שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כיצד השלמה עם המוות תעזור לזוגיות שלכם

    המוות הוא הנדבך המרכזי במשבר אמצע החיים. אנו פתאום מבינים שזמננו באמת מוגבל, גופנו מתכלה ואנו לא חסינים מפני הזמן. יש כאלה הרואים במוות סוג של כישלון אישי אפילו. האפשרויות מצטמצמות, חלומות הזוהר דוהים ושליטתנו בחיים הולכת וקטנה. רועי צור מציע אפשרות אחרת להסתכל על רעיון המוות, אפשרות שעשויה להיטיב עם הנישואים שלכם

    זוג אוהבים בחוף הים (צילום: Shutterstock)
    העשור החמישי מסמן את קו פרשת המים של חיינו(צילום: Shutterstock)
     

    העשור החמישי לחיינו המתחיל בגיל ארבעים ומשתרע עד גיל חמישים, מסמן את קו פרשת המים של חיינו. אנחנו מתחילים אותו בסוף שנות השלושים כאשר אנו עוד נטועים בנעורינו, ומסיימים אותו כשהם כבר הרחק מאחור. שינויים גופניים מתחילים לתת את אותותיהם, גיל המעבר מתחיל אצל נשים, וגברים רבים חווים ירידה הדרגתית בדחף המיני ובמרכזיותו בחייהם. אולם לצד השינויים הגופניים הניכרים לעין, גברים ונשים רבים חווים משבר פסיכולוגי עמוק ונסתר מהעין שלא תמיד מקבל לגיטימציה חברתית, במיוחד אצל גברים. מאמר זה יעסוק ב"משבר אמצע החיים", וכיצד אפשר לצלוח אותו בשלום.

     

    "עד היום החיים נראו לי כמו טיפוס אינסופי מעלה כשהאופק עוד רחוק, אולם פתאום אני מרגיש שהגעתי לראש הגבעה, ומכאן ואילך זה כל הדרך למטה". אנשים לא קמים בוקר אחד ואומרים "שיט, נראה לי שאני חווה משבר אמצע החיים". לעומת זאת, כמו בתיאור לעיל של גבר שהגיע לטיפול, רבים ירגישו דכדוך, תחושה של ריקנות, אובדן חיות או משמעות, חרדה, האצה של היפוכונדרייה וטקסים כפייתיים למיניהם, לצד הפרעות שינה והפרעות פסיכוסומטיות. שאלות מייסרות כגון אלה עלולות לנקר: "האם קיבלתי את ההחלטות הנכונות?", "האם זה כל מה שמצפה לי מכאן ואילך?", "יש לי משפחה, עבודה ודירה, מה עכשיו?", ועוד.

     

    מהו משבר אמצע החיים?

    כאשר אנו מסמנים וי על רוב הדברים שרצינו להשיג או על החלומות המרכזיים שהיו לנו, אנו יכולים למצוא את עצמנו במשבר של משמעות, ולהרהר בטעם לחיינו. אנו יכולים להרגיש כלואים בתוך מערכת יחסים לא מספקת או בתוך עבודה מייגעת ושוחקת. עקב עלייה בגיל הנישואים רבים עוד מטופלים בילדים קטנים ומרגישים שגרה שוחקת, ירידה בתדירות יחסי המין וחוסר שביעות רצון מבן הזוג. יכולות לצוף חרטות שונות סביב החלטות שלקחנו בעבר, געגועים לאקס שעזבנו ופנטזיות על התחלות חדשות וחזרה לנעורים.

     

    קיים קשר של שתיקה סביב תחושות אלה והפגיעות הרבה שהן גורמות, במיוחד אצל גברים. החברה פחות סבלנית לתחושת פגיעות אצל גברים, והסטריאוטיפ הגברי מונע מהם לדבר את מה שהם מרגישים עמוק בפנים מפחד שייתפסו "בכיינים" או "מפונקים". בכדי להתמודד בהצלחה עם המשבר רבים מעדיפים לחרוק שיניים או להקצין. ההישגי יתמכר עוד יותר לעבודתו, הספורטאי יתחיל לרוץ מרתון, הרומנטיקן ינהל רומן או ישוטט באתרי היכרויות ואחר יקנה לעצמו רכב ספורט מפואר. לרוע המזל, התנהגויות מאניות כגון אלה יכולות רק להחריף את תחושת הייאוש ולהקטין את ההנאה מהחיים. הדחקה של פגיעות ורגשות אחרים יכולה להביא לנרקיסיזם, לתחושות גדלות ולפנטזיות על חיי נצח שמדללות את חיי הנפש של האדם ומגבירות את תחושת הרדיפה.

     

    אולם מדוע אנו מרגישים רדופים ומפני מה אנחנו באמת מתגוננים? הניסיונות הכפייתיים של גברים ונשים להישאר צעירים, הדאגה האובססיבית לבריאות ולמראה חיצוני, עיסוק במין ובכיבושים, התגברות נטיות מיסטיות ורוחניות - כל אלו הם ניסיונות להתגבר על הזמן ולהביס את המוות, שהופך אולי לראשונה בחיינו מהבנה תיאורטית למשהו מוחשי, רגשי ומבהיל. אנו הולכים לפגישות מחזור והמומים מהשינוי שעבר על חברינו לספסל הלימודים, ילדינו גדלים לנגד עינינו והופכים לאנשים מבוגרים, אנו מביטים במראה ולא יכולים להתעלם מהשינויים שעוברים עלינו. זהו גיל שבו אנו מתחילים לאבד חברים והורים, וכשהמוות משיג את הורינו, אנו מרגישים ששום דבר כבר לא עומד בינינו ובין הקבר. אם יש לנו ילדים, אנו הופכים להיות המכשול המפריד בין ילדינו שלנו לבין המוות, וככל שהם גדלים אנו מתקדמים לעבר מותנו שלנו.

     

     

    המוות הוא הנדבך המרכזי במשבר אמצע החיים. אנו פתאום מבינים שזמננו באמת מוגבל, גופנו מתכלה לאיטו, אנו לא חסינים מפני הזמן. יש כאלה הרואים במוות סוג של כישלון אישי אפילו. האפשרויות מצטמצמות, חלומות הזוהר דוהים או הופכים פתטיים ושליטתנו בחיים הולכת וקטנה. אנו מבינים כי כבר לא נשיג את כל מה שנרצה. פרויד התייחס למוות באומרו, "אף אחד מאתנו לא באמת מאמין במוות של עצמו, בלא-מודע כל אחד משוכנע בנצחיות שלו". אנו עושים הכול כדי להתכחש למוות או לפחות להקטין את החרדה מפניו – מאמינים בחיים לאחר המוות, בגלגול נשמות, נשארים צעירים על-ידי דחיית גיל החתונה והילדים, נמנעים מהחלטות גורליות (שגם הן סוג של מוות), מנציחים את שמנו בדרכים שונות, מקטינים את עצמנו או מצמצמים את חיינו בכדי לא להתגרות במוות, ולהערכתי זאת טעות.

     

    נכון שהמוות הורס אותנו, אולם רעיון המוות יכול דווקא להציל אותנו. המוות הוא מעין זרז שיכול להעביר את האדם ממצב של שיגרה למצב של מודעות והרהור על עצם קיומם של החיים. וכאשר אדם מהרהר בקיומו ובסופו הבלתי נמנע, הוא מכניס עצמו למצב תודעתי שיכול לעזור לו לפתח אומץ בכדי לערוך שינויים מרחיקי לכת בחייו. אפשר להיעזר במוות גם כדי להיפטר מטקסים כפייתיים. כלומר, לא חשוב כמה ארחץ ידיים, או אחסוך כסף, המוות ישיג גם אותי בסופו של דבר. הסופר ג'ון פאולס כתב, "המוות הוא כמו מרצה מסוים, אינך שומע באמת מה הוא אומר, אלא כשאתה יושב בשורה הראשונה". לכן, במקום להכחיש את המוות כדאי דווקא להגביר את המודעות אליו, גם במחיר החרדה שתתלווה לכך.

     

    אנו יכולים לעשות זאת בדרכים שונות כמו לחשוב על מותנו – היכן זה יקרה? מתי? כיצד זה יקרה? איך תראה ההלוויה שלנו? מה יאמרו עלינו? מה נרצה שיהיה רשום על קברנו? זאת מכיוון שדווקא כשאנו מדחיקים את דבר מותנו, אנו עלולים לחיות חיים מזויפים, חיים של בגידה בעצמנו ובעקרונותינו, ובאופן פרדוכסלי אף להרוג את עצמנו מבפנים טרם זמננו, ולהפוך למתים מהלכים. אולם למוות יש גם משמעות פסיכולוגית עמוקה יותר - הוא מייצג את יצר המוות הקיים בתוך כל אחד מאיתנו.

     

    להכיר ביצר המוות וללמוד לחיות איתו

    יצר המוות הוא החלק ההרסני שבתוכנו, החלק הפוגע, השונא, המקנא והתוקפני. כאשר אנו צעירים אנו נוטים לא להיות במגע איתו, ולפיכך נוטים לראות את העולם בצבעים של שחור ולבן. כלומר הטוב (יצר החיים) קיים בתוכנו, והרע (יצר המוות) מחוצה לנו (זה כמובן יכול להיות גם הפוך, ואז חווים דיכאון). לפיכך, צעירים נוטים יותר להיות אידיאליסטים, מתקני עולם, נרקיסיסטים ופרפקציוניסטים. כל אלה מייצגים תחושה של מושלמות מזויפת הקיימת בתוכי ביחס לאחרים ולעולם.

    זוג אוהבים בחוף הים (צילום: Shutterstock)
    אם נשלים עם המוות, יהיה לנו קל יותר להכיל קונפליקטים ואכזבות ולהתמודד עם החיים(צילום: Shutterstock)
     

    ללא הכרה ביצר המוות בתוכי, יהיה לי קשה יותר להשלים עם חוסר שלמות, עם חסרונות שלי ושל אחרים, להכיל אמביוולנטיות ולראות את העולם בצבעים אפורים יותר. במערכות יחסים אני אטה להאשים את בן זוגי במקור כל הצרות בקשר, אפחד שהוא יפגע בי או יאכזב אותי, ויהיה לי קשה יותר להכיל קונפליקטים ואכזבות. אולם כאשר אני מפסיק לברוח או להשליך על האחר את ההרסנות הקיימת בתוכי, עולים בי רגשות של אשמה, חרטה ורצון לתקן את מה שהמתתי באחר ובתוכי. אני הופך מרוכך, מפויס וסלחני יותר, אני מסוגל לכאוב את חוסר השליטה שלי בעולם במקום לרתוח מזעם. מתפתחת בתוכי היכולת לרפלקציה ולא רק לעשייה כפייתית; אני משלים עם החסרונות שלי ושל האחר ועם ההיבטים הטראגיים של החיים וחוסר מושלמותם.

     

    במערכות יחסים בחיי, במקביל לכך שאני רואה בי גם את הרע, אני רואה באחר גם את הטוב. כך קל לי יותר לראות את הסבל שלו, לקחת אחריות משותפת על הקשיים שנוצרו בינינו, לאהוב ולחמול אותו במקום להרגיש רדוף על ידו. אני מסוגל לקבל שאנו נפגע אחד בשני, אולם נוכל גם לתקן ולהישאר יחד לאורך זמן. לא בכדי מנהיגים שעושים שלום הם בדרך-כלל מבוגרים, או לפחות בוגרים נפשית. כאשר אני בשלום עם עצמי, יותר נוח לי לעשות שלום עם אחרים.

     

    אם כך, רק כאשר אנו מקבלים את עובדת היותנו ברי-חלוף ומתאבלים על אובדן הנעורים, אנו מסוגלים לעבור מנוקשות לגמישות המאפיינת אדם בוגר ובשל הרואה את הדברים באופן מפוכח יותר, פגיע יותר ורגיש יותר. ולבסוף, אנו מעמיקים את היכולת לאהוב ולפתח אינטימיות, שהיא אחד המקורות החשובים להנאה ומשמעות בחיים.

     

    רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    להשלים עם המוות כחלק מהחיים, ולא להתכחש אליו או לנסות להביס אותו
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים