חתיכת תגלית, ומורן רוזנבלט). בתווך עומד אביה של אחת מהן, רב קיצוני שמדבר במתק שפתיים (גל תורן המצוין). התוצאה היא סרט יפהפה ואינטימי מאוד, לא שיפוטי, שמצליח גם לרגש.