שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנכד נדחה – לא יוכל לגור בבית זוגתו של הסב
    צעיר טען שבת הזוג של סבו המנוח ערכה צוואה בעל פה על ערש דווי. הוא פנה לבית המשפט, שדחה אותו וקבע שהיורשת היא אחותה של המנוחה
    בית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה שהגיש צעיר שטען כי בת זוגו המנוחה של סבו ציוותה לאפשר לו להתגורר בדירתה לאחר מותה. השופט אלון גביזון דחה את הטענה ל"לצוואת שכיב מרע", וקיבל את עמדתה של אחותה של המנוחה, שקיבלה את הנכס בצוואה קודמת.

     

    המנוחה הלכה לעולמה במאי 2017, בהיותה בת 94. התובע הוא הנכד של מי שהיה בן זוגה ומת לפניה. ב-2014 ערכה הקשישה צוואה בעדים שבמסגרתה הורישה את הדירה לאחותה, ולאחר מותה ניתן למסמך צו קיום. הנכד פנה לבית המשפט והתנגד לקיום הצוואה. הוא ביקש לקיים צוואה שנתנה המנוחה בעל פה, כמה ימים לפני מותה – מה שמוגדר בלשון המשפטית "צוואת שכיב מרע".

     

    עיקר המחלוקת נסוב על זכותו להמשיך לגור בביתה. הנכד, שיוצג על ידי עו"ד אלי ביטון, טען שראה במנוחה סבתא לכל דבר, סעד אותה ובמשך שנים התגורר בדיתה. לטענתו, ב"צוואת שכיב מרע" היא אמרה לו כשביקר אותה בבית חולים, ובנוכחות שלושה עדים, שיש לו זכות להתגורר בדירתה כל חייו לאחר מותה.

     

    אחותה של המנוחה – שיוצגה על ידי עו"ד יוסי ברקוביץ – טענה שהתובע מנסה להשתלט על ביתה, ושלא הוכח שהיא אכן נתנה צוואה בעל-פה, לכן תנאי חוק הירושה בעניין זה אינם מתקיימים.

     

    ואכן, השופט אלון גביזון קיבל את עמדתה מאחר שסבר שבזמן שבו אמרה כביכול את הדברים הנטענים, המנוחה לא הייתה במצב של "שכיב מרע". לדבריו, שכיב מרע הוא אדם חולה שלא יכול לקום, לא מתפקד, לא יכול לערוך צוואה בכתב ואין בכוחו לטפל בענייניו. נקבע כי אף שהלכה לעולמה כמה ימים לאחר מכן, זה לא היה מצבה.

     

    בפסק הדין צוין שהתובע לא הביא כל מסמך רפואי המלמד על כך שהמנוחה הייתה במצב העונה להגדרה שבחוק – של אדם חולה הלוקה במחלה קשה ושוכב על ערש דווי – ונמנע מלהבהיר אם הייתה במצב סופני ואם מצבה לא אפשר לה לערוך צוואה בכתב. יתרה מכך, השופט ציין כי אפילו לשיטת אשתו של התובע, המנוחה לא ענתה על הגדרה זו, שכן עמדה בפני שחרור מבית החולים.

     

    עוד נקבע כי המנוחה לא עונה להגדרה חלופית של צוואת שכיב מרע – "מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות" – שכן מבחינה סובייקטיבית היא אמרה שהיא "מחכה לצאת ולחזור הביתה".

     

    השופט גביזון קבע כי המנוחה לא עומדת בתנאים נוספים, למשל "גמירות דעת" – כוונה מגובשת ורצינית לערוך צוואה. בהקשר זה ציין כי היא לא נקטה לשון ציווי, ואף לא כיוונה את דבריה למצב שיתרחש לאחר מותה. "יתרה מזו, מדברי שלושת העדים עולה כי המנוחה אמרה דבריה מתוך כוונה להשתחרר מבית החולים ולשוב לביתה", נכתב.

     

    לפיכך נדחתה תביעתו של הנכד, שחויב לשלם לאחות המנוחה הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 15 אלף שקל.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים