שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בואו, באקדמיה מחלקים תארים לכולם
    ריבוי המכללות והאוניברסיטאות הוביל לתחרות עסקית ביניהן. התוצאה היא הנמכת הסטנדרטים הלימודיים כדי לגייס "לקוחות" ו"לשמר" אותם

     

    מרצה כיתה אוניברסיטה (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    מהפכת ההשכלה הגבוהה שהובילה להקמתן של שלל מכללות, לאחרונה גם להרחבת השדה האוניברסיטאי ולהקמתן של עוד ועוד תכניות לימוד באוניברסיטאות הוותיקות – עשויה, או שמא עלולה, לייצר "פטור" למשרד החינוך מביצוע רפורמות מרחיקות לכת במערכת החינוך בבתי הספר היסודיים והתיכוניים.

     

    לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

     

    אי-שוויון מתקיים הן בין בתי ספר שונים המשתייכים לאותו זרם חינוכי, והן בין זרמי החינוך השונים, עם נחיתות ניכרת למוסדות הזרם הערבי והחרדי לעומת הממלכתי והממלכתי-דתי. בשנים עברו היה בית הספר המוסד המרכזי שצבע את הביוגרפיה של האזרח, ומי שהגיעו מתיכוני העלית החזיק בהון אינטלקטואלי ותרבותי שהיה מתורגם לאטרקטיביות בכניסה למוסדות ההשכלה הגבוה ולאחר מכן בשוק העבודה. אך בימינו התחלפו הדרישות הבסיסיות לתעודת בגרות בדרישות לתואר ראשון.

     

    מהפיכת ההשכלה הגבוהה הייתה אמורה להילחם באי-השוויון ולהנגיש את התואר האקדמי לכולם. זאת מתוך הנחה שבכל המוסדות לומדים הסטודנטים את אותה תוכנית המפוקחת על ידי המועצה להשכלה גבוהה. וכך, סטודנט להנדסה אזרחית או לסוציולוגיה, שלמד באוניברסיטה העברית או במכללת אחווה, נדרש לאותם קורסי מבואות, לאותן דרישות בסמינריונים ובתרגילים.

     

    ההנחה הייתה שכולם יבינו שמי שהגיע למכללה או לתוכנית אקדמית חדשה באוניברסיטה – עשה זאת כי לא צלח את חסמי הכניסה המסורתיים (ציוני הבגרות והפסיכומטרי), אך יתמודד תוכנית לימודים באותה הרמה. ואם עבר את התואר בהצלחה - תהיה זו הוכחה למופרכות של אותם חסמים ולכך שאין הבדל בינו לבין עמיתיו בוגרי האוניברסיטאות.

     

    רק שעקב ריבוי המוסדות להשכלה גבוהה מתעצמת התחרות על כל סטודנט, והדבר מוביל רבים מן המוסדות, מכללות ואוניברסיטאות כאחד, לבצע מהלכים המיועדים לשתי מטרות: הראשונה - להפוך אטרקטיביים יותר לנרשמים המתחבטים בשאלה היכן ללמוד, והשנייה – לבצע מה שמכונה בעגה העסקית "שימור לקוחות" לסטודנטים שכבר לומדים בקרבם.

     

    המהלך הראשון מתקיים בדמות תוכניות לימוד המרוכזות בימים ספורים, ומאפשרות לצוותים או לקבוצות ללמוד יחד, לעיתים אף במקום עבודתם; או במאמצים להעניק לתואר דימוי של כזה המבטיח השתלבות בשוק העבודה, לעיתים תוך שנכללות בו התנסויות מעשיות שמתגברות את האשליה שבוגריו יזכו באמצעותו לתעסוקה.

     

    אלה מהלכים המתקיימים בעיקר במוסדות המארחים את הסטודנטים החלשים יותר, המדווחים כי בחרו את מסלול לימודיהם מסיבות אלו. מקביליהם במסלולים המסורתיים יודעים לדווח שהתואר הראשון יעניק להם לכל היותר חשיפה לעולם האקדמי ושעד הקריירה יש עוד תואר שני והשתלבות בשדה העבודה התחרותי.

     

    המהלך השני הינו הלחץ הבלתי פורמאלי - אך המאוד ברוטאלי - על מרצים, גם אותו נמצא בחלק מן המסלולים באוניברסיטאות לא פחות מאשר בחלק מן המכללות, לכופף דרישות, למסמס סטנדרטים, ולהימנע ממה שעשוי לגרום לסטודנט להמשיך את לימודיו "שלא בבית ספרנו".

     

    אנו בעידן שבו ראשי חוגים ודיקאנים רבים לא נבחנים עוד על פי מידת המחקר שעודדו או הכנסים שיזמו, אלא על פי התלמידים שגייסו ושימרו. במציאות שכזאת אין סטודנט שנכשל בשני מועדים אלא מרצה שהכשיל אותו; אין עוד מדיניות "צודקת" של הקפדה על סטנדרטים אלא מדיניות "חכמה" שתאפשר לכל התלמידים לא לנשור ולהמשיך לעוד שנה. מרצים מדווחים שסומנו כבעייתיים כי לא שיתפו פעולה עם אותה ציפייה, שאף שלעולם לא נכתבה, היא נתבעת מהם בשיחות, לעיתים נוקבות ואלימות, לעיתים תוך רמיזה על השלכתה על קידומם.

     

    רק שמציאות זו של "תואר לכל" חותרת תחת המטרה שלשמה בוצעה המהפכה בהשכלה הגבוהה. זו נועדה על מנת שבעלי התארים יהיו מי שהתמודדו עם סטנדרטים אקדמיים מובהקים, בחזקת "תיקון" לאי קבלת הבלתי מוצדקת למועדון. אם חלק מן הבוגרים לא אמורים באמת לעמוד שם, בטקס המסיימים, אזי זו חזרה שונה של ההבחנה הבין מוסדית: רק שהפעם לא בין תיכונים אלא בין מוסדות אקדמיים. מהר ייחשף הבידול בין רמת הבוגרים, עובדת ההתהדרות בתואר ראשון לא תהיה תנאי שוויוני, הכל יהיה תלוי מהיכן התואר, מאיזה מוסד ומאיזו תכנית.

     

    לכן יש להבהיר למעצבי מדיניות החינוך: אי-שוויון לא פותרים "למעלה" אלא "למטה", בהשוואת רמת ותכני ההוראה בין שלל בתי הספר השונים. יש להבטיח שהמוסדות להשכלה גבוהה יקפידו בכל מסלול ובכל תוכנית על אתיקה ורמה נאותה. מה שנראה כהישג לטווח הקצר – שימור תלמידים בכל מחיר – הינו אסון בטווח הארוך: דימוי מצטבר שלילי למוסד או למסלול.

     

    נכון, כשהתארים לא "יחולקו" ויחזרו להיות מוצר התובע השקעה ומותנה במסוגלות, יהיו גם מי שינשרו. אך אז יובהר למעצבי המדיניות שמוסדות אקדמיים אינם "פלסתר" על אי השוויון בחינוך, וכי אי אפשר לקצור יותר הצלחות יח"צניות מהיקף מסיימי התארים. שידעו שאם מעוניינים שבהשכלה הגבוהה תהיה הצלחה המונית – אז אין קיצורי דרך: יש להשקיע בהשכלה הבסיסית.

     

    • פרופ' אודי לבל הוא מרצה באוניברסיטת אריאל וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים