שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האיש שהפך לגיבור לאומי אמריקני בעל כורחו

    הוא טס רק פעמיים לחלל, אבל ניל ארמסטרונג היה כנראה האסטרונאוט המפורסם ביותר בהיסטוריה. לקראת צאתו של הסרט "האדם הראשון", סיפור חייו של המהנדס, הטייס והאדם הראשון שדרך על אדמת הירח

    "כמי שהיה שקוע בנושא הטיסה, מוקסם ממנו ומסור אליו, התאכזבתי מהעיוות ההיסטורי שגרם לכך שנולדתי דור אחד מאוחר מדי. החמצתי את כל הזמנים הגדולים וההרפתקאות הנהדרות של עידן התעופה" (ניל ארמסטרונג)

     

    כשהיה בן שש טס ארמסטרונג במטוס בפעם הראשונה בחייו. אביו הסיע אותו ל"סאנדיי סקול" - לימודי דת בכנסייה ביום ראשון, אך בדרך ראו בשדה התעופה המקומי מטוס שהציע סיבובי תיור באוויר. הטיסות בבוקר היו זולות בהרבה מאשר אחר הצהריים, ובמקום ללמוד את כתבי הקודש התקרב הילד למלכות השמיים בדרך אחרת לגמרי.

     

    עוד כתבות באתר מכון דוידסון :

    להיות מבסוטים עד השמיים

    החלבון שמעודד השמנה

    הדג שאוכל את הצאצאים שלו

     

    אפולו 11 על הירח    (צילום: נאס"א)

    אפולו 11 על הירח    (צילום: נאס"א)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ארמסטרונג הילד העריץ את חלוצי הטיסה ששברו שיאי גובה, מהירות, מרחק ותעוזה, וחלם להיות כמותם. היום שמו עומד בשורה אחת עם שמותיהם, ואולי אף מוכר יותר לאנשים רבים, בזכות טיסה היסטורית אחת - הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח. לטיסה הזו התגלגל ארמסטרונג כמעט במקרה, אבל היה האדם הנכון במקום הנכון בזכות שילוב של כישורים, נסיון ואישיות שהקנו לו בצדק את המקום בספר הזהב של תולדות התעופה.

     

    הילד שהגיע לשמיים

    ניל אולדן ארמסטרונג (Armstrong) נולד ב-5 באוגוסט 1930 בחווה ליד ופקונטה שבמדינת אוהיו בארצות הברית. הוא היה בנם הבכור של ויולה וסטיבן, שהיו ממוצא גרמני וסקוטי. הם בחרו את השם ניל בין השאר בגלל הדמיון למילה הסקוטית העתיקה (גאלית) "ניאל", שמשמעותה "ענן", אבל בלשון מודרנית יותר "אלוף".

     

    הטריילר לסרט "האדם הראשון"

    הטריילר לסרט "האדם הראשון"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    שבועות אחדים לאחר הנישואים של בני הזוג ארמסטרונג פרץ המשבר הכלכלי החמור של 1929. למרבה המזל, סטיבן הצליח לקבל משרה כשמאי בלשכת הביקורת של מדינת אוהיו, והמשפחה עברה בשלום את השנים הקשות. ואולם התפקיד דרש מעבר תכוף יחסית מעיר לעיר, וב-14 שנות חייו הראשונות של הבן ניל עברה המשפחה דירה 16 פעמים, נודדת בין עיירות באוהיו.

     

    "התחלתי להתעניין בתעופה בגיל שמונה או תשע, בהשראת דברים שקראתי ושמעתי", צוטט ארמסטרונג בביוגרפיה האדם הראשון שכתב ג'יימס הנסן. "התמקדתי יותר בבניית מטוסים מאשר בהטסה עצמה. פניתי אחר כך ללימודי טיסה כדי להבין טוב יותר את הצד ההנדסי של התעופה".

     

    כשנדבק בחיידק התעופה כבר היה קשה לעצור אותו. ארמסטרונג הנער עבד בעבודות שונות בשכר של 40 סנט בשעה, כדי לממן שיעורי טיסה שעלו תשעה דולרים לשעה. הדבקות במטרה השתלמה, ובגיל 16 הוא סיים בהצלחה את השיעורים וקיבל רשיון טיס.

     

    ארמסטרונג לא התעניין רק בטיסה: הוא היה קורא נלהב וגמע כמעט כל ספר שהצליח להניח עליו את ידו, גם ספרים למבוגרים יותר. נוסף על כך שר במקהלת בית הספר וניגן בבריטון. הוא הצטיין בלימודים ובבית הספר היסודי הוקפץ כיתה.

     

    אחד מתחביביו הבולטים היה בניית דגמי מטוסים - במהלך מלחמת העולם השנייה, כשתנועת הצופים התגייסה למאמץ הצבאי האמריקני, בנו ניל וחבריו דגמי מטוסים כדי לסייע לאנשי צבא ותצפיתנים ללמוד להבחין בקלות בין מטוסים של בעלות הברית למטוסי אויב.

     

    מהנדס ומפציץ

    כשסיים את לימודי התיכון בגיל 17 בחר ארמסטרונג ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה באוניברסיטת פרדיו (Purdue) שבאינדיאנה, במסגרת תוכנית של הצי האמריקני הדומה לעתודה אקדמית - מימון הלימודים תמורת התחייבות לעשות קורס טיס אחרי שנתיים באוניברסיטה ולשרת בצי כטייס. כדי להירשם ללימודים הוא שכר מטוס, הטיס אותו כ-700 ק"מ לשדה התעופה הקרוב לאוניברסיטה, ומשם צעד ברגל ללשכת הרישום.

     

    ב-1949 התייצב ארמסטרונג בבית הספר לטיסה של הצי, וב-23 באוגוסט 1950, שבועיים וחצי אחרי יום הולדתו העשרים, קיבל את כנפי הטיסה המוזהבות. הוא הוצב כטייס קרב על נושאת המטוסים אסקס (Essex) שם עשה את ההכשרה הראשונה שלו במטוסי סילון. בקיץ 1951 נשלחה האסקס למלחמת קוריאה, וארמסטרונג עשה את הגיחות המבצעיות הראשונות שלו.

     

    ב-3 בספטמבר ביצע ארמסטרונג גיחת הפצצה באזור וונסן, במזרח קוריאה הצפונית. הוא צלל במהירות לגובה נמוך מאוד, תחת אש נגד מטוסים, ומטוסו התנגש בכבל שנמתח בדיוק למטרה זו. פיסה באורך מטר וחצי נקרעה מהכנף הימנית של המטוס. למרות הפגיעה הקשה הצליח ארמסטרונג לנסוק, אך היה ברור כי בהעדר מדפי האיזון שנתלשו גם הם לא יוכל לחזור לנחיתה והוא נאלץ לנטוש את המטוס. למזלו, הרוחות סחפו את מצנחו לקרבת כוח קרקעי אמריקני, שחילץ אותו בשלום.

     

    בסך הכל ביצע ארמסטרונג במלחמת קוריאה 78 טיסות מבצעיות, וזכה בעיטורים רבים. בסוף 1952 שוחרר משירותו הצבאי, אך המשיך לטוס כאיש מילואים. הוא חזר ללימודיו ובתחילת 1955 הוסמך למהנדס אווירונאוטיקה.

     

    78 גיחות מבצעיות ונטישה אחת. הטייס הצעיר ניל ארמסטרונג במדי הצי ב-1952 (צילום: הצי האמריקני)
    78 גיחות מבצעיות ונטישה אחת. הטייס הצעיר ניל ארמסטרונג במדי הצי ב-1952(צילום: הצי האמריקני)
     

     

    במהירות גבוהה

    כעת היה ארמסטרונג להוט לעבודה שתשלב את שני תחומי העניין והידע שלו - תעופה והנדסת מטוסים. הוא קיבל כמה הצעות עבודה ובחר בזו שהציעה את השכר הנמוך ביותר - טייס ניסוי ומחקר במועצה המייעצת הלאומית לאווירונאוטיקה, NACA (ראשי תיבות של National Advisory Committee for Aeronautics ) גוף שעסק במחקר, בפיתוח ובקידום תחום התעופה. הוא רצה לקבל תפקיד במתקן שבבסיס אדוארדס בקליפורניה, שם עסקו בטיסה במהירות גבוהה, אבל בהעדר תקן פנוי שם הוצב במתקן של NACA באוהיו, ועסק בבחינה של מערכת למניעת הצטברות קרח על מטוסים.

     

    אחרי חמישה חודשים בלבד קיבל ארמסטרונג הצעה לעבור לבסיס אדוארדס, שהיה אז גן עדן לטייסי ניסוי, ובו נבחנו המטוסים החדשים, המהירים והמשוכללים ביותר. את הדרך מאוהיו לקליפורניה עשה ארמסטרונג בנהיגה במכוניתו הקטנה, ובדרך עשה עצירה חשובה בוויסקונסין, שם הציע נישואים לחברתו מימי הלימודים, ג'נט שירון (Shearon). ארמסטרונג גמר אומר לשאתה לאישה ברגע שראה אותה בפעם הראשונה, אבל נדרשו לו שלוש שנים תמימות עד שאזר אומץ להזמינה לצאת עמו.

     

    למרות הססנותו היא נעתרה לחיזוריו, ולצורך הצעת הנישואים בא לבקרה במחנה קיץ שעבדה בו. "הוא הציע לי להתחתן איתו בו במקום, משום שכטייס נשוי הוא זכאי על הנסיעה לקליפורניה להחזר של שישה סנט למייל, אך רווק מקבל רק ארבעה סנט", סיפרה לימים. על אף הפיתוי הכלכלי, בני הזוג חיכו כמה חודשים והתחתנו בינואר 1956. שנה לאחר מכן עברו לגור בבקתה נידחת, כשמונים קילומטרים מבסיס אדוארדס, משום שהעדיפו את השקט והניתוק מסביבתם. ב-1957 נולד שם בנם הבכור, אריק (ריק), וכעבור שנתיים - אחותו הקטנה קרן אן, שכולם כינו אותה מַאפִי.

     

    אובדן פרטי

    כטייס ניסוי באדוארדס צבר ארמסטרונג יותר מאלפיים שעות טיסה במטוסים המתקדמים ביותר. גולת הכותרת של הניסויים שלו היו הטיסות במטוסים הרקטיים: מטוסים המשוחררים בגובה רב ממטוס תובלה, ואז מפעילים מנוע רקטי ומגיעים לגבהים ומהירויות הרחק מחוץ ליכולות של מטוסי הסילון.

     

    המטוס הרקטי המתקדם ביותר היה X-15, וארמסטרונג זכה להטיסו שבע פעמים. באפריל 1962 הגיע בטיסה לגובה של יותר מ-207 אלף רגל (כ-63 קילומטרים) וכמה חודשים לאחר מכן רשם מהירות שיא של יותר מ-6400 קמ"ש - כמעט פי ששה ממהירות הקול.

     

    במסגרת הניסויים נחלץ ארמסטרונג מכמה מצבים קשים, אבל דווקא טיסתו היחידה עם טייס הניסוי האגדי צ'אק ייגר (Yeager), הראשון שעבר את מחסום הקול, הסתיימה בצורה מביכה. חלק מהנחיתות באדוארדס התבצעו על הקרקע השטוחה של אגם שהתייבש. ארמסטרונג טס לבדוק את מצב הקרקע לאחר גשם באחד האזורים, וייגר הסכים להצטרף כנוסע. במבט מהאוויר החליט ארמסטרונג כי הקרקע יבשה מספיק, אך לאחר הנחיתה התברר כי המטוס שקע בבוץ, והם נזקקו לחילוץ. ייגר טען לאחר מכן כי הזהיר את ארמסטרונג שלא לנחות שם, אך ארמסטרונג סיפר שייגר דווקא היה זה שהציע לנסות את הנחיתה.

     

    כטייס ניסוי באדוארדס פרח ארמסטרונג מבחינה מקצועית, אך בחייו האישיים חווה אסון כבד. בתו קרן חלתה בסרטן בגזע המוח ומתה בתחילת 1962, עוד לפני שהגיעה לגיל שלוש. ארמסטרונג חזר לעבודה זמן קצר לאחר מכן, ולא שוחח עם איש מעולם על בתו או על מותה. אנשים רבים שהכירו אותו בשלבים מאוחרים יותר של חייו, לא ידעו כלל שהייתה לו בת.

     

    גולת הכותרת של הטיסה המתקדמת והחדשנית ביותר. ארמסטרונג עם מטוס הניסוי הרקטי X-15 (צילום: חיל האוויר האמריקני)
    גולת הכותרת של הטיסה המתקדמת והחדשנית ביותר. ארמסטרונג עם מטוס הניסוי הרקטי X-15(צילום: חיל האוויר האמריקני)

     

    האסטרונאוט האזרח

    ב-1958 נבחר ארמסטרונג לתוכנית של חיל האוויר שנועדה להכשיר את טייסי החלל הראשונים, אך התכנית בוטלה עוד בטרם יצאה לדרך, לאחר שהנשיא אייזנהאואר החליט להקים סוכנות חלל אזרחית - נאס"א. הסוכנות החדשה החליפה את NACA, וארמסטרונג הפך לעובד שלה, אך לא נשקל לפי שעה כמועמד לאסטרונאוט.

     

    דווקא במסגרת הסוכנות האזרחית הוא היה מעורב בפרויקט צבאי - ב-1960 הצטרף לצוות התכנון של מטוס חלל עתידי, שקיבל את הכינוי Dyna-Soar X20 (קיצור של "נוסק דינאמי", אבל מבוטא כמו "דינוזאור"), וב-1962 היה בין שבעת הטייסים שנבחרו להטיסו. גם הפרויקט הזה לא המריא בסופו של דבר, אבל ארמסטרונג כבר החליט על שינוי קריירה. הוא הגיש מועמדות לקבוצת האסטרונאוטים השנייה, שנאס"א בחרה ב-1962, והיו מיועדים לטוס עם ותיקי תוכנית "מרקורי", בתוכנית החלל הבאה, "ג'ימיני", ובתוכנית "אפולו" אל הירח.

     

    ארמסטרונג התקבל עם שמונה מועמדים נוספים לקבוצת האסטרונאוטים שהציגה נאס"א בספטמבר 1962. הנסיון הרב שלו כטייס קרב, טייס ניסוי וטייס של מטוסים רקטיים סלל את דרכו לתפקיד, אם כי הוא לא היה משוכנע שיעמוד במבחנים הרפואיים והנפשיים המתישים. ארמסטרונג וחברו לקבוצה, אליוט סי (See), היו האסטרונאוטים הראשונים שנבחרו כאזרחים, ולא כטייסי ניסוי פעילים בחיל האוויר או בצי.

     

    בערב שבו הציגה נאס"א את האסטרונאוטים החדשים, השתתפו הוריו בתכנית הטלוויזיה הפופולרית "זה הסוד שלי", וחברי הפאנל היו צריכים לנחש את הסוד: בנם נבחר לאסטרונאוט.

     

    סחרור מסוכן

    ב-1962 עברה המשפחה ליוסטון, שם בנתה את ביתה החדש בשכונה שבה התגוררו רוב האסטרונאוטים, כמה דקות נסיעה ממרכז הבקרה החדש. ביוסטון נולד בנם השלישי של ניל וג'נט, מארק.

     

    ניל ארמסטרונג  (צילום: נאס
    ניל ארמסטרונג (צילום: נאס"א)

     

    כבר בתחילת שירותו כאסטרונאוט בלט ארמסטרונג בין עמיתיו גם בהצלחתו בלימוד החומר הרב שהיה עליהם להתמודד עמו, וגם בניסויים בסימולטורים. ארמסטרונג הצטיין בכל משימה שהוטלה עליו, והיה אחד מארבעת אנשי קבוצת האסטרונאוטים השנייה שסומנו לפקד על חללית כבר בטיסתם הראשונה. אחד האתגרים הגדולים של ארמסטרונג היה משימות יחסי הציבור שהאסטרונאוטים נדרשו להשתתף בהן, גם כאלה שטרם טסו לחלל. הטייס השקט והמופנם מצא את עצמו מחוץ לאזור הנוחות שלו בהרצאות ומפגשים עם הקהל הרחב, אך הצליח למצוא בדרך כלל את המילים הנכונות שסיפקו את שומעיו, בלי לדבר כמעט על עצמו או על תחושותיו האישיות.

     

    בתחילת 1965 קיבל ארמסטרונג את משימת האסטרונאוט הראשונה שלו - מפקד צוות הגיבוי של משימת ג'מיני 5 - הטיסה המאוישת השלישית בתוכנית ג'מיני. חלליות ג'מיני אוישו בשני אנשי צוות ונועדו לבחון את הביצוע של מרכיבי מפתח בטיסה מאוישת לירח, כמו שהות ממושכת בחלל, ניווט ושינויי מסלול וחבירה בין חלליות. ארמסטרונג והטייס שבפיקודו, אליוט סי, ביצעו בלי דופי את תפקידם כצוות גיבוי, וכמה שבועות לאחר מכן הגיע המינוי הרשמי: ארמסטרונג מונה לפקד על משימת ג'מיני 8, אבל הטייס בפיקודו לא היה סי, ששובץ למשימה אחרת, אלא דיוויד סקוט (Scott).

     

    המשימה העיקרית של ג'מיני 8 הייתה לחבור בהצלחה לחללית לא מאוישת, שהייתה למעשה חלק מטיל שיגור שהותאם למטרה זו. לשם כך היה על ארמסטרונג וסקוט להתאים בדיוק רב את המסלול, המהירות והזווית שלהם לחללית המטרה. לאחר מכן תוכננה להם עוד שורה ארוכה של ניסויים ומטלות במשימה שהייתה אמורה להימשך שלושה ימים.

     

    ג'מיני 8 שוגרה בהצלחה ב-16 במרץ 1966. ארבע שנים לאחר שהצטרף לנאס"א הגיע סוף סוף ארמסטרונג לחלל, למשימה עמוסה ומאתגרת. את השלב הראשון ביצעו האסטרונאוטים היטב. הם זיהו את חללית המטרה, התקרבו אליה בטיסה זהירה ושש שעות וחצי לאחר השיגור השלימו את החבירה המוצלחת.

     

    ניל ארמסטרונג במשרד עם דגם של אפולו 11  (צילום: נאס
    ניל ארמסטרונג במשרד עם דגם של אפולו 11 (צילום: נאס"א)

     

    שניות מעטות לאחר החבירה החלו לפתע החלליות המחוברות להסתחרר. החשד המיידי היה כי משהו בחללית המטרה גורם לסחרור המסוכן. ארמסטרונג ניתק מיד את החלליות, אך דווקא ג'מיני הייתה זו שהמשיכה להסתחרר במהירות גוברת והולכת, והיה חשש כי האסטרונאוטים יאבדו את ההכרה. בדיעבד התברר כי הסיבה לסחרור היה אחד ממנועי הדחף, המשמשים לכיוון החללית באמצעות פליטת גז. לחללית היו 16 מנועים קטנים כאלה, שאיפשרו לכוון אותה בכל צירי התנועה (סבסוב, גלגול ועלרוד), ואחד מהם לא נסגר. אבל בשניות שנותרו לארמסטרונג לא היה לו זמן לחפש את התקלה. הוא החליט לסגור מיד את כל מנועי הדחף, ולהשתמש במערכת חלופית שיועדה לכוון את החללית לכניסה לאטמוספרה כדי לייצב את החללית המסתחררת.

     

    לרוע המזל הוא אפילו לא היה יכול לדווח על התקלה למרכז הבקרה ולקבל הנחיות, משום שהאירוע התרחש כשג'מיני הייתה מחוץ לטווח הקליטה של כל תחנות הקרקע.

     

    ארמסטרונג זכה לשבחים על תפקודו המהיר, שהציל את חיי האסטרונאוטים ואת החללית. ואולם, להחלטה שהתקבלה בשבריר שנייה היה גם מחיר שהוא ידע מראש. השימוש במערכת הכניסה לאטמוספרה צרך את רוב הדלק של המערכת הזו, מה שחייב נחיתה מיידית וביטול של המשך המשימה.

     

    ארמסטרונג וסקוט צנחו עם החללית באוקיינוס השקט במקום באוקיינוס האטלנטי, ונאלצו לחכות בים כשלוש שעות עד שכלי טיס אספו אותם ואת החללית אל סיפונה של אניית הקרב "לאונרד מייסון", תשושים אך בריאים ושלמים. המשימה שהייתה אמורה להימשך שלושה ימים הסתיימה אחרי עשר שעות בלבד, לאכזבתו הרבה של ארמסטרונג, אך הייתה עלולה להיגמר באופן גרוע הרבה יותר. "הוא היה מבריק. מצא את הפתרון ותפעל אותו בתנאים קיצוניים. היה לי מזל שטסתי איתו", אמר סקוט בראיון.

     

    שרשרת אסונות

    זמן קצר לאחר ג'מיני 8 מונה ארמסטרונג למפקד צוות הגיבוי של משימת ג'מיני 11, ששוגרה כעבר חצי שנה, בספטמבר 1966. בתפקיד זה הוא עשה עם הטייס ביל אנדרס את כל האימונים למשימה, בידיעה שלא יטוס אלא אם כן יקרה משהו לצוות המקורי.

     

    לצד האימונים נשלח ארמסטרונג עם רעייתו למסע יחסי ציבור בדרום אמריקה, שם התבקש להרצות ב-14 ערים גדולות ולהשתתף במפגשים רבים. למסע התלווה גם אחד מבכירי נאס"א, ג'ורג' לאו (Low), והוא התרשם מאוד מקור הרוח של ארמסטרונג בעומדו מול קהל גדול ועיתונאים, ומשיקול הדעת של כל אחת מתשובותיו. לרושם הזה הייתה לימים השפעה מכרעת.

     

    ניל ארמסטרונג באימונים בנאס
    ניל ארמסטרונג באימונים בנאס"א(צילום: נאס"א)

     

    האירועים הרבים בחייו המקצועיים של ארמסטרונג לוו באירועים מסעירים לא פחות בחייו האישיים. ב-1964 עלה בית המשפחה באש עקב קצר חשמלי. השריפה פרצה באישון לילה, וניל הצליח בקושי רב לחלץ את בניו מהבית האפוף עשן ולהבות, זמן קצר לפני שהבית הבוער נהרס כליל. מי שנזעק לסייע היה שכנו וחברו הקרוב, האסטרונאוט אד וייט (White), שניסה להיאבק לצדו בלהבות.

     

    תוכנית ג'מיני הסתיימה בהצלחה בנובמבר 1966, וסללה את הדרך לתוכנית אפולו, שהייתה אמורה להתחיל כעבור שלושה חודשים בלבד, אך נפתחה באסון כבד. שלושה שבועות בלבד לפני השיגור המתוכנן נספו שלושת האסטרונאוטים של אפולו 1 בדליקה בחללית בעת אימון שגרתי על כן השיגור. למרבה האירוניה, אחד מהם היה וייט, שסייע לארמסטרונג להילחם באש בביתו שנתיים וחצי לפני כן

     

    פחות משנה לפני השריפה הקטלנית איבד ארמסטרונג חבר נוסף. אליוט סי, האסטרונאוט היחיד חוץ ממנו שהיה אזרח ולא איש צבא, נהרג עם אסטרונאוט נוסף, צ'רלי באסט (Bassett) בהתרסקות מטוס עקב מזג אוויר גרוע. כמה חודשים לאחר מכן, ביוני 1966, נהרג בתאונת טיסה חבר טוב אחר שלו, ג'ו ווקר (Walker), שהיה עמיתו ומנהלו בתחנת הניסויים באדוארדס. אם לרצף התאונות הייתה השפעה על ארמסטרונג הוא לא נתן לכך שום ביטוי חיצוני, והמשיך כהרגלו בעבודתו הקשה, בלי לשתף איש בצפונות לבו.

     

    חילוף בדרך לירח

    כמה חודשים לאחר השריפה באפולו 1 הודיעה נאס"א על שיבוץ האסטרונאוטים למשימות הבאות בתכנית, שייצאו לדרך לאחר תיקון הליקויים בחללית. הבדיקה הראשונה של החללית המשופרת קיבלה את השם אפולו 7. ארמסטרונג מונה למפקד צוות הגיבוי של המשימה השלישית בסדרה, אפולו 9, שהייתה אמורה לבחון את רכב הנחיתה על הירח, בשלב ראשון במסלול סביב כדור הארץ. לפי השיבוץ שהיה נהוג אז בנאס"א, צוות הגיבוי צפוי לקבל משימה משלו שלוש משימות לאחר מכן, כך שארמסטרונג היה צפוי לפקד על אפולו 12.

     

    משימת אפולו 7 יצאה לפועל בסופו של דבר רק בסתיו של שנת 1968, קצת יותר משנה לפני תאריך היעד שהציב הנשיא קנדי. בינתיים התברר שרכב הנחיתה על הירח לא יהיה מוכן במועד בגלל עיכובים בייצורו, ובנאס"א החליטו לשנות את סדר המשימות, לשלוח את חללית אפולו הבאה לטיסה מאוישת ראשונה סביב הירח ולדחות את הניסוי של רכב הנחיתה למשימה הבאה. בעקבות השינוי הוחלפו גם צוותי המשימות, כולל צוותי הגיבוי. כך היה ארמסטרונג למפקד צוות הגיבוי של אפולו 8, שהייתה המשימה המאוישת הראשונה לירח.

     

    בשעה שאנשי הצוות של אפולו 8 הקיפו את הירח, זימן ראש לשכת האסטרונאוטים דיק סלייטון (Slayton) את ארמסטרונג, והודיע לו כי הוא אכן יהיה המפקד של משימת אפולו 11, שצפויה לבצע את נסיון הנחיתה הראשון על הירח. עמו שובצו טייס רכב הנחיתה אדווין (באז) אולדרין (Aldrin) וטייס תא הפיקוד מייקל קולינס (Collins), שימשיך להקיף את הירח בזמן ששני שותפיו ינחתו עליו. בשל חשיבות המשימה איפשר לו סלייטון לבחור אנשי צוות אחרים, אבל ארמסטרונג העדיף שלא לשנות את השיבוץ המקורי.

     

    משניים יוצא אחד

    לאחר הפרסום הרשמי של שמות אנשי הצוות למשימה ההיסטורית, הם הפכו מיד למרואיינים המבוקשים ביותר. את העיתונאים עניין כמעט רק דבר אחד: מי יהיה הראשון שייצא מרכב הנחיתה ויניח את כף רגלו על הירח. אולדרין היה בטוח תחילה שהוא יעשה זאת, כפי שנעשה בכל משימות ג'מיני, שם המפקד נשאר בחללית והטייס הזוטר יותר הוא שיצא להליכות חלל.

     

    אלא שבנאס"א לא מיהרו להחליט. אולדרין, שהיה ידוע בישירותו ובמנהגו לומר בקול את כל מה שחשב, הציג את עמדתו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, למורת רוחם של אנשי נאס"א שהרגישו שהוא מנהל קמפיין לא ראוי. ארמסטרונג, כהרגלו, התעטף בשתיקה ולא התייחס כלל לנושא.

     

    כמה חודשים לפני המשימה התכנסו ראשי נאס"א לדון בשאלה הרגישה. על הפרק לא עמדו מקצועיות האסטרונאוטים או שאלות מבצעיות. משתתפי הפגישה הבינו כי האדם שיעשה את הצעד הראשון על הירח יהיה מפורסם לא פחות מהטייס האגדי צ'רלס לינדברג (Lindbergh), הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה ישירה, ושאלו את עצמם מי הם רוצים שיעמוד במוקד תשומת הלב העולמית ויהיה הנציג של נאס"א, תוכנית החלל ואמריקה כולה: אולדרין הישיר, הבוטה ולעתים החוצפן, או ארמסטרונג השקול וקר הרוח. אחד המשתתפים בפגישה, ג'ורג' לאו, זכר היטב את התפקוד המרשים של ארמסטרונג במסע בדרום אמריקה, ותמך בו בלי סייג. ההחלטה התקבלה.

     

    בניגוד לצוותים אחרים של משימות אפולו, שהעבודה המפרכת על המשימה קירבה אותם מאוד זה לזה, ארמסטרונג, אולדרין וקולינס מעולם לא פיתחו קירבה אישית מיוחדת. הם היו "זרים מיודדים", כפי שהגדיר זאת קולינס. בחודשים האחרונים לקראת המשימה היקף האימונים גדל, והאסטרונאוטים עבדו בסימולטורים ובהכנות אחרות 14 שעות ביממה, ששה ימים בשבוע.

     

    אף על פי שהצעד הראשון על הירח ריכז את מרב תשומת הלב הציבורית, הדבר החשוב מבחינת ארמסטרונג היה הנחיתה העצמה - זה היה האתגר האמיתי של טייס הניסוי. כשליש מזמן האימונים הוקדש לנחיתה על הירח, ורק 14 אחוז מהזמן לפעילות על הירח עצמו. "התאמנו על העבודה מחוץ לחללית עד שהיינו בטוחים במידה סבירה ביכולת שלנו לבצע אותה", אמר ארמסטרונג. "אם ההנמכה אל פני הירח והנחיתה עצמה מדורגות ברמה תשע בסולם קושי של עשר דרגות, את העבודה על פני השטח הייתי מדרג ברמה שתיים".

     

    חזרה לעבודה

    הבעיה עם נחיתה על הירח היא שאין דרך אמיתית להדמות ולתרגל אותה על כדור הארץ. אחד הסימולטורים של רכב הירח השתלשל ממנוף שהוצב בהנגר ענקי, שרצפתו עוצבה כמו אדמת הירח. אבל זה לא דימה את האתגר שבהנחתת רכב רקטי על קרקע לא מוכרת, בכבידה שהיא רק ששית מזו של כדור הארץ. כדי לאמן את הטייסים במה שאמור להיות נחיתה דומה, נבנה רכב משונה בעל מנוע רקטי, שארמסטרונג אמר עליו כי הוא נראה כמו קופסת שימורים של מרק, עם רגלי נחיתה ומנוע גדול. הרכב היה מסוכן מאוד לטיסה, משום שבהעדר כנפיים הוא לא יכל לדאות במקרה של תקלה. טייסי רכב הנחיתה התעקשו עם זאת להטיסו, כי לא היה לכך תחליף באימונים.

     

    ההתרסקות של ה-fyler (צילום: נאס
    פיצוץ בגובה 140 מטרים(צילום: נאס"א)

     

    באחד האימונים, קצת יותר משנה לפני משימת אפולו 11, טס ניל בגובה 500 רגל (כ-140 מטר) כשמערכת השליטה של הרכב הפסיקה לתפקד, והוא החל להתהפך לקראת התרסקות. לרשותו עמדה רק שנייה לקבל החלטה, וברגע האחרון הוא הפעיל את מערכת המילוט, שפלטה אותו לגובה. המצנח שלו נפתח שניות אחדות לפני שהגיע לקרקע, אבל הוא הספיק לראות את הרכב עצמו נופל ומתפוצץ. ארמסטרונג עצמו נחת בשלום בשדה נמוך, וכהרגלו שמר על קור רוח מוחלט, ופשוט חזר למשרד להמשיך לטפל בניירת שחיכתה לו.

     

    ככל שהתקדמו ההכנות למשימה גבר גם העניין התקשורתי, ועמו המאמץ של ארמסטרונג לשמור על פרטיותו נוכח מאמצי העיתונות לחלץ ממנו מידע אישי. הוא סירב לחלוק עם התקשורת נושאים פרטיים, והתמקד רק בהיבטים המקצועיים של המשימה. כשנשאל במסיבת עיתונאים לקראת השיגור מה יאמר כשידרוך על הירח, השיב בכנות שעדיין לא חשב על כך. על השאלה אם כמו עמיתיו הוא לוקח עמו מזכרות אישיות לירח, השיב "הייתי שמח אם היינו יכולים לקחת יותר דלק".

     

    הנשר נחת

    משימת אפולו 11 שוגרה ב-16 ביולי 1969, לעיני מאות אלפי בני אדם שהצטופפו על כל פיסת קרקע פנויה סביב אתר השיגור בדרום פלורידה, ואפילו בסירות שגדשו את הים, הנחלים והביצות. גם ג'נט ארמסטרונג עם הילדים ריק ומארק צפתה בשיגור מסירה של חברים, לפני שהצטרפה לפעילות של נאס"א.

     

    סמל המשימה של אפולו 11 (צילום: נאס
    סמל המשימה של אפולו 11(צילום: נאס"א)

     

    שלושת האסטרונאוטים השתדלו להתעלם מההמולה התקשורתית ולהתרכז במשימה עצמה. אחרי הקפה וחצי סביב כדור הארץ שיוחדו לבדיקת מערכות החללית, הם קיבלו אור ירוק להפעלת המנוע בשלב האחרון של טיל השיגור, הפעלה שתביא אותם למסלול טיסה לכיוון הירח. לאחר שקולינס ביצע בהצלחה את התמרון לשליפת רכב הירח מתוך הטיל וחיבורו לתא הפיקוד והשירות, יכלו האסטרונאוטים להיחלץ מחליפות החלל המסורבלות ולהתפנות למטלות השוטפות של המשימה.

     

    בשלושת הימים שנדרשו להם להגיע לירח טיפל קולינס בתחזוקת החללית ובמסלול הטיסה, בעוד ארמסטרונג ואולדרין מתמקדים בהכנות לנחיתה, חזרה על סדר הפעולות ובחינת רכב הירח. שלושת אנשי הצוות השתתפו גם בכמה שידורי טלוויזיה מהחללית בדרכה לנחיתה ההיסטורית.

     

    בבוקר ה-20 ביולי, אחרי שנת לילה קצרה יחסית, נכנסו ארמסטרונג ואולדרין לרכב הנחיתה, "איגל". כשעתיים לאחר מכן קיבלו מנאס"א את האישור להתנתק מתא הפיקוד והשירות, "קולומביה", וכשעה לאחר מכן התחילו בהנמכה לכיוון הירח, שאמורה הייתה להימשך כחצי שעה.

     

    במהלך הנחיתה הבחין ארמסטרונג כי המכתשים ששימשו ציונים בדרך לאתר הנחיתה ב"ים השלווה" מופיעים כמה שניות מוקדם מהצפוי. הוא הבין כי מסלול ההנמכה לוקח אותם רחוק מדי, וכי מחשב הנחיתה מתעתד להנחיתם באתר מלא סלעים גדולים. סמוך אליו היה מכתש גדול, אך נחיתה על השיפוע שלו עלולה להיות מסוכנת, משום שהרכב יכול להתהפך. לבעיה הזו נלוו קשיי תקשורת עם מרכז הבקרה, והתרעות מחשב שהחלו לצפצף לפתע, אך לא הביאו לביטול הנחיתה.

     

    בגובה 500 רגל נטל ארמסטרונג לידיו את השליטה על החללית, ביטל את הנחיתה המתוכננת וחיפש אתר נחיתה חלופי, בטוח יותר. רק בגובה של כ-160 רגל (כ-55 מטר) הוא מצא מקום מתאים, וניסה לתמרן אליו את רכב הירח, כשהדלק המיועד לנחיתה אוזל והולך. בגובה 100 רגל נדלקה הנורה המתריעה על כמות דלק נמוכה, אבל ארמסטרונג היה משוכנע שהוא יכול להנחית את רכב הירח בהצלחה. הוא המשיך להתקדם למטה וקדימה בזהירות, כשרכב הירח מקים אבק רב ומקשה עליו לראות את פני השטח. לפתע הודיע אולדרין כי נדלקה הנורה של החיישן המאשר מגע עם פני השטח. ארמסטרונג כיבה את המנוע והודיע בקשר "כאן בסיס ים השלווה. הנשר נחת".

     

    צעד קטן

    הנחיתה המוצלחת על הירח התקבלה בצהלות ובחגיגות על כדור הארץ. ארמסטרונג ואלדרין, הזרים המיודדים, הסתפקו בלחיצת יד עטויה כפפת חלל עבה וטפיחה על הכתף, בטרם שבו לעבודה וביצעו כמתוכנן את כל סדר הפעולות לקראת המראה מפני הירח, כדי להיות מוכנים לכל מצב חירום ולגלות מבעוד מועד תקלות שישבשו את החזרה מהירח.

     

    עובדים על הירח (צילום: נאס
    עובדים על הירח(צילום: נאס"א)

     

    על פי תכנית המשימה האסטרונאוטים היו אמורים ללכת לישון לאחר הנחיתה, אבל בהסכמה מראש עם מרכז הבקרה הם קיבלו אפשרות לוותר על השינה ולצאת אל פני הירח מוקדם ככל האפשר. גם המוקדם הזה לקח כמה שעות טובות. לאחר שהשלימו את בדיקות ההמראה הם התפנו לארוחה קצרה, ואז להכנות הממושכות ליציאה, שכללו חיבור חליפות החלל שלהם לתרמילי הגב המסורבלים, שהפכו כל חליפה לחללית עצמאית, עם אספקת חמצן, שמירה על לחץ, בקרת טמפרטורה וכן הלאה. התמודדות עם החליפות המסורבלות בחלל הדחוס כל כך של ה"איגל" דרשה זמן רב, וגם פתיחת הדלת של רכב הירח דרשה מאמץ לא קטן.

     

    בסופו של דבר, בזחילה לאחור דרך הפתח הקטן, יצא ארמסטרונג למעין מרפסת קטנה. הוא הפעיל את מצלמת הטלוויזיה שמחוץ ל"איגל", קשר את מערכת הגלגלות שתאפשר להם להוריד ולהעלות ציוד, והתחיל לרדת בסולם. כשהגיע לשלב התחתון, כמטר מעל פני הקרקע, ירד בזהירות אל כרית הנחיתה של רגל החללית. משם קיפץ חזרה אל הסולם, כדי לוודא שאין בעיה לחזור לחללית. רק לאחר מכן היה מוכן לצעד ראשון על הירח, ובשעה 22:57 לפי שעון החוף המערבי הניח את כף הרגל הראשונה של אדם על גרם שמים אחר, ואמר את המשפט המפורסם "זה צעד קטן לאדם, זינוק ענקי לאנושות".

     

    שעתיים וחצי

    בעוד העולם חוגג את הרגע ההיסטורי, לארמסטרונג ולאולדרין, שהצטרף אליו על פני הירח כעבור 16 דקות, היה רק זמן קצר ועבודה רבה. הם הציבו את דגל ארצות הברית, למרות שהתקשו לנעוץ את המוט בקרקע הירח. לאחר מכן היה עליהם לאסוף כמה שיותר דגימות סלעים ואבק, להציב ששה ניסויים מדעיים, לבחון חיצונית את רכב הנחיתה על הירח ולוודא שמערכת ההמראה לא נפגעה, לבדוק טכניקות שונות להליכה על הירח וכמובן לתעד בצילום את אתר הנחיתה, את החללית ואת מעשיהם.

     

    בסוף הוא יצא שני, לכן זכה לצילום. אלדרין יורד בסולם ה
    (צילום: נאס"א)

     

    "יש למקום הזה יופי ייחודי משל עצמו", תיאר ארמסטרונג בקשר. "מזכיר את המדבר הגבוה בארצות הברית. שונה, אבל יפה כאן מאוד". החוויה של עבודה על הירח בכבידה החלשה ובנוף המרהיב גרמה אפילו לניל הרציני לחוש עליצות בלתי צפויה "זה לא כיף?" הוא שאל את אולדרין. אבל אחר כך הכחיש ואמר שלא השתמש במילה fun, כיף, אלא במילה fine, עדין, ושאל את אולדרין לדעתו על האבק הדק של הירח. בשלב מסוים הפסיקו האסטרונאוטים את העבודה כדי לקבל שיחת טלפון מנשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון. "לכל אמריקני, זה רגע הגאווה הגדולה ביותר בחיינו", אמר הנשיא בתוך נאום קצר שבו שיבח את האסטרונאוטים והביע תקווה כי ישובו בשלום. ארמסטרונג השיב בתודה מנומסת על הדברים, אף שהודה אחר-כך שלא הצליח לשמוע כלל את מה שאמר הנשיא.

     

    בסיומה של המשימה התברר כי מבין מאות התמונות שצילמו האסטרונאוטים על פני הירח, כמעט אין תמונות של ארמסטרונג. הוא עצמו תיעד את אולדרין יורד בסולם, את רוב העבודה, הצבת המכשירים, את אולדרין מצדיע לדגל ושאר התמונות המפורסמות. אולדרין עצמו התמקד בצילום הנוף והעבודה, ולא חשב לצלם את עמיתו. בספרו האוטוביוגרפי Magnificent Desolation הודה כי הדבר פשוט לא עלה על דעתו בזמן אמת, והוא הצטער על כך מאוד לאחר מכן. ארמסטרונג נראה רק בכמה תמונות של העבודה על רכב הירח, בעיקר מגבו או מהצד, ובתמונה מפורסמת שהוא עצמו צילם את אלדרין, ובה דמותו משתקפת בזגוגית הקסדה של עמיתו.

     

    לפני שחזרו לחללית השאירו האסטרונאוטים על פי הירח שקיק ובו מדליות לזכר עמיתיהם האסטרונאוטים שנהרגו, וכן לזכרם של שני קוסמונאוטים, יורי גגרין, האדם הראשון בחלל, שנהרג בהתרסקות מטוס ב-1968, ועמיתו ולדימיר קומרוב, שנהרג בהתרסקות חללית שנה קודם לכן.

     (צילום: NASA) (צילום: NASA)
    (צילום: NASA)

     

    בסך הכל בילה ארמסטרונג כשעתיים וחצי על פני הירח, כחצי שעה יותר מאולדרין שיצא אחריו מהחללית ונכנס אליה לפניו. לאחר שהצליחו להסיר את תרמילי הגב הכבדים והמסורבלים והורידו את הקסדות, הם התפנו לאכול. לאחר מכן השליכו החוצה את תרמילי הגב, ושק עם אשפה שתפסה מקום בחללית הצפופה והוסיפה משקל מיותר. רק לקראת שלוש לפנות בוקר, אחרי כ-22 שעות פעילות, סוף סוף שכבו לישון: באז במקום הצר על הרצפה, וניל במקום הצר לא פחות על מכסה המנוע, כשהוא רותם את עצמו להתקן שאילתרו מהתקרה כדי שלא יתגלגל על עמיתו.

     

    מהירח לברית המועצות

    בשעת צהריים של 21 ביולי, אחרי קצת פחות מיממה על פני הירח, המריא החלק העליון של רכב הירח בלי תקלות מיוחדות, למרות שאחד ממתגי ההתנעה נשבר: אולדרין הצליח ללחוץ על חלקו הפנימי בעזרת עט. כארבע שעות לאחר מכן התחבר "איגל" בהצלחה ל"קולומביה", וכעבור שעה נוספת פגשו שוב ארמסטרונג ואולדרין את קולינס פנים אל פנים. לאחר שסיימו להעביר ממנו את הדגימות מהירח, סרטי הצילום וציוד אחר שהיה אמור לחזור לארץ, סגרו האסטרונאוטים את רכב הנחיתה ושחררו אותו למסלול סביב הירח, עד שהתרסק עליו כעבור כמה שנים.

     

    שלושה ימים לאחר מכן, ושני שידורי טלוויזיה נוספים שבהם סיכמו את המשימה, צנחה אפולו 11 כמתוכנן באוקיינוס השקט, מדרום להוואי. שלושת האסטרונאוטים, שנדרשו ללבוש בגדי מגן מלאים, הועברו במסוק לתא הסגר מיוחד על נושאת המטוסים Hornet. מתקן ההסגר הובא להוואי, משם הוטס ליוסטון, אבל האסטרונאוטים נשארו בו שלושה שבועות תמימים כדי לוודא שלא הביאו עמם גורמי מחלות מהירח, אף על פי שאיש מהמדענים או הרופאים לא חשב ברצינות שיש אפשרות כזו.

     

    קבלת הפנים בניו יורק (צילום: נאס
    קבלת הפנים בניו יורק(צילום: נאס"א)

     

    כשיצאו מההסגר זכו האסטרונאוטים לערב אחד בלבד עם בני משפחותיהם בטרם התמסרו לקבלת הפנים הבלתי נגמרת, שכללה בין השאר מצעדים חגיגיים ברחבי ארצות הברית, נשף חגיגי עם הנשיא, מסע של כמה חודשים ברחבי העולם ופגישות עם ראשי מדינות רבים. לאחר מכן המשיכו האסטרונאוטים בפעילות יחסי ציבור והסברה בנפרד. מסעותיו של ארמסטרונג בעולם כללו גם ביקור נדיר בברית המועצות, שם נפגש בין השאר עם ולנטינה טרשקובה, האשה הראשונה שטסה לחלל.

     

    החיים אחרי אפולו

    זמן קצר לאחר משימת אפולו 11 הודיע ארמסטרונג כי לא יטוס עוד לחלל. הוא מונה לסגן מנהל המרכז הטכנולוגי בסוכנות החלל, אך עזב כעבור שנה והתפטר מנאס"א ב-1971. בזמן עבודתו שם הספיק להשלים תואר שני בהנדסת אווירונאוטיקה, לאחר שהגיש לאוניברסיטת דרום קליפורניה מחקר על היבטים שונים של תוכנית אפולו.

     

    ארמסטרונג החליט לעבור לאקדמיה, וקיבל משרת פרופסור באוניברסיטת סינסינטי, שם לימד הנדסת אווירונאוטיקה שמונה שנים. לאחר מכן עבר לעולם העסקים, ושימש דובר של כמה חברות וחבר במועצת המנהלים של חברות גדולות אחרות.

     

    ניל ארמסטרונג. הלך לעולמו בגיל 82 (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    ניל ארמסטרונג. הלך לעולמו בגיל 82(צילום: EPA)

     

    במשך השנים המשיך למלא מטלות שונות בעבור נאס"א, כמו הופעות פומביות רבות, וגם מטלות נעימות פחות: הוא היה שותף לחקירת התאונה של אפולו 13 ב-1970, וב-1986 היה חבר בוועדה שחקרה את אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.

     

    ב-1994 החליטה ג'נט ארמסטרונג להתגרש מבעלה, אחרי 38 שנות נישואים. היא הסבירה כי לא יכלה עוד לשאת את התואר של "גברת האדם הראשון על הירח", והיא מעוניינת לחפש את עצמאותה. חודשים אחדים לאחר הגירושין נשא ארמסטרונג לאישה את קרול נייט (Knight), שעמה התיידד כשנתיים קודם לכן.

     

    למרות שהופיע באירועים רבים של נאס"א, ואף על פי שעבודותיו כדובר דרשו חשיפה ציבורית מסוימת, ארמסטרונג המשיך להיות קנאי לפרטיותו, ונמנע ככל יכולתו מראיונות אישיים. באחת ממסיבות העיתונאים אחרי אפולו 11, כשנשאל כיצד יוכל לשמור כעת על פרטיותו, השיב לעיתונאים "זה תלוי בכם".

     

    ארמסטרונג גם סירב לדבר בפומבי על אמונותיו הדתיות, אף שנשאל על כך רבות. כשעמיתו אולדרין עשה טקס קצר של אכילת לחם קודש לאחר הנחיתה על הירח, ארמסטרונג פשוט התבונן בו בשתיקה. לשאלה של המראיין הנודע וולטר קרונקייט (Cronkite) אם חש קרוב יותר לאלוהים כשדרך על הירח, השיב "אתה יודע, וולטר, לפעמים גבר פשוט רוצה סיגר טוב".

     

    באוגוסט 2012 עבר ארמסטרונג ניתוח מעקפים וכעבור שבועיים מת מסיבוכים בבית החולים של סינסינטי, בגיל 82. בהספד שפרסם הבית הלבן נאמר כי הוא "היה אחד האמריקנים הגדולים ביותר - לא רק בדורו, אלא בכל הזמנים". ארמסטרונג זכה הן בחייו, הן אחרי מותו לאותות הוקרה רבים, מתארי דוקטור לשם כבוד ועד לבתי ספר, מוזיאונים וספינה של הצי האמריקני הנושאים את שמו. לאלה מצטרפים גם אסטרואיד ומכתש ארמסטרונג על הירח - כ-50 קילומטרים מאתר הנחיתה של אפולו 11.

     

    נראה שאת הסיכום הטוב ביותר לאופיו, אישיותו ואורח חייו של ארמסטרונג אפשר למצוא בתכולת התיק האישי שנשא עמו אל הירח. כל אסטרונאוט בתוכנית אפולו קיבל תיק קטן להביא עמו חפצים בעלי משמעות עבורו, שיוכל להחזיר לאחר ששהו על הירח. רבים מהאסטרונאוטים בחרו חפצים אישיים, תמונות של ילדיהם, תכשיטים של בנות זוגם או פריטים דומים. ארמסטרונג, ככל הידוע, לא לקח עמו שום דבר כזה. הוא ביקש וקיבל אישור מיוחד לקחת עמו לירח פיסה מהמדחף ויריעה קטנה מבד הכנף של ה"פלאייר" (Flyer) - המטוס הראשון של האחים רייט.

     

    איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים